פרשת בא – הנצחת הגאולה לצורך חיזוק האמונה

קוד: פרשת בא – הנצחת הגאולה לצורך חיזוק האמונה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"ח טבת התשע"ד
לע"נ כרמלה חגבי, ולבריאותה של אסתר עקיבא בת אשר
פרשת בא – הנצחת הגאולה לצורך חיזוק האמונה
מבוא:
ארבעת הפרשיות הראשונות בספר שמות מתארות בהרחבה את השיעבוד ואת הגאולה מן הגלות הראשונה. פרשת בא עוסקת בשלושת המכות האחרונות על פרעה ומצרים, והכשרת עם ישראל לגאולה, מתוך אמונה בה' יתברך, דרך קיום מצוות ה'. הסיפור הנרחב של יציאת כל עם ישראל מגלות מצרים, נועד לצורך יצירת מפנה לשינוי התודעה של עם ישראל לדורותיו בכל התחומים, עד כדי כך שרבות מהמצוות היומיומיות של התורה הם "זכר ליציאת מצרים", משום שסיפור השיעבוד והגאולה מן הגלות הראשונה, גורם לחיזוק האמונה בהווה ובעתיד של עם ישראל דרורותיו, אף במצבים קשים, שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו). וכן כתב הרמב"ן (שמות, י"ג, ט"ז): "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון... כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים... וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו". לפיכך בפרשת בא המתארת את שלושת המכות האחרונות במצרים, נראה כי פרט להענשת המצרים, הן נועדו לצורך התגברות האמונה של עם בה' יתברך, וכן נאמר בטרם מכת הארבה: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות, י', ב'), דהיינו, באמצעות הסיפור לבנים, גם האבות מתחזקים באמונה, ובביטחון בניסים העתידיים שה' יתברך, עתיד לעשות למען עם ישראל בגאולה העתידית, כמבואר להלן בהרחבה:
א. מכת חושך – הכנת עם ישראל לגאולה גשמית ורוחנית.
ב. ההשאלה ממצרים – לצורך הפרדות נצחית.
ג. מכת בכורות – הכנת עם ישראל לקבלת התורה.
ד. יציאת מצרים בחיפזון – הגאולה העתידית לא בחיפזון.
מכת חושך – הכנת עם ישראל לגאולה גשמית ורוחנית:
מכת חושך הייתה המכה התשעית שנחתה רק על המצרים, "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות, י', כ"ג). לדעת רש"י מכת חושך נועדה להשיג שתי מטרות: "ולמה הביא עליהם חשך?, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם, ויאמרו אף הן לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן, והיו אומרים: אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא". לכאורה נשאלות השאלות: מדוע רש"י לא שאל בשאר המכות, "ולמה הביא עליהם"?, ועוד, מדוע רש"י לא פירש כי מכת חושך נועדה להעניש את מצרים בשיתוק של שבוע ימים, ככתוב: "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו" (שמות, י', כ"ג)?. ועוד, ע"פ רש"י במכת חושך מתו "הרשעים רובם של ישראל, שמתו בשלשת ימי אפלה, כמו שנאמר: 'וחמושים עלו בני ישראל' וגו' (שמות, י"ג, י"ח), אחד מחמשים, ויש אומרים: אחד מחמש מאות" (רש"י-יחזקאל, כ', ח') יצאו, לעומת זאת לא נאמר במפורש כי המצרים מתו במכת חושך, א"כ מכת חושך היא מכה לעם ישראל, ולא למצרים?. ועוד, וכי ה' יתברך חושש ממה שיאמרו המצרים?, אדרבא, יראו המצרים כי ה' דן דין אמת, והוא מעניש את הרשעים לפי מעשיהם, ולא לפי השתייכותם הדתית?.
נלענ"ד, כי כל המכות הקודמות באו על המצרים שבעה ימים באותה צורה, וללא שינוי מיום ליום, ואילו במכת חושך המכה הלכה והתגברה, לפיכך רשי שאל: "ולמה "ולמה הביא עליהם חשך" בהדרגה ולא בבת אחת, כמו ביתר המכות?. ולאחר מכן רש"י מבאר כי בשלושת הימים הראשונים מכת חושך, הייתה רק "לא ראו איש את אחיו", דהיינו, בכדי שהמצרים לא יראו במותם של רשעי ישראל, ושלושת הימים הבאים היו יותר חשוכים עד שלא "קמו איש מתחתיו", דהיינו, בכדי שהמצרים לא יראו את עם ישראל מחטט להם באוצרות שבביתם. וכן ר"א אמר: "כל מכה ומכה שהביא המקום ב"ה על המצרים הייתה של ארבע מכות... ר"ע אומר: של חמש מכות" (מכילתא דרשב"י, פי"ד, ל"א), לפיכך רש"י מונה בפירושו את ארבעת המכות הכלולות בתוך מכת חושך, מבלי לכלול את נס של היציאה הפתאומית מחושך לאור ביום השביעי. כלומר, רש"י הבהיר בתחילת פרשנותו, שעיקר מכת חושך נועדה לרתק לשתק את המצרים בתוך ביתם ממש. וכן כתב רש"י: "ויחשיך עליהם יותר מחשכו של לילה... חשך של אופל, שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים. ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב" (רש"י-שמות, י', כ"א-כ"ב). לאחר מכן רש"י הסביר, איך מכת החושך תרמה לעם ישראל ברוחניות ובגשמיות, דהיינו, במות הרשעים בסתר, ובגילוי האוצרות הפנימיים של מצרים, אשר גרמו לביצוע המושלם של הבטחת ה' לאבות. כלומר, רש"י מלמד כי עשרת המכות האלוהיות נבחרו בקפידה, כאשר דרך כל מכה ומכה, ה' יתברך העביר מסר הן למצרים והן לעם ישראל. וכן כתב רש"י: "ויש טעם בדבר באגדה לכל מכה ומכה, למה זו ולמה זו" (רש"י-שמות, ח', י"ז).
לפיכך מותם של רשעי ישראל במכת חושך, נועדה למען עתידו של עם ישראל, מפני שהקב"ה ידע כי הם לא יחזרו בתשובה, אלא הם עלולים לקלקל את אמונת עם ישראל בקב"ה, משום שהם כבר היו שקועים בנ' שערי טומאה. וכן מובא במכילתא דרבי ישמעאל (בא, פר' דפסחא, יח): "רשע מה הוא אומר?, 'מה העבודה הזאת לכם' (שמות, י"ב, כ"ו)?, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' (שמות, י"ג, ח') לי ולא לך, אלו היית שם לא היית נגאל", "מכיון שהוציא עצמו מן הכלל" (ירושלמי, פסחים, פ"י, דף לז). וכן הרמב"ם (תשובה, פ"ג, יא) פסק: "הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא". משום שהוא פוגם באחדות ובשותפות הגורל של עם ישראל, שנאמר: "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (שמואל-ב, ז', כ"ג). לפיכך אף הצדיקים נענשים אם "היה בידם למחות ולא מיחו" (שבת, נה.). וכן מצאנו כי הערב רב שהתגיירו, והיו במגמת עליה דתית, יצאו יחד עם בני ישראל ממצרים, שנאמר: "וגם ערב רב עלה אתם" (רש"י-שמות, י"ב, ל"ח). דהיינו, משום שתפקידו של עם ישראל בגלות הוא לצרף גרים לאמונה בה' יתברך. וכן מצאנו שאף כלבי ישראל, זכו בבשר טרף לדורות עולם, בעבור שהם נצרו את לשונם, בעת מכת בכורות למספר שעות, שנאמר: "טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות, כ"ב, ל'), למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות, י"א, ז'): 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', אמר הקב"ה: תנו לו שכרו" (רש"י, שם). על כן מותם של רשעי ישראל במכת חושך, נועדה רק לעיני עם ישראל, בכדי לחזקם להתאחד ולחזור בתשובה. וכן נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמות, י', כ"ג), דהיינו, האמונה בה' יתברך, אשר נבעה מהנסים הגלויים שנעשו לעם ישראל במכת חושך, האירה לעם ישראל את חשכת הגלות, וכן נאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי, ו', כ"ג). לעומת זאת, ה' הסתיר את מותם של רשעי ישראל מעיני המצרים, ע"מ שהם לא יחשבו כי לאלוהיהם יש כוח להגיב על ניסי ה' במצרים, אשר במהלכם ה' יתברך הקפיד בדרך נס, להפלות בין בני ישראל לבין מצרים, לפיכך ידיעת מצרים על מות רשעי ישראל, במהלך מכת חושך, הייתה גורמת להם להמעיט בכל יתר ניסי ה' יתברך, על כן ה' יתברך מנע מהם את השמחה לאיד, ואת נחמת צרת הרבים, בכך שהמצרים יצטערו במכות, לא יאמרו "אף הן לוקין כמונו".
ההשאלה ממצרים – לצורך הפרדות נצחית:
רש"י פירש כי מכת חושך נועדה גם לצורך "שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן, והיו אומרים: אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא" (רש"י-שמות, י', כ"ב). לכאורה נשאלות השאלות: לשם מה ה' יתברך הטריח את בני ובנות ישראל, ללכת לחטט בבתי המצרים כבר במכת חושך, ע"מ שבעתיד הם יוכלו להונות את המצרים, ולבקש מהם שמלות וכלים מוצנעים בהשאלה?, וכי ה' יתברך לא יכל להכריח את המצרים לתת לישראל את כספם וזהבם מרצונם, ולקיים את הבטחתו לאברהם אע"ה: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית, ט"ו, י"ד)?.
נלענ"ד כי הבטחת ה' יתברך לאברהם אע"ה: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית, ט"ו, י"ד), כוללת בתוכה גם את הענשת המצרים, וגם פיצוי כספי לעם ישראל בעבור עבודתם במצרים. לפיכך הציווי להשאלת הכלי כסף וכלי זהב מן המצרים, נועד להשיג שלוש מטרות, המטרה ראשונה: קבלת פיצוי ממוני ע"פ הדין האלוהי, בגין העבודה הקשה, ובגין בתיהם וכליהם של עם ישראל אשר לא הוצא עימהם ממצרים. המטרה שניה: נועדה לגרום לעם המצרי את הרצון לרדוף אחרי בני ישראל, "בשביל ממונם שהשאילום" (רש"י-שמות, י"ד, ה'), ע"מ להטביעם בים סוף. המטרה השלישית: נועדה להכין את עם ישראל לגאולה רוחנית ממצרים, באמצעות פירוד ופירוק הקשר בין עם ישראל לעם המצרי לעולמי עד. לפיכך בתחילה ה' יתברך הוכיח לעם ישראל כי המצרים שונאים אותם בלבם, מטעם זה במהלך מכת חושך, עם ישראל נדרש לבחון את האמת הפנימית של המצרים, בכדי להפלילם בעיני ישראל. לכן רש"י כתב כי הבדיקה נעשתה כך: "שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן, והיו אומרים: אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא" (רש"י-שמות, י', כ"ב). כלומר, למרות שבקשת עם ישראל הייתה רק להשאלת הכלים, בכל זאת המצרים סרבו, בטענות שיקריות. בכך ניתן להסביר גם מדוע העם המצרי נענש, ואף מדוע היה צורך בהתערבות אלוהית כנגד השנאה הפנימית של המצרים כנגד עם ישראל, שנאמר: "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" (שמות, ג', כ"א), "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" (שמות, י"א, ג'), וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום" (שמות, י"ב, ל"ו). כמו כן, ה' יתברך דאג לכך שהמצרים לא יזיזו את הכלים ממקומם, עד לביצוע ההשאלה בפועל, כמובא במדרש (ילק"ש, בא, רמז רח): "ר"א אומר: רוח הקודש שרתה עליהן, והיה אומר לו: השאילני כליך המונח לך במקום פלוני, והלה מוציא ונותן לו, ואין 'חן' אלא רוח הקדש".
וכן מובא במכילתא דרשב"י (פי"ב, ל"ו): "וישאילום' רבי אומר: כשהיו ישראל במצרים, מה נאמר בהן?, 'ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה' (שמות, ג', כ"ב), מלמד שהיו גרין עמהן. כשבטלו מן השעבוד, מה נאמר בהן: 'וישאלו איש מאת רעהו' (שמות, י"א, ב'), מלמד שהיו רעים להם. כשנגאלו מן השיעבוד, מה נאמר בהן? 'וישאילום' (שמות, י"ב, ל"ו), מה שהשאילום לא הגיעום, והיו משאילין אותן בעל כורחן, מלמד שהיו יראין מהן כבני אדם שיראין מן קוניהן". דהיינו, ה' יתברך הפך את שנאת מצרים לאהבה זמנית לעם ישראל, בעל כורחם של המצרים.
וכן מצאנו שהמצרים כאבו ונצרו בלבם לדורות, את עונש השאלת הממון, יותר מאשר את העונש הגופני של המכות, וכן מסופר בגמ' כי מעל לאלף שנה (1060 שנה בערך) לאחר השאלת הכלים, המצרים עדין הרגישו מרומים. כמובא בגמ' (סנהדרין, צא.): "פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות, י"ב, ל"ו): 'וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום', תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו!. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה?, אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות, י"ב, מ'): 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה', תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה!. אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה". כלומר, כל עשרת המכות שנחתו על מצרים חלפו מן העולם לכאורה, אולם מכת השאלת הכלים נותרה על כנה עד היום הזה.
מכת בכורות – הכנה עם ישראל לקבלת התורה:
מכת בכורות הייתה מורכבת ממספר מכות משניות, כשם שאמר ר"א: "כל מכה ומכה שהביא המקום ב"ה על המצרים הייתה של ארבע מכות... ר"ע אומר: של חמש מכות" (מכילתא דרשב"י, פי"ד, ל"א). וכן נאמר: "והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (שמות, י"ב, י"ב). דהיינו, במכת בכורות הוכו כל הבכורים, ואף כל אלוהי מצרים, כמובא במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מס' דפסחא, פרשה ז): "אפילו ממקומות אחרים והם במצרים, ובכורי מצרים אפילו הם במקומות אחרים, מנין?, תלמוד לומר: 'למכה מצרים בבכוריהם', וגומר (תהלים, קל"ו, י'). בכורי חם, כוש, פוט ולוד, מנין?, תלמוד לומר: 'ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם" (תהלים, ע"ח, נ"א). וכן מובא במדרש (ילק"ש, תהלים, רמז תתפג): "למכה מצרים בבכוריהם' (תהלים, קל"ו, י'), למכה בכורי מצרים אין כתיב כאן, אלא למכה מצרים בבכוריהם, ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהן". וכן רש"י כתב (שמות, י"ב, י"ב): "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים', של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ". וכן מצאנו כי המועד המדויק של מכת בכורות, נקבע ליום שיא כוחו של מזל טלה, ע"מ להשפיל את אלוהי מצרים, וכן הרמב"ן כתב (שמות, י"ב, ג'): "איש שה לבית אבות', טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח. לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם, אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר, טז, ב), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם, בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שמו"ר, טז, ב): 'קחו לכם צאן' ושחטו אלהיהם של מצרים". כלומר, ע"פ הפשט, ה' יתברך הכה את גדולי המשפחות במצרים, ופגע באלוהיהם שלמטה ושל מעלה, ע"מ ליצור לחץ ממשי על פרעה והמצרים, בכדי שהם ישחררו מרצונם את בני ישראל ממצרים. לפיכך לכאורה נשאלת השאלה: מדוע נענשו רק בכורי מצרים במוות, וכי הם בלבד שיעבדו את ישראל במצרים?.
נלענ"ד כי המטרה העמוקה של מכת בכורות, הייתה הכנת עם ישראל לקבלת התורה, באמצעות החזרת בכורתם מבריאת העולם. וכן מצאנו כי במעמד הסנה, בטרם שליחת משה רע"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, ה' יתברך נימק בפני משה את רצונו להוציא את עם ישראל ממצרים, בזכות התורה שהם עתידים לקבל בסוף שלשה חדשים מיום צאתם מעבדות מצרים, שנאמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות, ג', י"ב). כמו כן, ה' יתברך ציוה על משה לומר לפרעה במפגש הראשון: "בני בכרי ישראל... ואם תמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות, ד', כ"ב-כ"ג). רש"י פירש: "בני בכרי', לשון גדולה, כמו (תהלים, פ"ט, כ"ח): 'אף אני בכור אתנהו', זהו פשוטו. ומדרשו: כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו"... "הנה אנכי הרג' וגו', היא מכה אחרונה, ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה... בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו, שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה 'ישגיב בכחו' (איוב, ל"ו, כ"ב), ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב". וכן מובא בזוה"ק (שמות, יז.): "לית לך אומא מכיכא וקלילא ונבזית קמי קודשא בריך הוא כוותייהו דמצראי, ויהיב לון קודשא בריך הוא שלטנותא בגינייהו דישראל". כלומר, ה' יתברך העלה את המצרים מעל כל אומות העולם, בכדי שבנפילתם ע"י עם ישראל עם ישראל יתעלה מכל האומות. לפיכך תכלית עשרת המכות היא מכת בכורות, שבה ה' יתברך הסיר את טענת הבכורה המולדת של העם המצרי, ואת טענת הבכורה מכל בכורי חם בארץ מצרים, והעבירה לעם ישראל בני שם, ולבכורי ישראל, ע"מ שעם ישראל יוכלו לקבל את התורה, ולהקריב קרבנות לה' יתברך ע"י הבכורים.
לפיכך מכת בכורות הייתה מכה בייחודית, כשתכליתה הייתה להחזיר את גלגל ההיסטוריה לתכלית הבריאה, אשר היא: קבלת התורה ע"י עם ישראל. וכן רבי אלעזר אומר (פסחים, סח:): "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו, ל"ג, כ"ה): 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"!, ומובא בגמ' (ע"ז, ה.): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה, מוטב, ואם לאו, אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכן רש"י כתב: "בראשית ברא" (בראשית, א', א'), "בשביל התורה שנקראת (משלי, ח', כ:ב): 'ראשית דרכו'. ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה, ב', ג'): 'ראשית תבואתו". ואף הבכור מכונה: "ראשית אנו" (דברים, כ"א, י"ז). לפיכך רש"י כתב (שמות, ד', כ"ב): "בני בכרי', לשון גדולה, כמו (תהלים, פ"ט, כ"ח): 'אף אני בכור אתנהו', זהו פשוטו. ומדרשו: כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו". כלומר רק לקראת קבלת התורה, ה' יתברך רומם את עם ישראל על כל האומות, וחתם על בכורתם הבלעדית לעולם ועד. וכן מצאנו, כי במזמור קל"ו שבתהלים, המכונה בשם "ההלל הגדול" (פסחים, קיח.), דוד המלך משבח את ה' יתברך על גדולתו ועל בריאת העולם, עד פסוק ט' המשבח את ה' על בריאת הירח והכוכבים, ומשם דוד המלך ע"ה דילג על כל הנסים שבדרך, עד לנס "למכה מצרים בבכריהם כי לעולם חסדו" (תהלים, קלו, י'). משום שדרך נס מכת בכורות, ה' יתברך החזיר את העולם לראשית מעשה בריאת העולם, אשר נברא בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית. וכן רשי"י כתב (שמות, י"ב, ל"ט): "וגם צדה לא עשו להם' לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה?, אלא האמינו והלכו. הוא שמפורש בקבלה (ירמיה, ב', ב') 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה', ומה שכר מפורש אחריו (ירמיה, ב', ג'): 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה".
על כן ה' יתברך הבטיח לעם ישראל, כי אף בעתיד לבוא מצבם יתהפך לטובה, כשם שהדבר נעשה במכת בכורות, שנאמר: "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה, ס', כ"ב), ונאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו), "אראנו מה שלא הראתי אל אבות. שהרי נסים וגבורות שאני עתיד לעשות עם הבנים, יותר הם ממה שעשיתי לאבות" (מכילתא, דר' ישמעאל, בשלח, פרשה ח). וכן מובא במדרש (שמו"ר, פרשה יט, ז): "ר' נתן אומר, אמר הקב"ה למשה: כשם שעשיתי יעקב בכור, שנאמר (שמות, ד', כ"ב): 'בני בכורי ישראל', כך אני עושה למלך המשיח בכור, שנאמר (תהלים, פ"ט, כ"ח): 'אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ".
יציאת מצרים בחיפזון – הגאולה העתידית לא בחיפזון:
ביום ארבעה עשר בניסן, עם ישראל נדרשו למהר למול את כל הערלים שבהם, לפני שחיטת קרבן פסח בין הערביים, וה' יתברך מיהר את רפואתם. לאחר מכן עם ישראל שחטו את קרבן הפסח בין הערביים. בערב עד חציו הראשון של ליל ט"ו בניסן, עם ישראל היו עסוקים בצלייתו ובאכילתו של קרבן פסח "בחפזון" (שמות, י"ב, י"א), על מצות ומרורים, ונזהרו שלא להותיר מן הפסח כלום. בחציו השני של הלילה, עם ישראל היו עסוקים בהלל ושיר על גאולתם ועל פדות נפשם, ולא נתנו לב אפילו להכין להם צידה לדרך, להם ולטפם. כשהאיר יום ט"ו בניסן, התחילו להכין להם צידה לדרך, וילושו בצקם לעשות להם פת למזון יום אחד. אותה שעה חזקו עליהם המצרים ביותר למהר לשלחם, וגם משה רמז להם: הגיעה השעה שנצא ממצרים. לכן לא הספיקו לאפותו כלל, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, מה עשו?, בטחו בה' גם בדבר זה, שבצקם לא יחמץ ונשאוהו על שכמם. רק לאחר מכן עשו כדבר משה, לשאול מן המצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. "וינצלו את מצרים", "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם, יוסף לקטו והביאו למצרים (בשני הרעב)...וכשעלו ישראל ממצרים, העלוהו עמהן" (פסחים, קיט.). ולאחר מכן בצהרי יום חמשה עשר בניסן, יצאו כל עם ישראל בחפזון של ממצרים, עם זהב וכסף ושמלות, אל המדבר הלא נודע, מתוך בטחון ואמונה בה' יתברך. שנאמר: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם" (שמות, י"ב, ל"ד), וכן רש"י כתב: 'טרם יחמץ', המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ. 'משארתם', שירי מצה ומרור. 'על שכמם', אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצווה". כלומר, עם ישראל נהג הפוך מן ההיגיון האנושי, את זהב וכסף הם שמו על החמורים, ואת הבצק הם שמו על הכתפיים, למרות שעצת יצר הממון והחרות היא מימוש הגשמיות, אך ישראל הזדרזו לצאת כי "מחבבים היו את המצווה", ואף את בשמלות שהם השאילו ממצרים, הם לא השתמשו כביגוד, אלא לנשיאת הבצק ולשמיכות עבור הנשים והילדים, ולא שינו את מלבושם. לפיכך עם ישראל ניצל את החיפזון של יציאת מצרים לקנות את "מידת הזריזות" (ס"ה, מצוה קיז) בקיום המצוות, להתגברות על החומריות ויצה"ר.
לפיכך מאות שנים של גלות ושעבוד בגלות מצרים, הסתיימו ביומיים של אמונה וקיום מצוות, ולגאולה חפוזה ממצרים ומיצה"ר, מיד כשהגיע תום המועד שנקבע ע"י הקב"ה בברית בין הבתרים. מטרת היציאה ממצרים בחפזון, נועדה להנציח את הנס הגאולה ממצרים, ולחיזוק האמונה בגאולה העתידית שה' יתברך הבטיח לפרט ולכלל בעם ישראל, וכן נאמר: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "ימי חייך' הימים. 'כל ימי חייך', הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך', העולם הזה. 'כל', להביא לימות המשיח" (ברכות, יב:).
לעומת זאת, בגאולה העתידית נאמר: "כי לא בחפזון תצאו" (ישעיה, נ"ב, י"ב), משום שבגלות האחרונה לא נגזר על עם ישראל מראש זמן של עבדות בארץ אחת, ואף לא יציאה ברכוש גדול. אלא עם ישראל מפוזרים ומפורדים בכל ארצות העולם, מבחירתם החופשית. כמו כן, ה' יתברך לא קבע מראש את יום הגאולה העתידית, כמובא במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מס' דפסחא, פר' ז): "ואכלתם אתו בחפזון" (שמות, י"ב, י"א), "אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: זה חפזון שכינה... יכול אף לעתיד לבא יהא בחפזון?, תלמוד לומר (ישעיה, נ"ב, י"ב): 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל". וכן מובא בגמ': "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה" (סנהדרין, צח.), דהיינו, אף גאולת 'אחישנה' לא תתרחש ביום אחד כגאולת מצרים, אלא בשלבים, וכן הרמב"ם (מלכים, פי"א, א) פסק: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' (דברים, ל', ג'), 'אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו', והביאך ה' (דברים, ל', ד'-ה')". לפיכך הגאולה העתידית תהיה "לא בחפזון", משום שבעתיד לבוא לא יהיה יצה"ר, כי "לעתיד לבא, מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים" (סוכה, נב.).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי סיפור יציאת מצרים, היא גם סיפור היציאה מצרות הגלות של הכלל והפרט מעם ישראל, לפיכך חז"ל (פסחים, קטז:) קבעו כי "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ע"מ להתחזק בביטחון ובאמונה בהבטחות ה' לגאולה העתידית. שנאמר: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיה, כ"ג, ז'-ח', וגם שם, ט"ז, י"ד-ט"ו).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי