פרשת יתרו – קבלת האמת דרך השמיעה

קוד: פרשת יתרו – קבלת האמת דרך השמיעה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד י"ח שבט התשע"ד
יתרו – קבלת האמת דרך השמיעה
מבוא:
פרשת יתרו היא עיקר התורה כולה, משום שהיא כוללת בתוכה את מעמד הר סיני, ואת קבלת התורה ע"י עם ישראל. כלומר, כל ההתרחשויות מבראשית ועד יום מתן תורה, כוונו ע"י ההשגחה העליונה, ע"מ להגשים את תכלית הבריאה, אשר היא: קבלת התורה ע"י עם ישראל. וכן רבי אלעזר אומר (פסחים, סח:): "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו, ל"ג, כ"ה): 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"!, ומובא בגמ' (ע"ז, ה.): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה, מוטב, ואם לאו, אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכן רש"י כתב: "בראשית ברא" (בראשית, א', א'), "בשביל התורה שנקראת (משלי, ח', כ:ב): 'ראשית דרכו'. ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה, ב', ג'): 'ראשית תבואתו". לפיכך בטרם מעמד סיני, ה' יתברך העלה את רוחניותם של עם ישראל בדרך של ניסיונות אמוניים, אשר מומשו בעזרת משה ואהרן, ובפרשת יתרו התורה מספרת על התגיירותו של יתרו, ועל הלקחים האנושיים שעם ישראל למדו ממנו, בטרם קבלת התורה. לאחר מכן כלל עם ישראל הגיעו לרמה אמונית נשגבה, עד שהם הודיעו למשה רע"ה, כי הם מקבלים עליהם את כל דברי תורת ה' ב"נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'), מבלי לשאול: "מה כתוב בה"?. לאחר מכן ה' יתברך נגלה לכלל עם ישראל בהר סיני בכבודו ובעצמו, ופתח אמירת עשרת הדברות, אשר כוללות מצוות שבין אדם למקום, ואף מצוות שבין אדם לחברו, כמבואר להלן בהרחבה:
א. וישמע יתרו – קבלת האמת במעשים הנדרשים.
ב. עצת יתרו – אמירת האמת האנושית מתקבלת.
ג. קבלת התורה – קבלת עול מלכות שמים מרצון.
ד. ראית קול השופר – ראית הגאולה העתידית.
וישמע יתרו – קבלת האמת במעשים הנדרשים:
חז"ל נחלקו בגמ' (זבחים, קטז.) בשאלה: מתי יתרו בא?, רב חייא אמר: "יתרו קודם מתן תורה היה", רבי יהושע בן לוי אמר: "יתרו לאחר מתן תורה היה". חז"ל נחלקו בגמ' (זבחים, קטז.) גם בשאלה: מה הייתה השמועה שגרמה לו לבוא והתגייר?. רבי יהושע אמר: "מלחמת עמלק שמע", ר"א המודעי אמר: "מתן תורה שמע ובא", ר"א אמר: "קריעת ים סוף שמע ובא". אף פרשני המקרא נחלקו בשאלה: מתי יתרו בא?, רש"י סובר, כי יתרו בא "ממחרת יום הכיפורים" (רש"י-שמות, י"ח, י"ג), דהיינו, כשלשה חדשים לאחר מעמד סיני. א"ע סובר, כי יתרו בא "אחר שבנה המשכן" (א"ע-שמות, י"ח, א'), דהיינו, כתשעה חדשים לאחר מעמד סיני. הרמב"ן סובר, כי יתרו בא "קודם מתן תורה בהיותם ברפידים" (רמב"ן-שמות, י"ח, א'), דהיינו, לפני מעמד סיני. לפיכך נראה לשאול לכאורה, מה כל כך חשוב לנו לדעת מתי יתרו בא?, ומה השמועה המיוחדת ששמע?, הרי יתרו שמע על כל הנסים, שנאמר: "וישמע יתרו... את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו" (שמות, י"ח, א')?.
נלענ"ד כי פרשת יתרו היא עיקר התורה כולה, משום שהיא כוללת בתוכה את מעמד הר סיני, ואת קבלת התורה ע"י עם ישראל. לפיכך קריאת שם הפרשה על שמו של יתרו הגר, מעוררת את השאלות: מה גרם ליתרו להתגייר דווקא עתה?, ובמה זכה יתרו להכלל בתוך שש פרשיות התורה שנקראו ע"ש אנשים?, ומדוע יתרו זכה שתכתב פרשה חשובה זו על שמו?, ומכאן נובעים הפירושים על מועד הגעתו, ועל הסיבה להתגיירותו עתה. כלומר, עיקר מחלוקות חז"ל עוסקות בשאלה היסודית: מהו המסר החשוב שהתורה רצתה ללמד את עם ישראל, מכתיבת פרשה ע"ש יתרו לפני מתן תורה?. לכל הדעות בחז"ל ובמפרשים, יתרו "כהן מדין" (שמות, י"ח, א') לשעבר אחד משלושת יועצי פרעה (סוטה, יא.), אשר היה "מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה" (רש"י-שמות, י"ח, י"א), ואף היה מפטם "עגלים לע"ז" (ב"ב, קט:). וכן מצאנו כי בתחילה יתרו לא "קרב את משה אלא לכבוד עצמו" (ברכות, סג:), כמבואר בתרגום כתר יונתן (שמות, ב', כ"א): "כאשר נודע לרעואל שברח משה מלִפני פרעה, השליך אותו לבור. והיתה ציפורה בִתו של בנו מפרנסת אותו בסתר בעת עשׂר שנים, ולסוף עשׂר שנים הוציאו מִן הבור, ובא משה בתוך גינתו של רעואל, והיה מודה ומִתפלל לפני ה' שׁעשׂה עִמו ניסים וגבורות, וירא מקל שנברא בין השמשות, וחקוק ומפורש עליו השם הגדול הנִכבד, שבו עתיד לעשׂות את המופתים במִצרים, ובו עתיד לקרוע את ים של סוף ולהוציא מים מִן הסלע, והיה תקוע בתוך גינתו, ומיד הושיט ידו ולקחו, והִנה בכך הואיל משה לשבת עם האיש, ויתן את ציפורה בת בִתו למשה". למרות כל זאת, יתרו לא בוש לתגייר, לאחר שהוא רק שמע על יכולותיו של ה' יתברך, ואף הודה בפיו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (שמות, י"ח, י"א). וגם הלך לארצו להפיץ את האמת, "לגייר בני משפחתו" (רש"י-שמות, י"ח, כ"ז).
לפיכך התורה כתבה את סיפור בואו והתגיירותו של יתרו, ע"מ ללמד את עם ישראל לדורותיו, קל וחומר מיתרו אשר רק "שמע ובא", ועל אחת כמה וכמה שעם ישראל חייבים לשמוע לדבר ה' יתברך, כי הם ראו בעיניהם את הנסים הגלויים שה' עשה למען שיחרוורם מעבדות, והם אף זכו לראות את ה' יתברך עין בעין. כלומר, יתרו חיפש את האמת, וכשהוא מצא את האמת האלוהית, הוא לא היסס מלהודות בטעות של דרך חייו עד כה. לפיכך התורה כתבה את פרשת יתרו קודם מתן תורה, ע"מ שעם ישראל לדורותיו, ישכילו מהשינוי העמוק שעבר יתרו, כי אין זה די בשמיעת דבר האמת האלוהית באוזן, אלא שהשמיעה לאמרת ה' הצרופה, צריכה להיות מלווה בקבלת הדברים, לשם ביצוע המעשים הנדרשים. כשם שיתרו "שמע ובא", דהיינו, יתרו שמע באוזנו, וקבל בלבו להתגייר, בבחינת "ונתת לעבדך לב שמע" (מלכים-א, ג', ט')., כלומר, התכונה של קבלת האמת, נדרשת לצורך קבלת תורת האמת. וכן מצאנו שכל נשמות ישראל עמדו בהר סיני, וקבלו עליהם את התורה במילים: נעשה "ונשמע", ומילת נשמע מתורגמת ל"נקבל" (ת"א, שמות, כ"ד, ז').
לעומת זאת, המסתפק רק בשמיעה חושית של דברי התורה נענש, כמובא במדרש (ילק"ש, משפטים, רמז שיח): "ורצע אדוניו את אזנו במרצע' (שמות, כ"א, ו'), מה ראתה אזן לירצע יותר מכל האברים כולן?, לפי ששמעה בהר סיני: 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם' (ויקרא, כ"ה, נ"ה), ופרק ממנו עול שמים, והמליך עליו עול בשר ודם, לפיכך אמר הכתוב תבוא אזן ותרצע, שלא שמרה את מה ששמעה".
וכן מצאנו שהתורה ניתנה ע"י משה רע"ה, אשר נולד בעקבות קבלת האמת ע"י עמרם אביו, שהיה גדול הדור, וגירש את אשתו לאחר גזרת פרעה להשליך הבנים הנולדים ליאור, ולאחר מכן חזר והתחתן עם יוכבד גרושתו, בעקבות עצת מרים בתו, שהייתה בגיל חמש שנים. עמרם לא התבייש להודות בטעותו, אלא קיבל "האמת ממי שאמרו" (ס"ה, מצוה תסט), כמובא בגמ': "עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטה, יב.).
עצת יתרו – אמירת האמת האנושית מתקבלת:
יתרו התגייר ונותר ללכת עם בני ישראל במדבר כשנה, למרחת יום הכיפורים של השנה השניה, משה רע"ה ישב לשפוט ולהורות לבדו לכל עם ישראל את דיני התורה, "מן הבקר עד הערב" (שמות, י"ח, י"ג). יתרו התבונן בעם ישראל העומדים לקבל את מוצא פי משה רע"ה, ובישיבתו משה רע"ה לפניהם להורותם, ביום שלאחר קבלת התורה, ומיד יתרו העיר למשה רע"ה: "לא טוב הדבר אשר אתה עשה". יתרו לא הסתפק בהערה, אלא הוא אף נתן למשה רע"ה עצה מעשית, לשנות את שיטת המשפט, משיפוט יחיד לשיפוט עממי של 78,600 שופטים, לשש מאות אלף איש, לאחר קבלת אישורו של ה' יתברך. משה רע"ה לא התרעם על דברי יתרו, והוא אף לא דחה אותם על הסף, אלא "וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר". התורה פרטה את השיחה בין יתרו למשה רע"ה, ואף שמו נקרא "יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה, 'ואתה תחזה" (רש"י-שמות, י"ח, א'). לכאורה נשאלות השאלות: וכי ה' יתברך ומשה רע"ה לא ידעו שמשה רע"ה לא יוכל להמשיך לשפוט את העם לבדו, לאורך זמן?, ועוד, הרי כבר במרה בני ישראל נצטוו על הדינין (סנהדרין, נו:)?, ועוד, הרי התורה מצוה את כל דיני השפיטה היהודית, כגון: למנות שופטים צדיקים ושוטרים, ואף מצוה על השופטים לשפוט בצדק, וגם העם מצווה להשמע להוראותיהם, א"כ מה יתרו חידש למשה רע"ה?.
נלענ"ד כי עיקר עצת יתרו היתה: מחד גיסא, לשתף את העם במלאכת השפיטה. ומאידך גיסא, לחייב את העם לפנות לערכאות נמוכות יותר, בטרם הבאת הענין הכי סבוך בפני משה רע"ה. כלומר, לאחר יציאת מצרים, משה רע"ה עדין לא מינה שופטים רשמיים מיד, משום שעם ישראל האמין רק במשה רע"ה שהוא דן בצדק. לפיכך משה נעתר לבקשת העם שהוא יהיה להם כשופט יחיד, עד שהדרישה למינוי שופטים תבוא מן העם, שהמתין בעמידה שעות רבות. כלומר, משה רע"ה המתין לכך שהתיקון הרוחני, יתעורר מתוך הצורך האנושי, וכן מצאנו בפרשת טמאים (במדבר, ט', ו'), ובפרשת מקושש (במדבר, ט"ו, ל"ב), ופרשת בנות צלפחד (במדבר, כ"ז, א'), "ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (ב"ב, קיט.). וכן מובא במדרש (ילק"ש, יתרו, רמז רעא): "ראויה פרשת שופטים ליאמר ע"י משה, אילולי עמד יתרו. ראויה פרשת נחלות ליאמר ע"י משה, אילולי זכו בנות צלפחד. ראוי היה פסח קטן ליאמר, אלו לא עמדו טמאים... ראויה היתה פרשת מקלל לולי בן ישראלית, ופרשת שבת לולי מקושש". לפיכך משה רע"ה שמח שיתרו הציע לו לפזר את "סמכויותיו" כביכול. כלומר, יתרו חידש לעם ישראל כי ניתן להתאים את התורה האלוהית האינסופית, ליכולת האנושית לקבלה. ואף משה רע"ה חידש לעם ישראל, כי ההתרוממות מהטעות היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' יתברך. לפיכך משה רע"ה הודה ליתרו בשם כל עם ישראל, ובקשו להישאר עמם במדבר, שנאמר: "והיית לנו לעינים' (במדבר, י', ל"א), אפילו אין דיינו אלא שכל דבר ודבר שנתעלם מעינינו, תהיה מאיר עינינו בו" (ספרי, במדבר, פ,סקא, פ).
וכן מצאנו שיתרו לימד את עם ישראל הלכה לדורות עולם, לברך על הנס (ברכות, נד.), וכן "אמר דוד: גר אחד היה יתרו בין שש מאות אלף, ואמר: 'ברוך ה' אשר הציל אתכם' (שמות, י"ח, י'), גנאי גדול הוא זה לכל ישראל, ואני הריני מוסיף לברך את הקב"ה יותר מיתרו" (רש"י-דבה"י-א, כ"ט, י'), כמובא במדרש (ילק"ש, תהלים, רמז תתעה): "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' אין לישראל ממה שישלמו להקב"ה, אלא הודיה בלבד על כל טובה שהוא עושה להם". כלומר, משה רע"ה, עם ישראל לדורותיו, ודוד המלך, קיבלו את אמיתות דברי יתרו הגר, משום שאמירות האמת האנושית, מתקבלת אף בשמים, לפיכך התורה כתבה את פרשת "ואתה תחזה", לפני קבלת התורה האלוהית מסיני.
קבלת התורה – קבלת עול מלכות שמים מרצון:
כלל עם ישראל הודיעו למשה רע"ה, כי הם מקבלים עליהם את כל דברי תורת ה' ב"נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'), מבלי לשאול "מה כתוב בה"?. לאחר מכן ה' יתברך נגלה לכלל עם ישראל בהר סיני בכבודו ובעצמו, ופתח אמירת עשרת הדברות. בדברה הראשונה ה' יתברך ציוה על כל אחד מישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות, כ', ב', דברים, ה', ו'). כלומר, הכלל הראשון הוא: קבלת עול מלכותו של ה' יתברך לבדו, ללא כל תנאי, בבחינת "נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'). אך יחד עם זאת נראה לכאורה, כי ה' יתברך מנמק את הציווי הראשון, בקיום החובה של עם ישראל לגמול לה' יתברך על הוצאתם ממצרים מבית עבדים. וכן רש"י פירש: "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי" (רש"י-שמות, כ', ב'). "על מנת כן פדיתי אתכם, שתקבלו עליכם גזרותי" (רש"י-במדבר, ט"ו, מ"א). לפיכך נשאלות השאלות: הרי לכאורה ה' יתברך הוא אשר גזר על עם ישראל את השעבוד במצרים, א"כ מדוע לגמול לו על השחרור?, הרי להפך, צריך היה כביכול לבוא אליו בטענות על השעבוד?. ועוד, רבות ממצוות קשורות ליציאת מצרים, ובפרט הדברה הראשונה, א"כ מדוע ה' יתברך פנה לכל אומות העולם, ושאלם אם הם רוצים לקבל עליהם את התורה?, הרי הם לא השתעבדו במצרים?.
נלענ"ד כי בברית בין הבתרים ה' יתברך לא גזר על עם ישראל שעבוד, לפיכך אברהם אע"ה אשר נסה למנוע אף את עונשם של אנשי סדום, לא התפלל למען בניו. משום שבברית בין הבתרים ה' יתברך גילה לאברהם את העתיד של בניו, אשר יהיו מועטים, ובדרך הטבע האנושי החזק שולט בחלש, בכל מקום וכל זמן. לפיכך גאולת עם ישראל ממצרים היית בנסים מעל הטבע, וכן נאמר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות, כ', ב', דברים, ה', ו'), ולא נאמר: "אנכי ה' אשר בראתיך", וכו'. משום שבריאת האדם היא כביכול בדרך הטבע הכלל אנושי, לעומת זאת, גאולת עם ישראל מכל אוייביו, בכל הדורות, ובכל הזמנים, היא מעל לטבע האנושי, וכן תמצא שמעצמות אדירות נכחדו מן העולם, ואילו עם ישראל הקטן מבין העמים, שרד, שורד וישרוד עד לביאת המשיח והגאולה השלמה. על כן ה' יתברך לא בקש מעם ישראל תגמול, בגין הוצאתם ממצרים, אלא ה' תגמל את עם ישראל בשל אומרם "נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'), מבלי לשאול "מה כתוב בה"?. וכן מובא במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו, דבחדש, פר' ה): "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', עבדים למלכים היו, ולא עבדים לעבדים", דהיינו, ה' יתברך העלה את כלל עם ישראל לדרגת עבדי ה', כמובא במשנה (אבות, פ"ו, משנה ב): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמות, ל"ב, ט"ז), אל תקרא חרות, אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה תדיר, הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר, כ"א, י"ט): וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".
וכן מובא בזוה"ק (יתרו, נב.): "אנכי ה' אלהיך', בהאי פסוקא שאל רבי ייסא זעירא דמן חברייא מרשב"י, וא"ל: אית לי למשאל שאילתא חדא מינך ומכשכשא לי בלבאי... האי דקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. 'אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'. מאי רבותא אוליף הכא?, תנאה שלים הוא. הדא דאמר לאברהם: 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' וגו', 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. א"כ למה לאדכרא להון מילתא דא בכל אתר ואתר?. א"ל: ת"ח ברי, קב"ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא... וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין. ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון, מה דלא אתני עם אברהם אלא לאפקותהון ממצרים. והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון. ובג"כ תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים, לאחזאה לכל בני עלמא חסדא דעבד קב"ה עם ישראל, דאפיק יתהון מאינון חילין דמסאבו, ואעיל לון לגו חילין דדכיו דהיינו חמשין תרעין דסוכלתנו".
מובא בגמ' (ע"ז, ב:): "א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה"!. כלומר, ה' יתברך ידע כי אומות התורה לא יחפצו לקבל את תרי"ג מצוות התורה, משום שאף את שבע המצות שקבלו עליהן בני נח, אוה"ע לא קיימו. לעומת זאת, עם ישראל אשר התורה יועדה להם משמים, קיימו ואף קיבלו מרצונם חלק ממצות התורה במרה, לפני מעמד הר סיני, כולל מצות פרה אדומה, אשר עליה "אמר הקב"ה: חקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי" (תנחומא, חוקת, סימן ג). לפיכך "נתבעו אומות העולם בתורה, כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר, אלו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנאמר (דברים, ל"ג, ב'): 'ויאמר ה' מסיני בא' וגו'. נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה?, אמרו לו: מה כתיב בה?, אמר להם: לא תרצח. אמרו לו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו... נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה?. אמרו לו: מה כתוב בה?, אמר להם: לא תנאף. אמרו לו, כלנו מניאוף... נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה?. אמרו לו: מה כתוב בה?, אמר להם: אל תגנוב. אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו... וכשבא אצל ישראל (דברים, ל"ג ב'): 'מימינו אש דת למו', פתחו כלם פיהם ואמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, דבחדש, פר' ה). כלומר, כל אוה"ע לא חפצו לקבל את ה' יתברך עליהם למלך, לפיכך הם שאלו: "מה כתוב בה"?, ואף כשהם שמעו את הקולות של מתן תורה, "פנו כולם והלכו איש איש למקומו" (מכילתא דר", שם). לעומת זאת עם ישראל לא שאלו "מה כתוב בה?, אלא קבלוה עליהם מראש ב"נעשה ונשמע", דהיינו, מתוך המלכת ה', קבלת עול מלכותו, וביטול הרצון האנושי בפני הרצון האלוהי. כלומר, הנסים שעם ישראל ראו בעיניהם במכות מצרים, בקריעת ים סוף, בניסיונות האמוניים עד מלחמת עמלק, גרמו לעם ישראל להגיע לאמונה עיוורת ולשעבוד הבל לה' יתברך, כמובא במשנה (ר"ה, פ"ג, משנה ח): "לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים ואם לאו היו נופלין".
וכן מצאנו שה' יתברך לא נתן את התורה אפילו למלאכי השרת, כמובא בגמ' (שבת, פח:): "אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?... אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!... אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה?, 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' (שמות, כ', ב'). אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם"?, וגו'. כלומר, כל ההתרחשויות מבראשית ועד יום מתן תורה, כוונו ע"י ההשגחה העליונה, ע"מ להגשים את תכלית הבריאה, אשר היא: קבלת התורה ע"י עם ישראל. וכן רבי אלעזר אומר (פסחים, סח:): "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו, ל"ג, כ"ה): 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"!, ומובא בגמ' (ע"ז, ה.): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה, מוטב, ואם לאו, אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכן רש"י כתב: "בראשית ברא" (בראשית, א', א'), "בשביל התורה שנקראת (משלי, ח', כ:ב): 'ראשית דרכו'. ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה, ב', ג'): 'ראשית תבואתו".
ראית קול השופר – ראית הגאולה העתידית:
במעמד סיני בעת קבלת התורה, נאמר: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השופר" (שמות, כ', י"ד) וגו'. חז"ל נחלקו בשאלה: כיצד ניתן לראות קולות?, הרי קולות שומעים ולא רואים?. וכן מובא במכילתא דרבי ישמעאל (מס' דבחדש, פר' ט): "רואין הנראה, ושומעין הנשמע, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: רואין ושומעין הנראה, רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה, ונחצב על הלוחות". כלומר, לכאורה אין מחלוקת בין התנאים, רבי ישמעאל אומר, שעם ישראל ראו כל אחד לפי כוחו, את הקולות שקדמו למתן תורה (ברכות, ו:), כגון: קול הרעם אשר מגיע לאוזנו של האדם, לאחר ראית הברק, ואת הבל הקולות הנראים בזמן קור וערפל. לעומת זאת, רבי עקיבא אומר, שעם ישראל ראו כל אחד לפי כוחו, את הקולות של עשרת הדברות עצמן, "היוצאין מפי הגבורה" (רש"י-שמות, כ', י"ד), ונחרטים על הלוחות. וכן מובא במדרש (ילק"ש, יתרו, רמז רצט): "רבי יהודה אומר: אדם מדבר עם חברו, הוא שומע רגש קולו אבל אינו רואה מאורו. וישראל שמעו קול של הקב"ה, וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים".
וכן נאמר: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול" (דברים, ד', י"ב). כלומר, מטרת ראית הקולות הייתה לצורך המחשת יתר של דברי ה' יתברך, משום שהשפעת חוש ראית הקודש על האדם, גדולה יותר מהשפעת חוש שמיעת הקודש באוזני האדם.
לפיכך מובנת הראיה של שמיעת קולו של ה' יתברך, ראית קולות הברקים, וראית הקולות העל טבעיים. אולם, לכאורה נשאלת השאלה: מדוע התורה הדגישה במיוחד את ראית קול השופר?, שנאמר: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השופר" (שמות, כ', י"ד) וגו'. ועוד, מדוע מתוך שבעה קולות, המדרש מונה את קול השופר שלוש פעמים?, כמובא במדרש (ילק"ש, תהלים, רמז תתמג) כי במתן תורה נשמעו שבעה קולות, "שנאמר: 'ויהי קול השופר' (שמות, י"ט, י"ט), ויהי קולות וברקים, וקול שופר (שמות, י"ט, ט"ז), והאלהים יעננו בקול (שמות, כ', י"ט), וכל העם רואים את הקולות, ואת קול השופר (שמות, כ', י"ד), 'ויען כל העם קול אחד' (שמות, כ"ד, ג')".
נלענ"ד כי התורה הדגישה את קול השופר, ע"מ להזכיר לטובה את העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל, דהיינו, תקיעת השופר בקרן האיל מהר המוריה, מזכירה את עמידתו של אברהם אע"ה בניסיון עקדת יצחק, אשר שם הוא היה הראשון שקבל עליו את "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שמות, כ"ד, ג'), בלי שאלות, מתוך התבטלות עצמית בפני רצון ה' יתברך. וכן להזכיר את שבחם של עם ישראל בהווה, אשר המשיכו את מורשתו של אברהם אע"ה, לפיכך המדרש מונה את קולם של עם ישראל, לקול השביעי שנשמע בעת מתן תורה, שנאמר: 'ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שמות, כ"ד, ג')". בנוסף לכך הדגשת ראית קול השופר, נועדה ללמד את אמונתם של עם ישראל בגאולה השלמה, כמובא במדרש (ילק"ש, וירא, רמז קא): "רבי חנינא בן דוסא אומר: אותו איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה... קרניו של איל שמאלו, שתקע בו בהר סיני 'ויהי קול השופר' (שמות, י"ט, י"ט), קרנו של ימין שהוא גדול משמאלו, שהוא עתיד לתקוע בו לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה, כ"ז, י"ג): 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". וכן מובא במדרש אליהו זוטא (פר' כב, ד"ה קרא): "ר' יהושע בן קרחה אומר: לא נברא שופר אלא לטובה, שבשופר ניתנה תורה בסיני לישראל, שנאמר: 'ויהי קול השופר' (שמות, י"ט, י"ט), ובשופר נפלה חומת יריחו... ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע, בשעה שמגלה את המשיח, שנאמר: 'וה' אלהים בשופר יתקע' (זכריה, ט', י"ד), ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע, בשעה שמכנס גליות ישראל למקומן, שנאמר (ישעיה, כ"ז, י"ג): 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי השמיעה וראית האמת, גורמות לאיש האמת לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה וברצון, מתוך אמונה ברצון ה' יתברך להטיב עם בניו, בעבר, בהווה ובעתיד. שנאמר: "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיה, נ"ה, ג').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי