פרשת שמות – תכונות מנהיגי הגאולה והעם בזמן השיעבוד

קוד: פרשת שמות – תכונות מנהיגי הגאולה והעם בזמן השיעבוד בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד י"ח טבת התשע"ד
לעילוי נשמת האשה הכבודה והצנועה מרת טובה סרבר בת סולטנה
שמות – תכונות מנהיגי הגאולה בזמן השיעבוד
מבוא:
ספר שמות מתאר את השיעבוד והגאולה מן הגלות הראשונה, ומסתיים בהשראת השכינה במשכן ה' בתוככי עם ישראל. לפיכך ניתן לומר כי ספר שמות מתאר את בחירת בני שבט לוי, להנהגתם הרוחנית של עם ישראל לדורות עולם. וכן מצאנו כי פרשת שמות מתארת את תחילת התגבשות בני ישראל לעם דרך השעבוד, ואת מינוי משה רע"ה לגואל, ולמנהיג הרוחני הראשון של עם ישראל. כלומר, תפקידו של משה היה כפול: כלפי פרעה ועבדיו הוא נדרש להוציא את עם ישראל משעבוד מצרים, וכלפי עם ישראל הוא נדרש לתקן לפני הגאולה, את מידות האמונה והבטחון בה' יתברך, ואת המידות שבין אדם לחברו. למרות שבפרשת ויחי הקודמת לפרשת שמות, יעקב אע"ה לא ברך את שבטי שמעון ולוי במנהיגות, אלא אף הוכיחם, ועל אף שיעקב אע"ה ברך את יהודה, ומינה את שיבטו להנהיג את כלל עם ישראל בעתיד, שנאמר: "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה" (בראשית, מ"ט, י'), בכל זאת פ"ב שנים לאחר מות יעקב אע"ה, ה' יתברך בחר במשה רע"ה משבט לוי, להנהיג את עם ישראל עד סוף ימיו. משום שרק שבט לוי עסק בהשתעבדות ללימוד התורה בגלות מצרים, ומתוכם התעלתה משפחת משה רע"ה, במסירות נפשם וברגישותם לסבל הזולת, ומתוך בני יוכבד ועמרם, נבחר משה רע"ה להיות המנהיג והגואל הראשון של עם ישראל, בשל תכונותיו המיוחדת, וכן נאמר (תנחומא, ויקרא, סימן ג): "הרימותי בחור מעם' (תהלים, פ"ט, כ'), זה משה. שנאמר (תהלים, ק"ו, כ"ג): 'לולי משה בחירו". לפיכך ארבעה מתוך חמשה חומשי התורה, מתארים את דמותו של משה רע"ה, וכן מובא בזוה"ק (שמות, קו.): "לא הוה בעלמא בר נש דיגין על דריה כמשה, דאיהו רעיא מהימנא", כמבואר להלן בהרחבה:
א. מינוי הגואל – בעל תכונות ענוה.
ב. מנהיגות משה – רגישות לכאב האחר.
ג. עבודת שבט לוי – לימוד התורה.
ד. מבחן האמונה – מתוך מצוקה.
מינוי הגואל – בעל תכונות ענוה:
פרשת שמות עוקבת אחר משה רע"ה, החל מפירוט מעשה משפחתו בטרם לידתו ע"י שני הוריו "מבית לוי" (שמות, ב', א'), ועד הגיעו לגיל שמונים ולהתרסתו לפני ה' יתברך באומרו: "למה הרעתה לעם הזה... והצל לא הצלת את עמך" (שמות, ה', כ"ב-כ"ג). התאור המפורט של התרוממתו של משה רע"ה, נועד ללמדנו, מדוע רק משה רע"ה נבחר להיות המנהיג והגואל הראשון של עם ישראל. כלומר, סיפורי התורה על חסדי משפחת משה עם בני ישראל, נס הריונה של אמו כ"ו שנים בתוך השעבוד, דרך הצפנתו ביאור, גדילתו בבית פרעה, הריגת המצרי שהיכה את העבד העברי, נסיון ההפרדה בין העבד העברי הרשע שהיכה את חברו העבד עברי, בריחתו למדין, הצלתו את בנות יתרו, נישואיו לציפורה, הולדת גרשם בנו, רעית צאן יתרו במדבר, התגלות ה' למשה מתוך הסנה הבוער באש, שליחתו להציל את עם ישראל, סירובו של משה להיות שליח מרצונו לגאולת עם ישראל, ציודו של משה בהבטחות גאולה ובאותות ובמופתים, ועד לאילוצו של משה רע"ה ע"י ה' יתברך, להיות המנהגי הרוחני והגואל של עם ישראל ממצרים. מתוך ההרחבה בתיאורים האלה, התורה מלמדת על תכונותיו המולדות של משה רע"ה, דהיינו, אדם ממשפחה מיוחסת, בעל רגישות יתרה לאי צדק בין אדם לחברו, רגישתו לסבל עמו, נאמנותו על צאן יתרו, ענותנותו הרבה, וקבלתו את דין שמים בהכנעה.
למרות זאת, מפאת ענותנותו הרבה, משה רע"ה העדיף לרעות את צאן יתרו באמונה, מאשר להיות המנהיג הראשון של כלל עם ישראל. וכן מובא במדרש (תנחומא, ויקרא, סימן ג): "בשעה שאמר לו הקב"ה (שמות, ג', י'), 'ועתה לך ואשלחך אל פרעה', 'ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח' (שמות, ד', י"ג). אמר רבי לוי: שבעה ימים היה הקב"ה מפתה למשה בסנה לשלחו, והוא משיבו 'שלח נא ביד תשלח', שנאמר (שמות, ד', י'): 'ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול' וגו'. א"ל הקב"ה: חייך שסופך לילך. כיון שהלך ואמר (שמות, ט', י"א-י"ג, ה', א'): 'כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדוני', אמר אותו רשע: 'מי ה' (שמות, ה', ב'), התחיל משה אומר: אני כבר עשיתי שליחותי, הלך וישב לו. אמר לו הקב"ה: ישבת לך?, 'בא דבר אל פרעה מלך מצרים' (שמות, ו', י"א), וכן על כל דבור ודבור: 'לך אל פרעה' (שמות, ז', ט"ו), 'השכם בבקר והתיצב לפני פרעה' (שמות, ח', ט"ז ט', י"ג). ללמדך, שהיה בורח מן השררה".
וכן הרמב"ן פירש את דברי משה "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" (שמות, ד', י"ג): "שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענותו הגדולה 'מכל האדם אשר על פני האדמה' (במדבר, י"ב, ג'), שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך, ושיתפאר לומר: ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים, ולהיות עליהם מלך". כלומר, מדת הענווה הייתה טבועה במשה רע"ה מיום לידתו ועד יום מותו. לפיכך למרות שמשה רע"ה הכיר את עם ישראל, ובפרט את דתן ואבירם שהוא אף כינה אותם רשעים, שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות, ב', י"ג), "למה תכה רשע כמותך" (תנחומא, שמות, סימן י). וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשהא, ל): "ויאמר אכן נודע הדבר' (שמות, ב', י"ד), רבי יהודה בר רבי שלום בשם ר' חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה, מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?, כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה?, לכך אמר: 'אכן נודע הדבר', עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים". למרות זאת משה אמר: "אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות" (רמב"ן, שמות, ד', י"ג). "מה אני חשוב לדבר עם המלכים?, ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים" (רש"י, שמות, ג', י"א)?. כלומר, משה רע"ה חי מתוך הרגשה פנימית עמוקה, שכל אדם אחר הוא גדול ממנו, משום שמתוך יראת החטא, משה רע"ה הסתכל, שפט ותקן רק את מעשיו ומידותיו האישיות, והוא לא שפט את האחר ע"פ מחשבתו או מראית עיניו, בבחינת "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר, ט"ו, ל"ט). כלומר, כאשר האדם מתבונן ברע שבו, הוא מגיע למידת הענווה. וכן הלל אמר (אבות, פ"ב, משנה ד): "ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". לפיכך משה תמה: "מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים"?, דהיינו, אם ישראל זכו לנס יציאת מצרים, א"כ הם ראויים יותר ממני להנהיג. על כן ה' נתן למשה את אות הנחש, בכדי להראותו כי כשם שהמטה הדומם הפך לנחש חי בהשלכתו ארצה, ומנחש חי הוא הפך שוב למטה בנגיעתו של משה, כך משה רע"ה יכול להפוך בשליחותו, את טבעם של עם ישראל בגלות מצרים, מנחש "למטה בכפו" (שמות, ד', ד'), דהיינו, להטות את לבבם לאמונה בה' יתברך, בכדי שהם יהיו ראויים לנס.
לפיכך אף כאשר משה רע"ה כינה את דתן ואבירם רשעים, כוונתו הייתה שמעשיהם רעים ולא הם עצמם, משום שאף להם יש נשמת אלוה ממעל. וכן מובא בגמ': "דחזיא ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאתו" (פסחים, קיג:), פרט למקרה שכזה, התורה מצווה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח). לפיכך לאחר שמשה אמר לה' יתברך את טענתו: "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" (שמות, ד', י"ג), מיד נאמר: "ויחר אף ה' במשה", בבחינת "נצחוני בני", אך גזרתי במקומה עומדת. על כן "א"ל הקב"ה: חייך שסופך לילך" (תנחומא, ויקרא, סימן ג), למרות צדקת טענותיך. כלומר, בסופו של דבר משה רע"ה אולץ בניגוד לרצונו, להנהיג את עם ישראל מתוך הכנעתו לציווי אלוהי. וכן מצאנו שמשה רע"ה השתמש בציווי זה, לטובתם של עם ישראל, שנאמר: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות, ה', כ"ב-כ"ג).
מנהיגות משה – רגישות לכאב האחר:
משה רע"ה גדל בית פרעה כנכדו של שליט מצרים, התורה כותבת "ויגדל הילד", ומיד לאחר מכן "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות, ב', י'- י"א), "אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו. 'וירא בסבלותם', נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" (רש"י-שמות, ב', י"א), דהיינו, מיד כאשר משה רע"ה "גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח" (רמב"ן, שמות, ב', כ"ג). וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה א, כז): "ויגדל משה', בן עשרים שנה היה משה באותה שעה... 'ויגדל משה', וכי אין הכל גדלים?, אלא לומר לך: שהיה גדל שלא כדרך כל העולם. 'ויצא אל אחיו', שתי יציאות יצא אותו צדיק, וכתבן הקב"ה זו אחר זו, 'ויצא ביום השני', הרי שתים. 'וירא בסבלותם', מהו וירא?, שהיה רואה בסבלותם ובוכה, ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן... והיה מניח דרגון (משרתים) שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם, ועושה כאלו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב: 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך 'ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".
כלומר, התורה מעידה על משה רע"ה כי הוא לא חיפש שקט וגדולה לעצמו, אלא ביום שהתאפשר לו לסייע לעם ישראל מתוקף תפקידו, מיד משה רע"ה נחלץ לעזרת אחיו, מתוך סיכון עצמי, מפאת רגישותו המולדת לסבל האחר. וכן מצאנו בסיפורי הריגת המצרי שהיכה את העבד העברי, ובנסיון ההפרדה בין העבד העברי הרשע שהיכה את חברו העבד עברי, ובהצלתו את בנות יתרו, ואף ברעית צאן יתרו "אחר המדבר' להרחיקן מן הגזל, א"ל הקב"ה: נמצאת נאמן על הצאן, אני אמסור לך צאני שתנהג" (תנחומא, שמות, סימן ז).
על כן בשל רגישותו המולדת של משה רע"ה לסבל האחר, ה' יתברך בחר במשה רע"ה להיות המנהיג הראשון של תקומת עם ישראל, במשך ארבעים שנה. וכן מצאנו שה' יתברך רמז למשה רע"ה באומרו: "של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" (שמות, ג', ה'), דהיינו, משה רע"ה נדרש לחוש על בשרו את הסבל והקושי של עם ישראל, כשם שאדם ההולך יחף במדבר, מרגיש את סבל כפות הרגליים בכל גופו. לפיכך בכל מקום שהאדם הולך אליו בכדי לבצע את שליחות ה' באמונה, הופך להיות לאדמת קודש מתחת לרגליו. וכן מובא במדרש: "כמה היה שבטו של לוי מעולה מישראל?, שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים, אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכלי המשכן היו מהלכין יחפים" (מד"ר, במדבר, פרשה ה, ח). משום שהתכונה הנדרשת ממנהיגי עם ישראל היא אהבת ישראל, שפירושה הוא: הרגשת הכאב של הזולת, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח). וכן הייתה עצת הזקנים למלך רחבעם בן שלמה: "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך לעבדים כל הימים" (מלכים-א, י"ב, ז').
וכן הרמב"ם פסק (הלכות מלכים, ב, ו): "כדרך שחלק לו (למלך ישראל) הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: 'ולבי חלל בקרבי' (תהלים, ק"ט, כ"ב), ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר: 'לבלתי רום לבבו מאחיו' (דברים, י"ז, כ'), ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: 'שמעוני אחי ועמי' (דבה"י-א, כ"ח, ב'), ואומר: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה' וגו' (מלכים-א, י"ב, ז'). לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר: 'ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם' (שמות, ט"ז, ז'), ויסבול טרחם, ומשאם, ותלונותם וקצפם 'כאשר ישא האומן את היונק' (במדבר, י"א, י"ב), רועה קראו הכתוב, 'לרעות ביעקב עמו' (תהלים, ע"ח, ע"ה), ודרכו של רועה מפורש בקבלה: 'כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא" וגו' (ישעיה, מ', י"א).
על כן רק למשה רע"ה הייתה רשות לטעון בפני הקב"ה: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות, ה', כ"ב-כ"ג), משום שמשה רע"ה מונה בעל כורחו כשליח ה' לגאול את עם ישראל, לפיכך דבריו הם שאלות של מנהיג עם, אשר נבחר מאת ה' להנהגה, בשל רגישותו לעוולות ולצער הזולת, וכן מובא בזוה"ק (שמות, קו.): "לא הוה בעלמא בר נש דיגין על דריה כמשה, דאיהו רעיא מהימנא".
עבודת שבט לוי – לימוד התורה:
בפרשת ויחי הקודמת לפרשת שמות, יעקב אע"ה לא ברך את שבטי שמעון ולוי אלא הוכיחם, ולאחר מכן יעקב אע"ה ברך את יהודה, ומינה את שיבטו להנהיג את כלל עם ישראל בעתיד, שנאמר: "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה" (בראשית, מ"ט, י'), בכל זאת פ"ב שנים לאחר מות יעקב אע"ה, ה' יתברך בחר במשה רע"ה להנהיג את עם ישראל עד סוף ימיו. וכן מובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פרשה ד, א): "מת ראובן, נתנה שררה לשמעון. מת שמעון, נתנה שררה ללוי. מת לוי, בא ליתן שררה ליהודה, יצתה בת קול ואמרה: הניחו אותה עד שיגיע זמנה, ואימתי הגיע זמנה?, אחרי מיתת יהושע". לפיכך כשהשעבוד החל לאחר מות לוי, אהרן התמנה להנהיג את עם ישראל, שנאמר: "שלח נא ביד תשלח" (שמות, ד', י"ג), ואחריו מונה משה רע"ה להנהיג את עם ישראל. וכן מצאנו שיעקב אע"ה ציוה שלוי לא ישא את מיטתו, מפני "שהוא עתיד לשאת את הארון" (רש"י-בראשית, נ', י"ג).
בניגוד ליתר שבטי ישראל, שבט לוי נותר בארץ גושן, מבלי לפרוץ ולמלא את ארץ מצרים ואת בתי תרבותה המתקדמת, כיתר בני ישראל, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו... ותמלא הארץ אתם" (שמות, א', ז'), "שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן" (ילק"ש, שמות, רמז קסב). אולם, שבט לוי לא התפתה לשיטת "הבה נתחכמה לו" (שמות, א' י'), ולא לפה הרך (סוטה, י"א:) של פרעה מלך מצרים, אלא שבט לוי עסק בהשתעבדות ללימוד התורה ולשמירת המצוות בגלות בארץ גושן. כמובא במדרש: (מד"ר, במדבר, פרשה טו, יב): "שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה", ואע"פ "שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים במצרים, שבטו של לוי היו עובדין להקב"ה ומלין עצמן" (מד"ר, במדבר, פרשה ג, ו). לפיכך "א"ר יהושע בן לוי: שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך (מד"ר, שמות,, פרשה ה, טז), וכן רש"י כתב: (רש"י-שמות, ה', ד'): "לכו לסבלתיכם', לכו למלאכתכם, שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות", משום ששבט לוי לא עשו שום מלאכה, פרט ללימוד תורה. כלומר, אם כל עם ישראל היו נותרים לגור בארץ גושן שניתנה להם מאת פרעה (בראשית, מ"ז, ו'), והם היו לומדים תורה בבית המדרש כמו שבט לוי, אז לימוד התורה היה נחשב להם כשעבוד הגופני למצרים. בבחינת "הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר" (סנהדרין, צט:), וכן נאמר במשנה: "רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות, פ"ג, משנה ה), וכן נאמר: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות, פ"ו, משנה ב), וכן מובא בגמ' (ברכות, יז.): "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו".
לפיכך שבט לוי אף לא קיבל נחלה בארץ ישראל, וכן פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל, יב-יג): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו?, מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים, ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל' (דברים, ל"ג, י'), לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: 'ברך ה' חילו' (דברים, ל"ג, י"א), והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך' (במדבר, י"ח, כ'). (יג) ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים. ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (תהלים, ט"ז, ה').
וכן מצאנו שגזרת השעבוד הייתה: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג). ומתוכם י"א משבטי ישראל השתעבדו רק קי"ז שנה (ב' רל"א עד ב' תמ"ח) אחר מותו של לוי (רש"י- שמות, ו', ט"ז), בהיותם מחוץ לארץ גושן, בארץ "לא להם", ומאז "ועבדום וענו אתם" בפרך, עד מלאת גזרת "ארבע מאות שנה". לפיכך שבט לוי שעמל בתורה אף במצרים, זכה לפטור מעבודת פרך, והתעלה להנהיג לתמיד את כל השבטים ברוחניות. וכן מובא בזוה"ק (שמות, נג:): "זכאה חולקהון דישראל, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו יתיר מכל שאר עמין, ומסגיאות רחימותא דרחים להו, אוקים עלייהו נביאה דקשוט ורעיא מהימנא, ואתער עליה רוחא קדישא יתיר מכל שאר נביאי מהימני, ואפיק ליה מחולקיה ממש, ממה דאפריש יעקב מבנוי לקודשא בריך הוא שבטא דלוי, וכיון דהוה לוי דיליה, נטל ליה קודשא בריך הוא, ואעטר ליה בכמה עטרין, ומשח ליה במשח רבות קדישא דלעילא, וכדין אפיק מבנוי רוחא קדישא לעלמא, וזריז ליה בהימנויי קדישי מהימנותא רבא".
מבחן האמונה – מתוך מצוקה:
עם ישראל הוא העם היחידי בעולם שצמח מחוץ לארצו ומתחת שעבודו לעם זר. הגלות נועדה לצורך גיבוש עם ישראל לעם מאוחד, מתוך אמונה ובטחון בהבטחות הגאולה, וע"מ לפתח אצלם את הרגישות לסבל האחר. אולם שיטת "הבה נתחכמה לו" (שמות, א', י'), והפה הרך (סוטה, י"א:) של פרעה מלך מצרים, גרמה להתבוללות עם ישראל בגלות מצרים ע"י ביטול ברית המילה ועד לעבודת ע"ז. שנאמר: "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה (דברים, כ"ו, ו'), דהיינו, בתחילה המצרים גרמו לעם ישראל להיות רעים כלפי מצוות ה' יתברך, באמצעות הבטחות לשוויון זכויות, בבחינת מלך "חדש ממש" (עירובין, נג.), עד "שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות" (ילק"ש, שמות, רמז קסב) מבני ישראל. ולאחר מכן הם החלו להצר ולענות את עם ישראל בעבודה קשה, בבחינת מלך "אשר לא ידע את יוסף", דהיינו, פרעה ציוה לבדוק, מדוע יוסף העבד, הפך להיות שליט מצרים בניגוד לחוק, על כן "שנתחדשו גזירותיו" (עירובין, נג.), לקיים את חוסר השיוויון והאפליה, אשר היא הייתה קיימת ביסוד החוקה המצרית, "מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן" (ילק"ש, שמות, רמז קסב). בנוסף לכך פרעה השתמש בטיעון הדמגוגי של שונאי ישראל לדורותם, "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות, א', י'), ובכך הוא הכשיר את חוקיות העבדות של עם ישראל, מטעמי בטחון מצרים כביכול.
לפיכך התפקיד הראשון של משה רע"ה בשליחותו למצרים, היה השבת האמונה והבטחון בה' יתברך. ואכן מיד לאחר המפגש הראשון בין משה רע"ה לעם ישראל, חזרה אחדותם ואמונתם של עם ישראל בגאולה, שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו" (שמות, ד', ל"א), ובעקבות זאת עם ישראל אף הרפו את ידם מן העבדות למצרים. כשפרעה הבחין בכך, מיד הוא החליט לקעקע את האמונה והאחדות של עם ישראל, באמצעות תוספת קושי לעבדות, שנאמר: "לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם הם ילכו וקששו להם תבן"... "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (שמות, ה', ז', ט'). הגזרה להפסיק לתת לבני ישראל תבן, גרמה למריבות בתוך עם ישראל בזמן אסיפת הקש, שנאמר: "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש לתבן" (שמות, ה', י"ב). כמו כן, נפגמה אמונתם בגאולת עם ישראל ע"י משה ואהרן, שנאמר: "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (שמות, ה', כ"א). לפיכך משה רע"ה שאל את ה' יתברך: "למה הרעתה לעם הזה"?, דהיינו, מדוע גרמת לכך שגזרת הקש של פרעה, תגרום לעם ישראל לשוב לסורם ולהיות רעים?. ה' יתברך השיב למשה רע"ה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" (שמות, ו', א'), "ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים" (סנהדרין, קיא.). כלומר, מבחן האמונה בה' יתברך הוא איננו מבחן חד פעמי, אלא המבחן העליון של האמונה בה', היא האמונה מתוך מצוקה ארוכת טווח, דהיינו, מטרת מנהיג הגאולה בעת הגלות היא: לתקן את האחדות, האמונה, והרגישות לסבל הזולת לאורך זמן.
יחד עם זאת, הערתו של משה רע"ה, גרמה לכך שהתנהגותו הרעה של פרעה כלפי עם ישראל, נחשבה בעיני ה' כהתרסת רשע מול יכולת ה' יתברך, ובעקבות זאת ה' זרז והרבה את עונשו של פרעה, מבלי להמתין לחזרתם של עם ישראל בתשובה, שנאמר: "עתה תראה". לפיכך רק לאחר שה' יתברך העניש את פרעה בט' מכות, עם ישראל נדרשו להוכיח בטרם יציאתם ממצרים, את עומק אמונתם בה' יתברך, דרך ההתעללות באליל פרעה, מתוך בטחון בה' יתברך. לפיכך עם ישראל נדרש לקחת שה שהוא אליל מצרים, ביום שבת י' בניסן ב"א תמ"ח, ולקשור אותו למיטתם ארבעה ימים. לאחר מכן, עם ישראל נדרשו לחזור בתשובה, ולמול את עצמם מספר שעות לפני היציאה למדבר. כמו כן, עם ישראל נדרשו לאכול את קרבן פסח, עם השכן הקרוב, לצורך תיקון האחדות. וכן מצאנו שבשעת "יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים, טעונים מכספה וזהבה של מצרים" (בכורות, ה:). וכן נאמר: "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", "מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם" (מכילתא דרשב"י, פי"ג, י"ח), דהיינו, עם ישראל תיקן את מידת הרגישות לסבל הזולת.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי הקפדת ה' יתברך לבחור לעם ישראל מנהיג ענו, ממשפחה בעלת חסד מוכח, עם רגישות לסבלו של הזולת, נועדה לעצב בתודעת עם ישראל את המנהיג הראוי לגאולתם מן הגלות, דהיינו, כדוגמת משה רע"ה המנהיג הראשון של עם ישראל בזמן הגלות והגאולה, וכן מובא במדרש: "שמשה הוא ישראל, וישראל הן משה, ללמדך שראש הדור כל הדור" (מד"ר, במדבר, פרשה יט, כח). לפיכך אף בתקופה שלפני הגאולה בעתיד לבוא נאמר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי, ג', כ"ב- כ"ד).

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי