קוד: פרשת ארא – האנשת דרכי ה' יתברך בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
בס"ד כ"א טבת התשע"ד
מאמר לע"נ הצדיקים: מורי יפת צוברי, ומורי שילה צוברי, הצדקת רחל בת בבאי.
וארא – האנשת דרכי ה' יתברך
מבוא:
פרשת וארא מתארת את התנהלותו האנושית כביכול של ה' יתברך, הן כלפי משה רע"ה והן כלפי פרעה והמצרים. כלומר, ה' יתברך יכול היה להוציא את כל עם ישראל במכה אחת חזקה, אך ה' יתברך נמנע מלהשתמש מיד בכוח מופרז כלפי אפסיותו של פרעה החלש. לפיכך דרכי ה' להוציא את עם ישראל ממצרים, ע"פ תכנית אלוהית סדורה מראש, עוררה מחד גיסא, תרעומת אצל משה ובני ישראל. ומאידך גיסא, מהלכי ה' האיטיים כביכול, גרמו לפרעה לחשוב שכוחו של ה' יתברך מוגבל, כך שניתן לנצחו בעקשנות, ובנחישות האנושית של המעצמה המצרית שבהנהגתו. לפיכך בתחילת פרשת וארא ה' יתברך התווכח עם משה רע"ה, והגיע עמו להבנות כביכול, ע"מ ללמדנו כי ה' יתברך חפץ להסביר את תכנית הביצוע האלוהית, גם ליכולת ולהבנה האנושית המוגבלת. כפי שנאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה, נ"ה, ח'-ט'). בהמשך פרשת וארא, ה' יתברך הנחית על פרעה ועל מצרים את שבעת המכות הראשונות, כאשר לפני הנחתת המכות, משה רע"ה נשלח אל פרעה בכדי להזהירו, ולבקש ממנו בקשה צנועה: לשחרר את בני ישראל רק לחופשה דתית בת שבוע ימים במדבר. בחמש המכות הראשונות פרעה סירב לבקשות ה' יתברך מבחירתו החופשית, ולאחר מכן ה' יתברך הקשה את לב פרעה יותר, ע"מ להפרע ממנו כראוי לו, ולהראות לעם ישראל את יכולותיו הבלתי מוגבלות, הן בהבאת המכות והן בסילוקן, בכדי לחזק את אמונתם ובטחונם בה' יתברך. לפיכך דרכיו המפותלות כביכול של ה' יתברך, בעת הגשמתו את הבטחתו לאברהם אע"ה: להעניש את משעבדי בני ישראל, ולהוציא את עם ישראל מתוכם ברכוש גדול. מלמדים את עם ישראל ואף את אומות העולם, כי סבלנותו ורחמנותו על בריותיו המרשיעים, הן אינן סימני חולשה, אלא הם עדות ליכולתו הבלתי מוגבלת של ה' יתברך, לבצע את התכנית האלוהית בעתה ובזמנה. לפיכך מחד גיסא התורה מספרת בהרחבה את מעשיו ואת נפתולי לבו של פרעה מלך מצרים, משום שהוא אב הטיפוס של שונאי ישראל לדורותיהם. ומאידך גיסא, התורה מלמדת את עם ישראל, כי ההתמודדות עם אוייבי העם היהודי מצריכה אמונה ובטחון בה', מתוך ראית הגאולה בטווח הארוך, כמבואר להלן בהרחבה:
א. האנשת מצות ה' – ויכוחי משה רע"ה מחדדים מסר לא בשמים היא.
ב. השוואת האבות למשה רע"ה – השוואה בין יכולות האמונה האנושיות.
ג. מטה האלהים – מטה נצחי להאנשת הנסים האלוהיים.
ד. הכבדת לב פרעה – לצורך איזון בחירתו החופשית.
ה. מטרת עשרת המכות – לצורך חזרה בתשובה בהדרגתיות.
האנשת מצות ה' – ויכוחי משה רע"ה מחדדים את מסר לא בשמים היא:
פרשת שמות הסתיימה בדין ודברים בין משה רע"ה לבין ה' יתברך, כאשר משה טען לפני ה' יתברך: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני... והצל לא הצלת את עמך" (שמות, ה', כ"ב-כ"ג). ובתגובה לכך ה' יתברך השיב לאיש משה רע"ה בכעס כביכול: "עתה תראה', הרהרת על מדותי... לפיכך 'עתה תראה'. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ", ולעם ישראל ה' יתברך הבטיח כי פרעה: "וביד חזקה יגרשם מארצו' על כרחם של ישראל יגרשם" (רש"י- שמות, ו', א'). מיד לאחר מכן בפרשת וארא, ה' יתברך שוב נגלה למשה רע"ה בדרך של פיוס כביכול, שנאמר: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'... ואזכר את בריתי. לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי... והצלתי...וגאלתי.. והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות, ו', ב'-ח'). בעקבות זאת, משה רע"ה העביר לבני ישראל את הבטחות ה' יתברך, אולם בני ישראל "לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שמות, ו', ט'), דהיינו, דברי ה' יתברך לא ניחמו את בני ישראל, בשל התמשכות עבודתם הקשה. למרות זאת, ה' יתברך ציוה על משה ללכת לפרעה בכדי שישלח "את בני ישראל מארצו" (שמות, ו', י"א). אולם משה רע"ה שוב הקשה כביכול בפני הקב"ה באומרו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות, ו', י"ב, ל')?. בתגובה לכך, ה' יתברך לא כעס על משה רע"ה, אלא נענה לבקשתו, וצירף לו גם את אהרון אחיו כדובר אל פרעה, כמו כן, ה' גילה למשה רע"ה כי פרעה לא ישמע אליהם בתחילה, אך לבסוף "והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות, ז', ה'). רק בסיום הדין ודברים הנוסף הזה, נאמר: "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אתם כן עשו" (שמות, ז', ו').
תהליך המשא ומתן בין משה רע"ה לבין ה' יתברך, מעורר תהיות רבות, ובפרט לאחר שמשה רע"ה כבר ניהל עם ה' יתברך משא ומתן בסנה במשך שבעה ימים, הן לגבי נתוניו האישיים, והן בנושא אי התאמתו לשליחות, כולל הטענה: "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י'), והן בנושא החלפתו באהרן. אך בסופו של המשא ומתן בסנה, משה רע"ה התרצה ועזב את מדין, בכדי לקיים את שליחות ה' לגאול את בני ישראל ממצרים. והנה בסיום פרשת שמות, מיד לאחר ביצוע השליחות הראשונה של משה ואהרן אל פרעה, משה רע"ה שב לטעון בפני ה' יתברך: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני... והצל לא הצלת את עמך" (שמות, ה', כ"ב-כ"ג). יתרה מזאת, אף לאחר שמשה רע"ה נענש על כך, ואף פויס ע"י ה' יתברך, משה רע"ה שב לטעון ק"ו מופרך כביכול: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות, ו', י"ב, ל'), דהיינו, עם ישראל לא שמע מקוצר רוח ומעבודה קשה, אך אולי פרעה מלך מצרים יחשוב שכדאי לו לתת חופשה של שבוע לעבדים?, כמו כן, משה רע"ה היה צריך לחשוב על קל וחומר הפוך: אם ה' יתברך שמע את תלונתי ופייסני, כל שכן שפרעה ישמע את דבר ה'. לפיכך שאלת השאלות היא: איך מעז אדם אנושי להתווכח עם ציווי ישיר של ה' יתברך, או להעביר בקורת ישירה על הנהגת ה'?, יתרה מזאת, מדוע ה' יתברך מקבל את הביקורת האנושית על מעשיו?, וה' יתברך אף מפייס ומקבל את הביקורת האנושית בהבנה כביכול?.
נלענ"ד כי המשא ומתן בין משה רע"ה לבין ה' יתברך, נוצר עקב ההתנגשות הקיימת בהבנה האנושית המוגבלת את המצוות האלוהיות האינסופיות. לפיכך טענות משה רע"ה נבעו מתוך מוגבלות ההבנה האנושית את ציווי ה'. על כן משה רע"ה לא נענש בגין טענותיו האנושיות, אשר נבעו מחוסר האימון של עם ישראל בהצלחת שליחותו, כגון: הטענה "למה זה שלחתני" (שמות, ה', כ"ב), או הטענה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות, ו', י"ב, ל'), משום שמשה רע"ה לא קטרג על הנהגת ה', אלא תלה את כישלון שליחותו באישיותו המוגבלת, הגורמת אף לחוסר אמון של עם ישראל בדבריו. אולם רק בעקבות זעקתו האנושית הפנימית "למה הרעתה לעם הזה", משה נענש לעתיד. דהיינו, זעקת הכאב של משה רע"ה איננה סותרת את האמונה, כי היא נובעת מצד ההגיון האנושי הפשוט. אולם ה' יתברך מצפה ממנהיג עם ישראל, לחשוב כי הכל נעשה לטובה. לפיכך משה רע"ה נענש בגין חוסר האמונה שהכל נעשה לטובת עם ישראל בעתיד, על כן הנהגה זו אינה מסוגלת להעביר לעם ישראל את מסר גאולת ה' יתברך בעתיד לבוא, דהיינו, משום שהמנהיג צריך להאמין כי יש לכל אדם מעם ישראל, את היכולת האנושית להאמין בה' יתברך וביכולותיו, למרות חוסר הבנתו את מהלכי ההשגחה העליונה בהווה. לפיכך בסיומו של המשא ומתן השני בין משה רע"ה לה' יתברך, נאמר: "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אתם כן עשו" (שמות, ז', ו'), דהיינו, משה ואהרן לא הסתמכו על הבנתם האנושית, בדרכי ה' להוציא את עם ישראל ממצרים בעתיד, אלא שניהם יחד כופפו את ההיגיון האנושי בפני ההיגיון האלוהי, מתחילת שליחותם ועד סופה, ע"י ביטול עצמיותם באורח שווה ומוחלט, שנאמר: "הוא משה ואהרן" (שמות, ו', כ"ז). וכן מובא בגמ' (חולין, פט.): "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית, י"ח, כ"ז): 'ואנכי עפר ואפר', למשה ואהרן, אמר (שמות, ט"ז, ז'): 'ונחנו מה".
וכן מצאנו כי לעיתים ה' יתברך מקבל מצדיקי הדור, את הביקורת על מידת הדין שהוא נוהג במעשיו כלפי הרבים, וה' אף מפייסם במידת הרחמים, ומסביר להגיונם האנושי את דרכיו. כגון: טענת אברהם אע"ה כלפי ה' יתברך, שלא להעניש את כל תושבי סדום: "חללה לך מעשת כדבר הזה... חללה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?. וכן טענת משה רע"ה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות, ה', כ"ג), אשר הם בגדר "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" (אבות, פ"ה, משנה טז). כלומר, ה' יתברך מכיר בקושי הקיים בהעברת המסר האלוהי האינסופי לאדם המוגבל בחומריותו, לפיכך לעיתים ה' יתברך מנמק את המסר האלוהי, באמצעות פניה לשכלו האנושי של האדם, אשר ביכולתה לחבר בין מוגבלותו של האדם לבין האין סוף. וכן נאמר: "לא בשמים הוא... ולא מעבר לים הוא... כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים, ל', י"ב-י"ד). וכן מצאנו שבעקבות התרסת צדיק הדור, ה' יתברך נענה לבקשתו, שנאמר: "ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה" (שמות, ל"ג, ט"ו), ובתגובה לכך "ויאמר ה' אל משה גם את הדבר אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות, ל"ג, י"ז). וכן נאמר: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי, ג', כ"ב), וכי תורת ה' היא תורת משה?, אלא שמשה רע"ה תרגם את החוקים והמשפטים האלוהיים לשפה האנושית, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.
וכן מצאנו כי ה' יתברך נתן לעם ישראל את מצוות התורה האינסופית בכתב, ויחד עמה ניתנה לעם ישראל התורה שבעל פה, עם הסמכות והאפשרות לשכלי רוב חז"ל, לתרגם את המצוות האלוהיות לשפה מעשית ואנושית, אף בניגוד לכוונה האמתית של ה' יתברך, מתוך ידיעת ה' יתברך את המוגבלות האנושית שבכל דור ודור. וכן מצאנו באגדת הגמ' בנושא תנורו של עכנאי, כי למרות ש"יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא' (דברים, ל', י"ב). מאי 'לא בשמים היא'?, אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות, כ"ג, ב'): 'אחרי רבים להטת'. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא?, אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני" (ב"מ, נט:). כלומר, "שהיה שמח הקדוש ברוך הוא, על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה, להטות אחרי רבים... לעולם, בין יאמרו אמת או אפילו טועים, ועל זה השיב הבורא ברוך הוא: נצחוני בני, כלומר אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת ולא הם, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמוע אל הרוב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאילו בעל האמת נצוח" (ס"ה, מצוה תצו).
השוואת האבות למשה רע"ה – השוואה בין יכולות האמונה האנושיות:
בעקבות טענות משה רע"ה כלפי התנהגותו של ה' יתברך מידת הדין עם בני ישראל, ה' יתברך נגלה למשה רע"ה, ע"מ להודיעו כי מכאן ואילך הוא עתיד להתנהג עם בני ישראל במידת הרחמים, ע"מ לקיים את הבטחתו לאבות, שנאמר: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (שמות, ו', ב'). יחד עם זאת, רבותינו דרשו כי ה' יתברך העביר בקורת על התנהגותו של משה רע"ה, בהשוואה להתנהגות אברהם יצחק ויעקב ע"ה. וכן רש"י כתב (רש"י- שמות, ו', ט'): "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה (שמות, ה', כ"ב) 'למה הרעותה', אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (שמות, ג', י"ג): 'מה שמו מה אומר אליהם'. וכשבקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית, ל"ג י"ט): 'ויקן את חלקת השדה', לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת (שמות, ה', כ"ב): 'למה הרעותה'. ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים: אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית, ט"ו, ז'): 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים'?. ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן (שמות, ו', ה'): 'וגם אני שמעתי' וגו' (שמות, ו', ו') 'לכן אמור לבני ישראל'?. לכך אני אומר: יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה, כ"ג, כ"ט): 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע', 'מתחלק לכמה ניצוצות (סנהדרין, לד.)".
כלומר, רש"י מביא את דברי המדרש ומקשה עליו, א"כ לשם מה רש"י מביא דבר תמוה בפרשנותו, ובפרט כאשר בסיום רש"י כתב: "והדרשה תדרש"?. ועוד, היה לרש"י לשאול על המדרש, איך בכלל ניתן להשוות בין התנהגות האבות בעניין אישי וממוני פעוט הנוגע רק לאבות העשירים, לבין עניין התנהגותו של משה רע"ה בעניין שליחותו הציבורית להצלת עם ישראל?, ועוד, הרי מדברי המדרש עולה שכאילו משה רע"ה הרהר אחר אחר מדותיו של הקב"ה ח"ו?.
נלענ"ד כי קושיותיו של רש"י הם רק על הראיות שהמדרש הביא ע"מ לבסס את טענתו: שאמר "לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין". יש לי להתאונן על מיתת האבות". משום שלדעת רש"י ע"פ פשט המקרא, ה' יתברך השווה בין התגובות האמוניות של האבות לסיטואציה מביכה, לעומת תגובתו האמונית של משה רע"ה לסיטואציה המביכה, דהיינו, ה' הבטיח לאבות בשם "אל שדי" שזרעם יירש את הארץ ולא קיים כביכול, אף מעט מהבטחתו בדורותיהם, ולמרות זאת, האבות לא שאלו ביוזמתם שאלות אמוניות. וכן רש"י כתב בפשט פירושו (שמות, ו', ג'-ד'): "שהרי הבטחתים ולא קיימתי", "הרי שנדרתי להם ולא קיימתי". לעומת זאת, ה' יתברך הבטיח למשה רע"ה בסנה גם בשם אלהים וגם בשם ה', לגאול את עם ישראל מגלות מצרים, לאחר תהליך ממושך הכולל את סירוב פרעה, והמכות על מצרים, "ואחרי כן ישלח אתכם" (שמות, ג', כ'), ולמרות זאת, מיד לאחר השליחות הראשונה לפרעה, משה רע"ה יזם פניה מיידית לה' והתלונן כביכול, שנאמר: "וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעת לעם הזה"? (שמות, ה', כ"ב). כלומר, לדעת רש"י התנהגות משה רע"ה יצרה לה' מצב המאפשר לערוך השוואה אמונית, בין התנהגות האבות ע"ה לבין התנהגות משה רע"ה, ע"מ להוכיח למשה רע"ה כי לא בשמים היא, אלא קיים באדם כוח אנושי פנימי, המסוגל להכיל גם הבטחות שלא קוימו מיידית, ואף את הגזרות אלוהיות הבלתי מוצדקות כביכול, ניתן להופכם לניסיון אמוני, כפי שהאבות נהגו.
אולם נראה כי לדעת רש"י, אין מקום להשוואה הממונית בין התנהגות האבות ע"ה, לבין התנהגותו של משה רע"ה שליח ה', כמובא במדרש. כלומר, נראה כי רש"י מסכים לפתיח של המדרש, שאמר "לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין" כמותם, אך קושיותיו של רש"י הם רק על הראיות שהמדרש מביא בסיימו, לצורך תמיכת הפתיח של המדרש. לפיכך מחד גיסא, רש"י לא נמנע מהבאת הרעיון המרכזי העמוק המובא בפתיח המדרש, ומאידך גיסא, רש"י מקשה על ראיות המדרש, ועל המשתמע מן המדרש כאילו שמשה רע"ה הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ח"ו, ועל כך העיר רש"י "והדרשה תדרש", דהיינו, ניתן לדרוש ממשה רע"ה לאמץ את דרכי האבות שלא לשאול שאלות אפילו בעת צרה. למרות שלא ניתן להשוות בין ההתנהגות של האבות ע"ה בעניין אישי וממוני, לבין עניין התנהגותו של משה רע"ה בעניין שליחותו הציבורית להצלת עם ישראל, משום שתפקיד האבות ע"ה ותפקידו של משה רע"ה לא היו שווים. וכן מובא בגמ' (ר"ה, כה:): "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו, כמשה בדורו. בדן (שמשון) בדורו, כאהרן בדורו. יפתח בדורו, כשמואל בדורו. ללמדך, שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים".
מטה האלהים – מטה נצחי להאנשת הנסים האלוהיים:
התורה מכנה את המטה אשר היה ביד משה גם בשם "מטה האלהים" (שמות, ד', כ'), וגם בשם "מטה אהרן" (שמות, ז', י"ב), דהיינו, כשה' עשה נסים דרך המטה, הוא נקרא על שמו, וכשמשה רע"ה עשה בו נסים הוא נקרא על שמו של משה רע"ה, וכשאהרן עשה בו נסים הוא נקרא על שם אהרן (שמו"ר, ט, ח). המטה נועד להשיג שלש מטרות: המטרה הראשונה הייתה: להראות לעם ישראל, כי לא אפסה תקוותם לחזור בתשובה שלמה, כשם שהמטה נהפך ממטה אלהים לנחש, ומנחש למטה אלהים, בנגיעת ידו של משה רע"ה. המטרה השניה הייתה: להראות דרכו כלפי משה ואהרן ועם ישראל, כי הנסים לא נעשים מכוחם של משה ואהרן, אלא "מקל זה עושה שליחותי" (ילק"ש, שמות, רמז קעא), שנאמר: "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו האתת" (שמות, ד', י"ז). המטרה השלישית הייתה: להפחיד את פרעה וחרטומיו בחפץ ממשי, ההופך לתנין, ומתנין למטה הבולע תנינים, וכן נאמר: "והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" (שמות, ז', ט"ו), כדי שיתיירא ממנו" (שמו"ר, ט, ח), למרות שלא בכל המכות נאמר שמשה ואהרן עשו שימוש גשמי במטה (כגון: במכות ערוב, דבר, שחין, בכורות).
וכן מובא במדרש (תנחומא, וארא, סימן ג): אמרו ז"ל: נס גדול נעשה במטה, שאלו בלע תנין את התנינים, כך דרך התנינים לבלוע זה את זה. אלא אחר שנעשה מטה, דכתיב: 'ויבלע מטה אהרן את מטותם' (שמות, ז', י"ב). ואלו היה עושה אדם מכל אותן המטות שהשליכו ונעשו תנינים, היו יותר מעשרה חבילות ועומדין, ובלען מטה אהרן ולא נעבה יותר ממה שהיה, כשראה פרעה כך תמה ואמר: אם יאמר למטה בלע לפרעה ולכסאו הוא בולע". "לפי שפרעה נדמה לתנין, שנאמר (יחזקאל, כ"ט, ג'): 'התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו'. כשהיה משה יוצא מאצל פרעה, היה אומר: אם יבא אצלי בן עמרם, אני הורגו, אני צולבו ואני שורפו. וכשהיה משה נכנס, מיד נעשה פרעה מטה" (שמו"ר, פרשה ט, ד). לפיכך נאמר: "ואת המטה הזה תקח בידך' (שמות, ד', י"ז).
וכן מצאנו כי המטה נברא בימי בראשית "בערב שבת בין השמשות" (אבות, פ"ה, משנה ו). כלומר, ה' יתברך הכין את המטה מבראשית, ע"מ לבצע בו את הנסים בדרך אנושית כביכול. וכן מובא במדרש (ילק"ש, שמות, רמז קעג): "המטה שנברא בין השמשות, נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו לשם, ושם מסרו לאברהם, ואברהם מסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב הוליכו למצרים, ומצרים ליוסף, וכשמת יוסף נטלטל כל ביתו וניתן בפלטין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים, וראה את המטה וחמד אותו בלבו ולקחו, והביאו ונטעו בתוך גן שלו. ולא היה יכול לקרב אליו, עד שבא משה לארץ מדין, ונכנס לתוך גן ביתו, וראה את המטה, וקרא את האותיות אשר עליו, ושלח ידו ולקחו. וראה יתרו ואמר: זה הוא האיש שהוא עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו צפורה בתו לאשה... אמר ר' יהודה בר אמי: המטה (קוטר 2 טפחים ובגובה 10 אמות) משקל ארבעים סאה היה (332 ק"ג ע"פ מידות הגר"ח, עיין "אשר על המשכן, דף צח), ושל סנפירינון (יהלום-משקל סגולי 3525) היה ועשר מכות חקוקות עליו ובנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב, א"ל הקב"ה: המטה הזה יביא עליו את המכות".
וכן מצאנו כי המלך המשיח עתיד להשתמש במטה האלהים, כמובא במדרש (ילק"ש, חוקת, רמז תשסג): "קח את המטה' (במדבר, כ', ח'), זה שאמר הכתוב: 'מטה עוזך ישלח ה' מציון' (תהלים, ק"י, ב'), זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר: 'כי במקלי עברתי' (בראשית, ל"ב, י"א), והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר: 'חותמך ופתילך ומטך אשר בידך' (בראשית, ל"ח, י"ח), והוא היה ביד משה, שנאמר: 'ואת המטה הזה תקח בידך' (שמות, ד', י"ז), הוא היה ביד אהרן, שנאמר: 'וישלך אהרן את מטהו' (שמות, ז', י'), והוא היה ביד דוד, שנאמר: 'ויקח מקלו בידו' (שמואל-א, י"ז, מ'), והוא היה ביד כל מלך ומלך, עד שחרב בית המקדש. וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם, לכך נאמר (תהלים, ק"י, ב'): 'מטה עוזך ישלח ה' מציון".
הכבדת לב פרעה – לצורך איזון בחירתו החופשית:
ה' יתברך שלח את משה ואהרן אל פרעה, בכדי לבקש מפרעה לתת לבני חופשה של כשבוע ימים מהעבדות, ע"מ לאפשר להם לעבוד את ה' מחוץ למצרים "דרך שלשת ימים במדבר" (שמות, ה', ג'). יחד עם זאת ה' יתברך גילה לאוזנם של משה ואהרן, כי פרעה יסרב לבקשה, משום שה' יתברך יקשה "את לב פרעה", ע"מ להרבות "את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (שמות, ז', ג'). וכן מצאנו כי החל ממכת שחין, ה' יתברך חיזק "את לב פרעה פרעה ולא שמע אלהם" (שמות, ט', י"ב).
לכאורה נשאלות השאלות: מדוע ה' יתברך ציוה על משה ואהרן לבקש מפרעה רק חופשה של שבוע?, כאשר הכוונה האמיתית היא להוציא את כלל בני ישראל ממצרים ולהעלותם לארץ ישראל כעם חופשי, וכי ה' יתברך חשש להגיד לפרעה את האמת?. ועוד, מדוע ה' יתברך מנע מפרעה את אפשרות התשובה, והענישו על כך שלא שב בתשובה?.
נלענ"ד כי ה' יתברך ביקש מפרעה לתת לבני ישראל, רק חופשה דתית של כשבוע ימים מהעבדות, משום שדרישה זו היא במסגרת היכולת האנושית של פרעה מלך מצרים, לאפשר חופשה של שבוע ימים לעבדים החפצים לזבוח במדבר. "כדאמרי אינשי: לפום גמלא שיחנא" (לפי כח הגמל מרבין במשאו. כתובות, סז.), דהיינו, אין מנסים את האדם אלא לפי יכולתו. למרות זאת, ה' יתברך ידע, ואף הודיע רק למשה ולאהרן שפרעה יחזק את לבו, מבחירתו החופשית. וכן מצאנו שפרעה הרשע הכביד את לבו מרצונו, במכות דם, צפרדע, כינים, ערוב, ודבר. למרות שפרעה מלך מצרים לא היה טפש, הרי הוא הבין שהמכות הללו הם אינן טבעיות, וכן הוא ראה שכל מכה נמשכה שבעה או כ"ד ימים (שמו"ר, פרשה ט, יב), וממילא עם ישראל לא עבדו בזמן המכות. למרות זאת, פרעה סירב לבקשה לשחרר את בני ישראל לשבוע חופשה, מתוך קיבעון מחשבתי ונגיעה אישית, על אף שהבקשה הייתה כדאית לו ולמצרים יותר מאשר קבלת המכות, ולמרות עצות אצטגניני פרעה וחכמיו אשר היו הרואים את הנולד כביכול.
לפיכך במכת שחין, ה' יתברך פגע גם בחרטומי פרעה, עד שחוזי הכוכבים לא יכלו "לקום לפני משה מפני השחין כי היה השחין בחוזי הכוכבים ובכל מִצרים" (כ"י, שמות, ט', י"א), ולאחר מכן "ויחזק ה' את לב פרעה', כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מה' מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקב"ה: אפילו אם ירצה לשוב, אני מחזק לבו. כדי שאפרע כל הדין ממנו" (שמו"ר, פרשה י"א, ו). שנאמר: "אם ללצים הוא יליץ" (משלי, ג', ל"ד), "שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא" (שמו"ר, פרשה יג, ג). משום שהוא "ככלב שב על קאו" (משלי, כ"ו, י"א), "כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך?, אלא אימא: נעשית לו כהיתר" (יומא, פו:). וכן "רבי יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה, מוחלין לו. שניה, מוחלין לו. שלישית, מוחלין לו. רביעית, אין מוחלין לו" (יומא, פו:). וכן מצאנו כי לאחר מכת דם, ה' יתברך הנחית על פרעה ארבע מכות רצופות, באמצעות שימוש בבעלי חיים: צפרדע, כינים, ערוב, ודבר, ע"מ לרמוז לו שהתנהגותו לאחר מכת דם, נחתה אל מתחת להתנהגותם של החיות והבהמות, אשר ביצעו את דבר ה' יתברך במסירות נפש, וכן מובא בגמ': "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש?, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים (פסחים, נג:), אולם פרעה לא הפיק את הלקח הראוי, ולא שב בתשובה.
כלומר, למרות ההזהרות והרמזים שניתנו לפרעה בע"פ ובפועל, נאמר במדרש, כי ה' האריך את אפו עם פרעה, מעבר לשלושת ההזדמנויות שה' ברחמיו וברוב חסדיו מעניק אף לחוטא מישראל. בנוסף לכך, גם לאחר חמשת המכות הראשונות, ה' יתברך לא נעל את יכולת התשובה מפרעה הרשע באופן מוחלט, אלא איזן את בחירתו החופשית בכל מכה נוספת, דהיינו, מחד גיסא, בכל מכה נוספת, פרעה חשש מהנזקים הנוספים, ומסבל המכה הבאה על מצרים, ועל כן הוא שקל לשחרר את בני ישראל לשבוע חופשה מיד, מפני פחד המכה הבאה. מאידך גיסא, פרעה חשב שאין לה' יתברך יכולת להוציא את ישראל ממצרים, משום שיכולת ה' היא מוגבלת וחולפת, ובפרט כשהוא ראה את חסינות עמו בזמני המכות הראשונות, והתרגותם לנסים שהתרחשו בקביעות, והוא אף עשה לעצמו חישובי כדאיות כלכלית עתידית, ואף חשש מביקורת על מנהיגותו הקודמת, שלא לשחרר את בני ישראל לאחר המכות הקודמות. בין השיקולים האלה פרעה בחר להמשיך בשעבוד בני ישראל. כלומר, ה' יתברך הניח לפרעה להחליט מתי הוא ישחרר את עם ישראל מבחירתו החופשית, אך בכל מכה נוספת הבחירה הייתה קשה יותר לפרעה, וחמורה יותר בעיני ה' יתברך. וכן מצאנו כי במכת ברד, חלק מעבדי פרעה פחדו מאזהרת ה' יתברך מבחירתם החופשית, שנאמר: "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות, ט', כ'). על כן פרעה נענש בחומרה רבה, הן משום שה' הבטיח זאת לאברהם בברית בין הבתרים, והן משום שפרעה הגזים בקושי השיעבוד, והן משום שפרעה לא ניצל את האפשרויות שניתנו לו בחסד התשובה. כמו כן, האכזריות הפנימית שעולה מהתנהגות פרעה כנגד בקשות ה' יתברך, מוכיחה כי לפרעה לא מגיע שכר בגין יישום הבטחת ה' לאברהם "ועבדום וענו אתם", משום שפרעה לא פעל מחמת ציווי ה', אלא מתוך כפירה בה' ומסיבות הנאה אישיות.
מטרת עשרת המכות – לצורך חזרה בתשובה בהדרגתיות:
ברגע שה' יתברך החליט כי הגיע הזמן להוציא את עם ישראל משעבוד מצרים, מדוע ה' יתברך לא הוציא את עם ישראל ממצרים מיד, או מיד לאחר מכת דם ממושכת, ולאחר מכן יכול היה ה' יתברך, להעניש את פרעה ואת מצרים בכל יתר המכות?.
נלענ"ד כי עם ישראל עדין היו שקועים במ"ט שערי טומאה, כך שהם לא היו ראויים לגאולה מיידית, וכן נאמר: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי" (שמות, ו', ה'), דהיינו, ה' יתברך שמע את בקשות עם ישראל להשתחרר מן השעבוד, אולם הם לא צירפו לבקשתם חזרה בתשובה, מחטאי עבודה זרה, מילה ולימוד תורה, כך שאין להם זכות להיגאל, לפיכך נאמר: "ואזכר את ברתי", דהיינו, מאחר שזכרתי שהם ללא ברית המילה וללא מצוות, אין הם ראויים להיגאל מיידית בזכות עצמם. וכן מובא במדרש: (מד"ר, במדבר, פרשה טו, יב): "שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה", "אמר הקב"ה: אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל, אינן נגאלים לעולם. אלא למי אני מסתכל?, לאבותיהם הקדושים, שנאמר (שמות, ו', ה'): 'וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל' וגו', בזכות אבותם אני גואלם" (שמו"ר, פרשה טו, ד). וכן מובא במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מס' דפסחא, פר' ה): "למה נאמר: 'ולא שמעו אל משה' (שמות, ו', ט')?, אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה", וכן תרגם כ"י: "ולא קבילו מן משה מקפידות רוחא ומפולחנא נוכראה קשיא די בידיהון". וכן מפורש בנביא: "ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם ממצרים... ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם. וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו" (יחזקאל, כ', ו'-ח'). כלומר, בני ישראל לא קיבלו את התנאי של ה' יתברך: שיחרור מעבדות מצרים בתמורה לעזיבת הע"ז ועבדות רוחנית רק לה' יתברך. לפיכך אף פרעה לא האמין לטענת משה רע"ה, שעם רוצה חופשה לזבוח לה' יתברך, כי הוא ראה שעם ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה.
לפיכך בטרם הבאת המכות על מצרים, נאמר: "וידבר ה' אל משה ואהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות, ו', י"ג), לכאורה נשאלת השאלה: לשם מה היה צריך לצוות אל בני ישראל להוציאם ממצרים?, וכי הם לא רצו לצאת מהשיעבוד הקשה?. אלא שמשה ואהרן נצטוו להכשיר את לבם של עם ישראל לגאולה במשך שנה, כל אחד ע"פ דרכו. וכן רש"י פירש: "צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל" (רש"י, בראשית, נ', ט"ז), "צום עליהם להנהיגם בנחת, ולסבול אותם" (רש"י-שמות, ו', י"ג). "א"ל הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנין, הן טרחנין הן, ע"מ כן תהיו מקבלין עליכם שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים" (שמו"ר, פרשה ז, ג). על כן ה' יתברך נתן לעם ישראל אורכה של שנה, ע"מ שיגיעו לאמונה בה' יתברך מתוך בחירה חופשית. וכן נאמר במשנה (עדויות, פ"ב, משנה י): "משפט המצריים שנים עשר חדש", דהיינו, מכות מצרים החלו בי"ד ניסן (ב"א, תמ"ז) מכה לחודש (שמו"ר, פרשה ט, יב), לאחר מכת שחין "בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים" (ר"ה, יא.), מי"ד תשרי עד י"ד חשוון מכת ברד, הפסקה עד מכת ארבה בי"ד טבת, מי"ד אדר מכת חושך, ומכת בכורות בי"ד ניסן (ב"א, תמ"ח).
על כן המטרות המידיות של הכבדת לב פרעה ושל עשרת המכות האלוהיות, אשר נחתו על פרעה והמצרים, היו כפולות: מחד גיסא, הכבדת לב פרעה שהיה שקוע בע"ז, ועשרת המכות, נועדו להיפרע ולהכניע את לב פרעה ומצרים, עד לשחרור בני ישראל מארץ מצרים מרצונם החופשי. ומאידך גיסא, הכבדת לב פרעה ועשרת המכות, נועדו גם לצורך התרוממות עם ישראל מן החטא, ולצורך חיזוק האמונה בה', בקרב הרשעים וקטני האמונה שבעם ישראל. וכן רש"י כתב: "מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי עבודה זרה לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו אתם את גבורותי. וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות עובדי עבודה זרה, כדי שישמעו ישראל וייראו" (רש"י-שמות, ז', ג'). וכן רמב"ן כתב (שמות, י"ג, ט"ז): "ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה". לפיכך ה' יתברך לא הוציא את עם ישראל ממצרים מיד לאחר מכת דם, אלא ה' יתברך המתין עד שעם ישראל יראו בעיניהם את עשרת המכות האלוהיות, ויתחזקו באמונה ובטחון ביכולותיו של ה' יתברך, עד ליום סיום גזרת ארבע מאות שנה. כלומר, ה' יתברך ידע כי לא ניתן להפוך עם עובדי ע"ז עם יצר הכפירה, לעם המאמין באל אחד, בתוך שבוע. אלא הדבר דורש זמן ארוך, לפיכך המכות החלו בחודש תמוז, והסתיימו רק לאחר שעם ישראל, התעוררו לאמונה בה' יתברך, ועזבו את הע"ז, ואף מלו את עצמם בחודש ניסן, לאחר תשעה וחצי חדשים, דהיינו, עד שפרעה עצמו האמין בה' והפסיק להאמין לע"ז.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ה' יתברך ברוב חסדיו, נתן לעם ישראל תורה אלוהית, המתורגמת ליכולת האנושית של האדם. וכן מצאנו שה' יתברך העניק אף לפרעה אז זכות התשובה מבחירה חופשית, ואף לא העמידו בניסיון שאין הוא יכול לעמוד בו. כמו כן, ראינו כי שליחות משה ואהרן להוציא את עם ישראל ה' במועד שנקבע בידי שמים, נעשתה בדרך של נסים אלוהיים המוגשמים בדרכי הטבע האנושי כביכול, למרות שבאותו הזמן עם ישראל לא היה זכאי לכך בזכות עצמו, שנאמר: "וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל, כ', י"ד).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי