פרשת בשלח – נסיונות אמונה למתחילים

קוד: פרשת בשלח – נסיונות אמונה למתחילים בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ה' שבט התשע"ד
נכתב לכבוד יום ההולדת של בני אשר חגי הי"ו
פרשת בשלח – נסיונות אמונה למתחילים
מבוא:
פרשת בשלח מתאר את יציאת בני ישראל ממצרים, ואת תחילת מסעותיהם במדבר, כאשר במהלכם, ה' יתברך העמיד את אמונתם של עם ישראל במבחן, ע"מ לחזקם באמונה ובבטחון, מתוך ראיתם את הנסים הגלויים, במהלך אירועי היציאה ממצרים, ענני הכבוד, קריעת ים סוף, שירת הים, המחסור במים ובמזון בתחילת המסעות, נס ירידת המן, נס המים במדבר, והנצחון הנסי במלחמה עם עמלק. כלומר, ה' יתברך ידע כי עם ישראל אשר שהה במצריםשנים רבות, במ"ט שערי טומאה, בעבדות, ובאמונה בע"ז, הוא לא יכול להפוך בפתאומיות לעם בעל אמונה וביטחון בייחודו של ה' יתברך. אלא עליו לעבור נסיוניות אמוניים, בטרם קבלת התורה מסיני. וכן מצאנו כי למרות כל הנסים האלוהיים הגלויים שעם ישראל חזה בעיניו, בכל זאת הם עדין לא הסתגלו לאמונה רוחנית באל אחד, אלא הם עדין בקשו לעצמם אישיות ממשית, מתוך אמונה ביכולותיו האישיות של משה רע"ה. שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות, י"ד, ל"א), "וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר, כ"א, ה'), "השוו עבד לקונו" (רש"י, שם). לפיכך ה' יתברך ערך לעם ישראל נסיונות אמונה למתחילים, עם מוסרי השכל נצחיים. שנאמר: "וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה' אלהיך ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך... וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו" (דברים ח', ב', ה'). לפיכך אף לאחר הטיהור והבירור האלוהי של בני ישראל אשר יצאו ממצרים, ה' יתברך ערך לבני ישראל מבחני אמונה בדרכם לארץ, ע"מ שעם ישראל יגיעו לאמונה ולביטחון בה' יתברך לבדו, מתוך בחירתם החופשית, כמבואר להלן בהרחבה:
א. חמושים עלו – יצאו חדורי אמונה בגאולתם.
ב. שירת הים – לצורך מחילת כל העוונות.
ג. מבחן ביזת מצרים – הכנה לקבלת המצוות.
ד. עץ החיים – האדם העץ והתורה.
חמושים עלו – יצאו חדורי אמונה בגאולתם:
פרשת בשלח פותחת בשליחת פרעה את כל עם ישראל ממצרים לשבוע ימים, לצורך עבודת ה' בזבחים ועולות במדבר, מחוץ למצרים, שנאמר: "ויהי בשלח פרעה את העם" (שמות, י"ג, י"ז). לעומת זאת, כוונת ה' יתברך ועם ישראל הייתה לצאת ממצרים לחרות עולם, שנאמר: "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות, י"ג, י"ח). חז"ל נחלקו בקוטביות על פרשנות המילה "וחמשים", י"א "וחמושים, אין חמושים אלא מזויינין", ד"א: "וחמושים', יש מהן שעלה בארבעה דורות ויש מהן שעלה בחמשה דורות. ד"א: 'וחמושים עלו' מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם" (מכילתא דרשב"י, י"ג, י"ח). י"א "וחמושים עלו בני ישראל', אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות עלו" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, פר' יב). אונקלוס תרגם את המילה "וחמושים", מזרזין, וכן רש"י פירש "ויזרזון" (בראשית, מ"א, ל"ד), דהיינו, יצאו מלאים בזהב ובכסף. ע"פ הסוד כשעם ישראל יצאו ממצרים נפתחו שערי בינה, ועל כן יציאת מצרים מוזכרת בתורה חמישים פעמים. ועוד "מדרשי אגדה יש הרבה". מתוך פרשנות חז"ל, רש"י בחר להביא שני פירושים: פירוש אחד ע"פ הפשט ותרגום אונקלוס: "מזוינים בכלי נשק", והפירוש השני ע"פ המדרש: "אחד מחמשה יצאו". לכאורה נשאלת השאלה, מדוע בפרשנות חז"ל וברש"י לא הסתפקו בפירוש המילה כפישוטה "אין חמושים אלא מזויינין"?.
נלענ"ד כי חז"ל נחלקו בשאלה: במה עם ישראל עלו חמושים: בנשק?, בכמות האנשים?, בכוח רצון? וכו'. לפיכך ניתן לכלול את כל פרשנויות חז"ל למילה "וחמושים", בכך שהתורה מלמדת כי ביציאת עם ישראל ממצרים, הם לא התנהגו כעבדים הבורחים מאדוניהם, אלא יצאו מלאים באמונה ובביטחון בגאולת ה' יתברך, כשם שאדם יוצא למסע בנחישות, עם נשק, ועם חברה טובה. וכן מצאנו שבני אפרים נהרגו ע"י אנשי גת, משום "שמנו לקץ וטעו" (סנהדרין, צב:), בבחינת "בא לטמא פותחין לו" (יומא, לח:). לפיכך נאמר: "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים... כי אמר אלהים פן ינחם העם", דהיינו, למרות היותם חמושים, ה' יתברך לא רצה שעם ישראל יילחמו מיד ביציאתם ממצרים, כאשר ישנה דרך אחרת לעקוף את המלחמה, משום שהמלחמה עלולה לגרום לכך שבני ישראל ישכחו את הנסים במצרים, ויאבדו את אמונתם וביטחונם בה' יתברך, בעת שהם יתקלו לפתע במציאות מלחמתית עם הפלשתים. לפיכך ה' יתברך לא העמידם בניסיון המלחמה, בבחינת "בא לטהר מסייעין אותו" (יומא, לח:).
וכן נאמר: "ובני ישראל יצאים ביד רמה" (שמות, י"ד, ח') "לעיני כל מצרים" (במדבר, ל"ג, ג'). ומובא במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מס' דויהי, פר' א): "ובני ישראל יוצאים ביד רמה', מגיד הכתוב שכשהיו המצרים רודפים אחרי ישראל, היו מנאצים, ומחרפים ומגדפים. אבל ישראל מרוממים, ומשבחים, ונותנים שיר, שבח וגדולה, תהלה תפארת, למי שהמלחמה שלו". בבחינת "ועם נברא יהלל יה" (תהלים, ק"ב, י"ט), "שנעשה בריה חדשה, לצאת מעבדות לחרות מאופל לאור גדול" (רש"י, שם). כלומר, הטיהור והבירור שה' יתברך ערך בתוך עם ישראל במהלך מכת חושך, העלה את רוחניותם של הנותרים מעם ישראל, מעבדות לחומר כרשעים, עד לאמונה ולאהבת ה' יתברך כצדיקים, וכן נאמר: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה, ב', ב').
שירת הים – לצורך מחילת כל העוונות:
מובא במשנה: "דרש רבי עקיבא: 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר' (שמות, ט"ו, א'), שאין תלמוד לומר 'לאמר', ומה תלמוד לומר: 'לאמר'?, מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר, כקוראין את ההלל" (סוטה פ"ה,משנה ד). וכן רש"י כתב: "אז ישיר משה', אז כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה", ואמר: "תבאמו', נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו" (שמות, ט"ו, א', י"ז). נראה לשאול: מדוע משה פתח בשירה, הרי עיקר הנסים במצרים ובים סוף נעשו עבור עם ישראל?.
אלא "כך אמר משה לפני הקב"ה: יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר (שמות, ה', כ"ג): 'ומאז באתי אל פרעה', והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז, הדא הוא דכתיב: 'אז ישיר משה', בא וראה דרך הצדיקים: במה שהם סורחים הם מתקנים" (שמו"ר, פרשה כג, ג). וכן מובא במדרש: "אז שר לא נאמר, אלא 'אז ישיר', שהקב"ה אמר: ישיר משה ובני ישראל תחלה... ולמה כך?, אמר הקב"ה למלאכים: לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה, אלא מפני שבשר ודם יאמרו תחלה עד שלא ימות אחד מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים" (שמו"ר, פרשה כג, ז).
כלומר, משה רע"ה קשט את עצמו בתשובה, ואחר כך הוא קשט את האחרים (ב"מ, קז:), דהיינו, לאחר שנמחלו למשה רע"ה כל עוונותיו בשירה, משה רע"ה למד את עם ישראל לחזור בתשובה, בדרך של אמירת שירה, אשר כוללת בתוכה את הכרת הטוב על העבר, ואת האמונה בבנין בית המקדש הפרטי והכללי בעתיד לבוא, בכדי שהם יתקנו את הפגם שהתגלה באמונתם לאחר יציאת מצרים, באומרם: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר... הלא טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות, י"ד, י"א-י"ב), וכן נאמר: "לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רב חסדיך וימרו על ים בים סוף" (תהלים, ק"ו, ז'). לפיכך ה' יתברך סייע למשה רע"ה ולבני ישראל, לחזור בתשובה בדרך השירה, לפני שירת המלאכים, בבחינת "בא לטהר מסייעין אותו" (יומא, לח:). משום שהמלאכים שיבחו את ה' על הענשת המצרים, ואילו עם ישראל שיבחו את ה' יתברך על תשועת עצמם.
וכן "א"ר אבהו: אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר: 'ויאמן העם' (שמות, ד', ל"א), חזרו ולא האמינו, שנא' (תהלים, ק"ו, ז'): 'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך', כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים, כמה דתימא (דברים, ל"ב, מ"א): 'ותאחז במשפט ידי', ושקע את מצרים בים, מיד 'ויאמינו בה'', ובזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש, ואמרו שירה" (שמו"ר, פרשה כג, ב), לפני ה' יתברך ממש, שנאמר: "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו" (שמות, ט"ו, ב'). וכן רש"י פירש: "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים... 'ואנוהו' לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם... 'אלהי אבי', לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלהותו עלי מימי אבותי", וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה נה, ח): "בשכר ב' בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה, זכה להבקע הים לפני בני ישראל", דהיינו, רק כאשר עם ישראל חזו בעיניהם את הנסים שגרמו להתממשות השכר המובטח לאברהם, ואת העונש המובטח למצרים, ע"פ הקצב האלוהי, אז משה ובני ישראל אמרו שירה על הנסים, לצורך מחילת עוונותיהם.
וכן מובא במדרש (ילק"ש, בשלח, רמז רנד): אמר רבי סימון: לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו, ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו להן עונותיהן, שנאמר: 'ויסע משה את ישראל' (שמות, ט"ו, כ"ב), שהסיען מעונותיהן". וכן נפסק להלכה ב"משנה ברורה" (סימן נא, ס"ק יז): "ויאמר שירת הים בשמחה, וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים. והאומר בשמחה, מוחלין לו עונותיו", וכן מובא במשנה (פסחים, פ"י, משנה ה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לפיכך בכל יום ויום במשך אלפי שנים, אומרים את שירת הים כחלק מתפילת שחרית, משום ששירת הים היא איננה אירוע חד פעמי השייך לעבר, כי היא מתארת את כוחו הנצחי של ה' יתברך, ושמירתו על הפרט והכלל מעם ישראל לדורותיו, בדרך של נסים גלויים ונסתרים קבועים. כלומר, המסר העולה משירת הים לא השתנה מאז ועד היום, לפיכך נאמר: "אז ישיר" בלשון עתיד, ולא נאמר אז שר, וכן נאמר בגמ' (סנהדרין, צא:): "שר' לא נאמר, אלא 'ישיר' - מכאן לתחיית המתים מן התורה".
מבחן ביזת הים - הכנה לקבלת המצוות:
לאחר נסי קריעת ים סוף, ובטרם קבלת חלק מהמצוות במרה, ה' יתברך העמיד את עם ישראל במבחן ביזת הים, ע"מ ללמדם מוסר מוחשי. שנאמר: ויסע משה את מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות, ט"ו, כ"ב)... "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות, ט"ו, כ"ה). "מה תלמוד לומר: 'ויסע משה את ישראל'?, שהסיען בעל כרחן במקל. שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה כולן פגרים מתים מוטלין על שפת הים, אמרו: כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים, 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ונעשה לנו עבודה זרה ותרד בראשנו ונחזור למצרים" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פר' א). ורש"י כתב: "ויסע משה', הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שיה"ש, א' י"א): 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף', לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם" (רש"י- שמות,ט"ו, כ"ב), "שגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים" (רש"י-שיה"ש, א' י"א), הן מבחינת הכמות של ביזת מצרים, אשר עליה נאמר בגמ' (בכורות, ה:): "שאין לך כל אחד ואחד מישראל, שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים". והן מבחינת האיכות של האבנים הטובות ומרגליות אשר היו באוצרות המלוכה במצרים, והם ניתנו לעם ישראל בביזת הים, ללא מאמץ, וללא השאלה. לעומת זאת משה רע"ה הראה לעם ישראל דוגמא אישית, בבחינת "חכם לב יקח מצות" (משלי, י', ח'), כמובא בגמ' (סוטה, יג.): "בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות... הלך משה ועמד על קברניט של מלכים, אמר: יוסף, הגיע עת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך, מוטב. ואם לאו, הרי אנו מנוקין משבועתך. באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף, נטלו משה והביאו אצלו".
כלומר, יצר החומריות ויצר העושר גרמו לעם ישראל להתנפל על שלל המצרים, למרות שהם כבר התעשרו מאד בביזת ההשאלה ממצרים, ואף שלכולם היה את אותו העושר אזי אין עניים בתוכם. ואף על פי שבעת המסעות במדבר, אין משמעות לעושר בכסף ובזהב ובאבנים טובות ומרגליות. לפיכך משה רע"ה הסיעם בכל כורחם מים סוף, ובמשך שלשה ימים הם לא "מצאו מים', אין מים אלא תורה" (ב"ק, פב.), עד שמשה רע"ה נתן להם מקצת פרשיות התורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינין (רש"י), "ע"מ להרגילם במצוות, ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב" (רמב"ן). כלומר, לאחר שמשה רע"ה בחן את התנהגות עם ישראל במבחן ההתנפלות על שלל הכסף המצרי, הוא שב לבחון את עם ישראל במבחן הרוחניות, דהיינו, האם עם ישראל יתנפלו בשמחה על מצוות התורה, כשם שהם התנפלו על שלל הכסף המצרי. בבחינת "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא" (משלי, ב', ד'-ה').
וכן מובא בספרי (דברים, פיסקא מח): "שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד, כך צריך להזהר בתלמודו שלא יאבד, וכן הוא אומר: 'אם תבקשנה ככסף' (משלי, ב', ד'), מה כסף קשה לקנותו, כך דברי תורה קשים לקנותם. או, מה כסף קשה לאבדו, כך דברי תורה קשים לאבדם. תלמוד לומר (איוב, כ"ח, י"ז): 'לא יערכנה זהב וזכוכית', קשים לקנותם כזהב, ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, 'ותמורתה כלי פז" (שם). כלומר, למרות שאין בעולם דבר השווה בערכו לתורה האלוהית הנצחית והאין סופית, בכל זאת ע"מ לסבר את האוזן, חז"ל השוו בין הרדיפה האנושית אחרי החומריות והעושר, לבין קיום מצוות התורה הקדושה.
וכן מובא בספרי (דברים, פיסקא שנד): "כי שפע ימים יינקו' (דברים,ל"ג, י"ט), זה ימה של חיפה, שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. מנין אתה אומר?, שאין ספינה אובדת בים הגדול וצרור של כסף ושל זהב, ואבנים טובות ומרגליות וכלי זכוכית וכל כלי חמדה, שאין הים הגדול מקיאה לימה של חיפה, שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא". וכי הצדיקים בעתיד לבוא ילכו לחיפה, בכדי ללקט "כסף ושל זהב, ואבנים טובות ומרגליות וכלי זכוכית וכל כלי חמדה זהב"?. אלא, ע"מ לסבר את האוזן, חז"ל השוו בין הרדיפה האנושית אחרי החומריות והעושר בעוה"ז, לבין פשטות לקבלת העושר של הצדיקים בעתיד לבוא.
וכן מסופר בתלמוד (ברכות, כח:): "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?. אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי, אין כעסו כעס עולם. ואם אוסרני, אין איסורו איסור עולם. ואם ממיתני, אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי, כעסו כעס עולם. ואם אוסרני, איסורו איסור עולם. ואם ממיתני, מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון. ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים: אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?. אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?, אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם". כלומר, למרות שאין מלך בעולם השווה בערכו לה' יתברך, הנצחי היחיד והאין סופי, בכל זאת ע"מ לסבר את אוזנם של תלמידיו הצדיקים, רבי יוחנן, השווה בין היראה מפני מלך בשר ודם, לבין יראת ה' יתברך.
וכן מובא בגמ' (פסחים, קיח.): "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", כאשר האדם חושב שפרנסתו היא בזכות רדיפתו הבלתי נלאית אחר הממון. אולם ליראי ה' יתברך, העובדים את ה' במסירות נפש כבקריעת ים סוף, "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם מוסיף מוסיפין לו, ואם פוחת פוחתין לו" (ילק"ש, תהלים, רמז תתלא).
וכן מצאנו נאמר: "ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" (שמות, י"ד, ה'), רש"י פירש שלב פרעה "נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם (שמות, י"ב, ל"א): 'קומו צאו מתוך עמי", וכן "התחיל פרעה צווח לשעבר הייתם עבדי, ועכשו הרי אתם בני חורין. אין אתם אלא עבדים של הקב"ה, צריכים אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו" (ילק"ש, תהלים, רמז תתעב). "ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו (שמות, י', ז'): 'עד מתי יהיה זה לנו למוקש', ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם, בשביל ממונם שהשאילום (רש"י- שמות, י"ד, ה'). אך בסופו של דבר פרעה וחילו טובעו בים סוף, "לא נשאר בהם עד אחד" (שמות, י"ד, כ"ח). כלומר, המצרים שרדו את עשרת המכות במצרים, אולם ברדיפתם אחר הממון, אבדו כולם. וכן נאמר: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עד עולם" (שמות, י"ד, י"ב), ונאמר לאחר מכן: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות, י"ד, ל'), דהיינו, ה' יתברך הבטיח לעם ישראל שהם לא יראו את רדיפת הממון של גיבורי מצרים עד עולם, אלא הם יראו כי התוצאה של רדיפת הממון היא מיתה משונה. וכן מצאנו שאף רשעי ישראל מתו במכת חושך, בגין תאוותם לחומריות "סיר הבשר" (שמות, ט"ז, י"ג), והדגה בחינם (במדבר, י"א, ה'). לעומת זאת, אמונתם של עם ישראל בה' יתברך, ובחירתם בשעבוד רוחני לרצון ה' יתברך, גרמה לניצחונם על המצרים ולשחרורם מכבלי העוה"ז.
עץ החיים – האדם העץ והתורה:
ה' יתברך העמיד את עם ישראל במבחן אמוני, שלושה ימים בלבד לאחר ביזת מצרים, אשר בעקבותיה נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות, י"ד, ל"א). המבחן היה בכך שבמשך שלשה ימים עם ישראל לא מצאו מים, עד שהם הגיעו למרה, ושם הם מצאו אגם מים, אך המים שבתוכו היו מרים. עם ישראל לא עמד במבחן האלוהי, דהיינו, במקום לבקש ממשה רע"ה שיתפלל לה' יתברך, שיבקש עליהם רחמים בכדי שיהיה להם מים לשתות, הם התלוננו על משה רע"ה, שנאמר: "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (שמות, ט"ו, כ"ד). כלומר, עם ישראל חשו כנבגדים ע"י משה רע"ה, אשר הוציאם ממצרים בניסים אלוהיים גלויים, ועתה הוא הותירם במדבר ללא מים. בעקבות זאת משה רע"ה צעק אל ה' יתברך, ובתגובה לכך נאמר: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות, ט"ו, כ"ה). כלומר, ה' יתברך לימד את עם ישראל מוסר דרך המתקת המים במרה, לפיכך משה רע"ה נצטוה לזרוק לאגם המים עץ מר, בכדי שהמים המרים ימתקו ויהיו ראויים לשתיה. וכן מובא במדרש (שמו"ר, פרשה נ, ג): א"ר לוי: הדור היה מר במעשיו, 'ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ' (שמות, ט"ו, כ"ה), ומה היה?, יש אומרים זית, וי"א ערבה, ויש אומרים הרדופני (עץ רעיל הדומה להדס) היה, וי"א עיקרי תאנים ועיקרי רמונים היה, ונטלו והשליכו למים, מיד וימתקו המים, הוי (ירמיה, ל', י"ז): 'וממכותיך ארפאך". כלומר, דרך השלכת העץ המר, ה' לימד את משה ובני ישראל, לא להתייאש מן הרחמים, כי דרכו של ה' היא להמתיק המר במר, שנאמר: "ויורהו". על כן שמה של "מרה" לא הוחלף לשם "מתוקה" ע"ש הנס החד פעמי, כי היא חזרה להיות מרה (מכילתא דרשב"י, ט"ו, כ"ה).
השימוש בעץ בכדי להחיות את עם ישראל אשר צמאו למים, נועד לרמוז לבני ישראל גם על תכונותיה של התורה, וכן "אמר רבי יצחק ב"ר ר' חייא: למה נקראת תורה עץ חיים?, שהיא חביבה על כל החיים. ואמר רבי יוחנן: למה נמשלה לעץ חיים?, מה עץ חיים פרוש על באי גן עדן, כך התורה פרושה על כל החיים, ומביאתו תחת עץ החיים" (ילק"ש, תהלים, רמז תרטז). וכן "רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי, ג', י"ח): 'עץ חיים היא למחזיקים בה" (תענית, ז.). וכן מצאנו כי התורה תחילתה מר וסופה מתוקה "מדבש ונופת צופים" (תהלים, י"ט, י"א). אף כאן כשעם ישראל היו במרה ללא תורה, המים נמתקו ע"י עץ מר, וכשהם שקבלו עליהם מקצת פרשיות התורה ומעט מצוות במרה, כשהם הגיעו לאלים נאמר: "ויסעו ממרה ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים" (במדבר, ל"ג, ט'. שמות, ט"ו, כ"ז), דהיינו, גם מים בשפע לי"ב השבטים, וגם תמרים בכדי שיעסקו בתורה, וכן מובא בגמ' (פסחים, פח.): לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל, אלא "כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה". לעומת זאת, ברפידים כאשר עם ישראל רפו "עצמן מדברי תורה" (סנהדרין, קו.), שוב עם ישראל נצמאו למים, ושוב הם רבו עם משה, ואף עמלק בא עליהם למלחמה, עד שהצילם יהושע שהיה בן מ"ב שנה, אך למד תורה מפי משה כנער, שנאמר: "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות, ל"ג, י"א).
לפיכך ה' יתברך לימד את עם ישראל במוחשיות, את קשר החיים שבין העץ, האדם והתורה, דהיינו, העץ מחיה את גופו הזמני של האדם, והתורה מחיה את נשמתו הנצחית של האדם. וכן מובא בספר (פיסקא, רג): "כי האדם עץ השדה' (דברים, כ', י"ט), מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן". וכן מובא בגמ' (תענית, ז.): "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: 'כי האדם עץ השדה' (דברים, כ', י"ט)?, וכי אדם עץ שדה הוא?. אלא משום דכתיב: 'כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת' (שם), וכתיב: 'אתו תשחית וכרת' (שם). הא כיצד?, אם תלמיד חכם הגון הוא, 'ממנו תאכל ואתו לא תכרת'. ואם לאו, 'אתו תשחית וכרת". "ולמה נמשלו דברי תורה לעץ?, לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים" (ילק"ש, שופטים, רמז תתקכג). וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה כו, ו): "אמר רבי אחא: אף אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון, רבנן אמרי: מהכא: 'כי האדם עץ השדה' (דברים, כ', י"ט), מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון". ומובא במשנה (ר"ה, פ"א, משנה א): "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו", דהיינו, המשנה דייקה לומר "לאילן" ולא לאילנות, ללמדנו שדין העץ הוא כדין האדם, כי כל אדם הוא עץ השונה מחברו בפריו ובתכונותיו, לפיכך על כל אדם מוטלת החובה הטבעית לטפח תכונותיו האישיות, ואת פרותיו הגשמיים והרוחניים. וכן מצאנו שאין אומרים תחנון בט"ו בשבט, משום ששמחת העץ בפריחתו היא גם שמחתו של האדם. לפיכך ה' יתברך לימד את האדם הראשון, מוסר מן העץ. כמובא במדרש (קהלת רבה, פר' ז, א): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". וכן נאמר: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות, ט"ו, כ"ו), דהיינו, הרפואה האלוהית הטובה ביותר היא: מניעת המחלה מן האדם הירא שמים, כמובא בגמ' (כתובות, ל.): "הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים", דהיינו, קור וחום שפעמים באין בפשיעה, שלא מגזירת מלך" (רש"י-שם). וכן רש"י כתב: "ולפי פשוטו: 'כי אני ה' רופאך', ומלמדך תורה ומצוות, למען תנצל מהם".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל את הקשיים והניסיונות העומדים בפני האדם החומרי, אולם בכוחם של האמונה הרוחנית, והביטחון בהבטחות ה' יתברך, להעלות את הפרט והכלל מעם ישראל, להצלחה, לרווחה ולגאולה שלמה. וכן מובא במשנה (סוטה, פ"ט, משנה טו): "רבי פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש, בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש, ואין מבקש ואין שואל. על מי לנו להשען?, על אבינו שבשמים" שיחיש לנו את הגאולה בשמחה, כפי שנאמר: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף" (ישעיה, נ"ה, י"ב).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי