פרשת ויחי - סתמו עיניהם ולבם של ישראל

קוד: פרשת ויחי - סתמו עיניהם ולבם של ישראל בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ט' טבת התשע"ד
ויחי – נסתמו עיניהם ולבם של ישראל
לעילוי נשמת הצדקת מרים גמליאל בת משה ובדרה
מבוא:
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית המכונה גם "ספר הישר" (שמואל-ב, א', י"ח, רש"י, דבה"י-א', ז', ו', רמב"ן, דברים, ל"ג, ז'), והפרשה מתארת גם את סוף ימיו של יעקב אע"ה. פרשת ויחי פותחת בתאור שבע עשרה שנות חיי יעקב בנחת ובשלווה, ואת צואתו ליוסף, ואת ברכותיו לנכדיו לבניו, לפיכך הפרשה פותחת במילים: "ויחי יעקב" (בראשית, מ"ז, כ"ח). אולם, רש"י בחר להתייחס למסורת כתיבת פרשת ויחי בתורה, ולהסיק מכך תובנה מרחיקת לכת, כלשונו: "ויחי יעקב', למה פרשה זו סתומה?, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י-בראשית, מ"ז, כ"ח). כלומר, יעקב אע"ה חי, כי הוא לא איבד את התקוה, אלא יעקב אע"ה ראה בהווה את התממשות הבטחות ה' לגאולה העתידית, כפי שה' הבטיחו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית, מ"ו, ג'-ד'). לפיכך בסיום פרשת ויגש הצמודה לתחילת פרשת ויחי, שנאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויחי יעקב" (בראשית, מ"ז, כ"ז-כ"ח), דהיינו, יעקב אע"ה ראה שרוח הקודש שורה עליו אף במצרים, וגם ראה את כל בניו מאוחדים, ואף חזה בריבוי בני ישראל במצרים את התממשות הבטחת ה', לפיכך הוא הציע לכל זרעו להתאחד ולהסתם מפני תרבות מצרים, כלומר, יעקב ראה את האור מתוך החושך. לעומת זאת, בני ישראל ראו את התרבותם בארץ מצרים בהווה, ואיבדו את התקוה להשמר ולצאת מתרבות מצרים, כפי שנאמר בתחילת השיעבוד: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" (שמות, א', ז'). וכן מובא בגמ' (סנהדרין, קו.): "אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער... וישב ישראל בארץ גשן.... ויקרבו ימי ישראל למות". לפיכך רש"י מלמד, כי מסורת כתיבת פרשת ויחי בתורה הנצחית, נועדה ללמד את עם ישראל לדורותיו, את צוואת יעקב אע"ה: כי גם בגלות יש להתאחד ולשמר את היהדות, ולחיות בציפייה מתמדת לגאולה, ולהסיר מן הלב את הייאוש מן הגאולה המובטחת בעתיד, משום שהייאוש גורם לסתימת העיינים והלב, וגורר את האדם למוות רוחני ולשעבוד גופני. וכן מובא במדרש (ילק"ש, עקב, רמז תתנב): "מתוך צרה רוחה, 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע' (ירמיה, ל, ז'), מתוך ריחוק, קירוב... מתוך נפילה קימה, 'כי נפלתי קמתי" (מיכה, ז', ח'). לפיכך הנאמר: "ויחי יעקב" (בראשית, מ"ז, כ"ח), כולל בתוכו גם את תיאור שבע עשרה שנות חיי יעקב האחרונות, ואף את צוואתו להשמר מן הגלות הגשמית, וכן את ברכותיו של יעקב אע"ה לדורות עולם. כמבואר להלן בהרחבה:
א. נסתמו עיניהם ולבם – עם ישראל איבד את התקווה לגאולה.
ב. ברכות כפולות ליוסף - העדפת הצדיק על פני הבכור.
ג. ברכות יעקב לאפרים ולמנשה – העדפת הצדיקים המתגוררים בסביבת רשעים.
ד. ברכות יעקב לבניו – שילוב של מוסר אבהי.
ה. קבורת יעקב – תחילת השעבוד הרך.
נסתמו עיניהם ולבם – עם ישראל איבד את התקווה לגאולה:
פרשה ויחי פותחת במילים: "ויחי יעקב" (בראשית, מ"ז, כ"ח), אולם, רש"י בחר להתייחס למסורת כתיבת פרשת ויחי בתורה, ולהסיק מכך תובנה מרחיקת לכת, כלשונו: "ויחי יעקב', למה פרשה זו סתומה?, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י-בראשית, מ"ז, כ"ח). לפיכך נשאלת השאלה: מדוע רש"י בחר להתייחס בפירושו הראשון דווקא לתקופה שלאחר מותו של יעקב, בניגוד למתואר בהמשך הפרשה, המתארת את שבע עשרה שנות חיי יעקב בנחת ובשלווה, ואת צואתו ליוסף, ואת ברכותיו לנכדיו לבניו, וכו'?. כמו כן, מדוע רש"י כתב פירושו השני: "שבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו", הרי בברכות לנכדיו ולבניו האמורות בהמשך, רש"י פירש כי יעקב ברך את בניו עד לקץ הימים, "ברכה העתידה לבוא כל כל אחד ואחד" (רש"י-בראשית, מ"ט, כ"ח), "ואונקלוס תרגם במלך המשיח" (רש"י-בראשית, מ"ט, י"א)?.
נלענ"ד כי הרש"י הסביר בפירושו הראשון, כי יעקב אע"ה לא טעם את טעם הגלות לא בחייו ואף לא לאחר מותו, כי ה' יתברך גילה לו את הקץ, והוא אף נקבר בארץ ישראל, לפיכך נאמר: "ויחי יעקב", וכן "אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת" (תענית, ה:). וכו מובא בגמ': "ושלח לי סימנא: דוד מלך ישראל חי וקיים", ובזוה"ק (ויגש, רז.) נכתב: "דוד מלכא חי וקיים לעלם ולעלמי עלמין". כלומר, יעקב חי, כי הוא לא איבד את התקוה משום שהוא ודוד הניחו בנים כמותם, על כן יעקב אע"ה ראה בהווה את התממשות הבטחות ה' לגאולה העתידית ע"י המלך המשיח, כפי שה' הבטיחו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית, מ"ו, ג'-ד'). לפיכך בסיום פרשת ויגש הצמודה לתחילת פרשת ויחי, נאמר: "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויחי יעקב" (בראשית, מ"ז, כ"ז-כ"ח), דהיינו, יעקב אע"ה ראה בריבוי בני ישראל במצרים את התממשות הבטחת ה': "כי לגוי גדול אשימך שם" (בראשית, מ"ו, ג'). לעומת זאת, בני ישראל ראו את התרבותם בהווה, ואיבדו את התקוה לצאת ממצרים, ובפרט לאחר ברכותיו העתידיות של יעקב אע"ה לבניו ולנכדיו, הם אבדו את התקוה האישית, לצאת בחיים מן השעבוד הקרב לבוא. למרות ששעבוד מצרים החל רק שבעים ושבע שנים, לאחר פטירתו של יעקב אע"ה. כלומר, מחמת חוסר התקוה, בני ישראל חשו כמתים, כאמור בחזון העצמות היבשות: "העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוה נגזר לנו" (יחזקאל, ל"ז, י"א). לפיכך רש"י מלמד, כי מסורת כתיבת פרשת ויחי בתורה הנצחית, נועדה ללמד את עם ישראל לדורותיו, את צוואת יעקב אע"ה: כי גם בגלות יש לחיות בציפייה מתמדת לגאולה, ולהסיר מן הלב את הייאוש מן הגאולה המובטחת בעתיד, משום שהייאוש גורם לסתימת העיינים והלב, וגורר את האדם למוות רוחני ולשעבוד גופני. לפיכך הנאמר: "ויחי יעקב" (בראשית, מ"ז, כ"ח), כולל בתוכו גם את תיאור שבע עשרה שנות חיי יעקב האחרונות, ואף את צוואתו וברכותיו של יעקב אע"ה לדורות עולם. על כן רש"י כתב: "שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם", דהיינו, כשיעקב נפטר, בני ישראל השלימו סופית עם השיעבוד, והם לא הסתכלו קדימה ולא האמינו בגאולה העתידית.
יעקב אע"ה ידע כי ראיית ההווה כתכלית הכל, נובע מתוך חוסר אמון וביטחון בהבטחות ה' לעתיד, לפיכך התורה מציינת כי יעקב אע"ה היה חולה, ואף עיניו "כבדו מזקן לא יוכל לראות" (בראשית, מ"ח, י'), את התדרדרות זרעו בארץ מצרים, מפאת שמירת העינים, אך ראיתו העתידית של יעקב אע"ה לא נפגמה. על כן יעקב אע"ה ברך את בניו בברכות עתידיות סתומות כביכול, ונמנע מלספר לבניו את התלאות העתידיות עד הגאולה הסופית. בכדי לא לגרום לבניו תוספת לייאושם בהווה, לפיכך רש"י כתב בפירושו השני: "שבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו", מחמת התנהגותם של בניו בהווה. על כן יעקב אע"ה לא גילה לבניו את קץ הימים, ע"מ שבני ישראל יחיו באחדות, ובתקוה מתמדת לגאולה העתידית.
ברכות כפולות ליוסף – העדפת הצדיק על פני הבכור:
יעקב אע"ה נטל הזכויות הקנייניות של הבכורה מראובן, והעבירה ליוסף הבכור לרחל אמו, לאחר שראובן חילל את יצועי אביו, שנאמר: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה" (דבה"י-א, ה', א'), לפיכך יוסף זכה ששני בניו יחשבו לשני שבטים בדגלי המדבר ובחנוכת הנשיאים, וגם יוסף קיבל מיעקב אע"ה את העיר שכם כתוספת בירושת הארץ. בניגוד למעשה כתונת הפסים, י"א אחי יוסף לא קינאו ביוסף בשל העדפתו על פניהם. משום שיעקב אע"ה העניק ליוסף את התוספות הללו, הן מפאת צדיקותו של יוסף, והן כשכר על טרחתו העתידית של יוסף בקבורת יעקב אע"ה מיד לאחר פטירתו, והן משום שתוספת נחלת הבכור לא נגזלה מנחלתם, והן משום ששכם היא העיר היחידה שנכבשה בידי יעקב אע"ה, בחרבו ובקשתו, כמובא בגמ': "חרבי', זו תפלה. 'בקשתי', זו בקשה" (ב"ב, קכג.), דהיינו, שכם נכבשה ע"י יעקב אע"ה באמצעות תפילה ובקשה, ולא באמצעות שפיכות הדמים היזומה ע"י שמעון ולוי, וכן רש"י פירש: "כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן". ועוד מובא במדרש: "ר"י אמר: 'ואני נתתי לך שכם', זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון. 'אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו', וכי עשו אמורי היה?, אלא שעשה מעשה אמורי. 'בחרבי ובקשתי', במצות ובמעשים טובים" (ב"ר, פרשה צז, ו). כלומר, אף יעקב אע"ה זכה לבכורה ולירושת ארץ ישראל, בשל צדיקותו היתרה.
בנוסף לכך, יעקב אע"ה העלה את יוסף לדרגת אחד האבות, באמצעות הפרדת הברכות בין ברכת שבט יוסף עם אחיו, לבין ברכת בני יוסף בנפרד מן השבטים, משום שהם אף גדלו במצרים בנפרד מן השבטים אשר גדלו בבית יעקב, דהיינו, עם ישראל צמח כעם מפוצל לשנים, וכן נאמר: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף" (תהלים, ע"ז, ט"ז). לפיכך יוסף זכה בברכות מיוחדות לאפרים ולמנשה בניו, שנאמר: "ויברך את יוסף... המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית, מ"ח, ט"ו-ט"ז), דהיינו, למרות שיעקב אע"ה היה חי עדין, בכל זאת הוא כבר כלל את עצמו עם אבותיו הקדושים, ואף השתחווה ליוסף ולשכינה, משום "שהיתה מטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו" (רש"י-בראשית, מ"ז, ל"א). כלומר, למרות שיוסף וזרעו קיבלו יחד עם כל יתר השבטים ברכה ארוכה (בראשית, מ"ט, כ"ב- כ"ו) מפי יעקב אע"ה, בנוסף לכך, יעקב אע"ה בחר לברך מתוך כל צאצאיו רק את בני יוסף, בברכה: שלא ישנו את שמם, לשונם ולבושם, למרות היותם מבני המלוכה, אלא כל רואיהם יכירום כי הם מבני יעקב, שנאמר: "ויקרא בהם שמי". וכן ברכם שיפרו וירבו כדגים הסמויים מן העין מבלי שעין הרע תהא "שולטת בהם" (ברכות, כ', א.), ושיישארו טהורים כמקום חיי הדגים, ע"מ להדגיש גם בפני צאצאיו את החשיבות העליונה שיעקב אע"ה רוחש לשומרי הצדיקות אף בגולת מצרים.
לפיכך אף אחי יוסף וצאצאיהם שנסתמו "עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד", לא קינאו אף בבני יוסף אשר קיבלו שתי ברכות, בנוסף לברכות הרבות שקיבל יוסף אביהם, משום שהם ראו בעיניהם את צדיקותו של יוסף בהווה, לפיכך כשיעקב אע"ה בירך את בני יוסף, הוא ברך תחילה את יוסף שנאמר: "ויברך את יוסף" (בראשית, מ"ח, ט"ו), משום שהברכה לבנים היא למעשה ברכה לאביהם. בבחינת "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" (דברים, כ"ג, ט"ו).
וכן מובא בגמ' (ברכות, ז.): ""תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!, אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו", דהיינו, ה' בקש ברכה מר' ישמעאל, והוא ברך את בני ישראל בניו. לפיכך יעקב ברך את בני יוסף שיהיו צדיקים כמו אביהם, ויזכו לשמירתם ע"י ה' יתברך. על כן אף תוכן הברכה לבני יוסף, היה כברכה (ברכות, כ', א.) שהוא בירך את יוסף אביהם: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית, מ"ט, כ"ב).
ברכות יעקב לאפרים ולמנשה – העדפת הצדיקים המתגוררים בסביבת רשעים:
התורה מספרת כי כאשר יעקב אע"ה בקש לברך את את בני יוסף, נסתלקה ממנו השכינה, לפי שמזרעם עתידים לצאת מלכים רשעים. לפיכך יעקב שאל את יוסף: "מי אלה"?, דהיינו, "מהיכן יצאו אלה שאינן ראוין לברכה" (רש"י, בראשית, מ"ח, ח')?. רק לאחר שיוסף בקש רחמים על הדבר, רוח הקודש חזרה לשרות על יעקב, ואז הוא בקש מיוסף להביאם אליו, בכדי לברכם. יוסף הגיש את בניו לפני יעקב אביו החולה, כסדר הולדתם, את מנשה הבכור מימין ישראל ואת אפרים הקטן משמאלו של יעקב. אולם יעקב "שכל את ידיו", דהיינו, הפך את הסדר של יוסף, באמצעות חילוף הידיים מעל ראשיהם של בני יוסף, דהיינו, על ראש מנשה הבכור יעקב הניח את יד שמאלו, ועל ראש אפרים הקטן יעקב הניח את יד ימינו, וכך הוא ברכם. יוסף סבר כי יעקב אע"ה טעה, לפיכך הוא ניסה להסיר את יד ימינו של יעקב מעל ראש אפרים, ולהניחה על ראש מנשה הבכור, אך יעקב סירב להזיז את ידו הימנית מעל ראש אפרים. לפיכך יוסף העיר לאביו כי מנשה הבכור, ובקש מיעקב: "שים נא ימינך על ראשו" (בראשית, מ"ח, י"ח). יעקב סירב גם לבקשתו המנומקת של יוסף, והוא אף סביר ליוסף כי הוא שכל את ידיו במתכוון, למרות שהוא יודע כי מנשה הבכור, אך אפרים עתיד להיות גדול ממנשה "וזרעו יהיה מלא הגוים" (בראשית, מ"ח, י"ט).
הסיפור הנ"ל נראה תמוה לכאורה, הרי יעקב אע"ה כבר קבע: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית, מ"ח, ה'), וכי הוא לא ראה אז שמזרעם עתידים לצאת מלכים רשעים?, ועוד, בתחילה בני יוסף לא היו ראויים לברכה, משום שמזרעם עתידים לצאת מלכים רשעים, א"כ איך לבסוף שניהם קיבלו ברכה שיצאו מהם עמים גדולים?, ועוד, הרי גם מיהודה עתידים לצאת מלכים רשעים, א"כ מדוע יעקב ברך אותו ברכה ארוכה?, ועוד, מדוע יעקב "שכל את ידיו" הרי הברכה היא מן הלב לא מן הידיים?, ועוד, מדוע יעקב לא חשש שהחלפת הידיים תגרום לשנאה וקנאה בין האחים?, ועוד, מדוע כשיוסף ראה את התעקשות אביו, הוא לא החליף מקומות בין בניו?, ועוד, וכי יעקב אע"ה החולה אנוש, ויוסף הצדיק עסקו בדברים שוליים?.
נלענ"ד כי הסיפור של ברכות מנשה ואפרים המפורט בתורה, נועד להעביר מסר וצוואה חינוכית ליוסף ולבניו ולכלל דורות ישראל. בתחילה יעקב אע"ה חשש מן המקטרגים בשמים, שיאמרו כי בני יוסף אינם ראויים לברכות עתידיות, משום שמזרעם עתידים לצאת מלכים רשעים, מצד רשעותם של הורי "אסנת בת פוטי פרע כהן אן" (בראשית, מ"ו, כ') אשת יוסף, או כדין בו סורר ומורה הנולד מחשק אשת יפת תואר, "שעל שום סופו נהרג" (סנהדרין, מו., סח:), למרות שיעקב הכיר באופן אישי את צדיקותם של בני יוסף במשך שבע עשרה שנה, ואף "אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד" (רש"י, בראשית, מ"ח, א'). לפיכך יוסף הראה ליעקב אע"ה שטר אירוסין ושטר כתובה כדת משה וישראל, ובו נכתב: "אסנת בת דינה" (ילק"ש, ויצא, רמז קכה, ורמז קמו), בנוסף לכך יוסף ביקש רחמים על הדבר, בהזכירו למקטרגים כי הקב"ה כבר קבע הלכה בימי ישמעאל באומרו: "לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו: 'באשר הוא שם" (רש"י, בראשית, כ"א, י"ז). וכן נאמר בגמ': "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה". לפיכך רוח הקודש שגרמה ליעקב לומר: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית, מ"ח, ה'), חזרה ליעקב אע"ה, והוא ברך את אפרים ומנשה שיצאו מהם עמים גדולים, באישור ההשגחה העליונה, גם מצד צדיקותה של לאה אשר ויתרה על שבט נוסף, בבקשה שה' יתן לה את דינה, בכדי שאחותה "לא תהא כאחת השפחות", דהיינו, לאה ויתרה על שבט אחד ובתמורה היא קיבלה שני שבטים. כלומר, העיכוב במתן הברכות למנשה ואפרים, גרם להסכמת המימינים והמשמאילים של השכינה לברכות של כל שבטי יה. כמובא במדרש: "וכי יש שמאל למעלן?, אלא, אלו מימינים מטין לכף זכות, ואלו משמאילים מטין לכף חובה" (תנחומא, שמות, סימן יח).
וכן מצאנו כי יעקב אע"ה ויוסף הצדיק נחלקו על ראש מי מן הבנים תונח ידו הימנית של יעקב אע"ה בעת הברכה, כי היד הימנית מסמלת את הנצחיות, "מפני שהתורה ניתנה בימין" (ברכות, סב.), וכן "הנותן ס"ת לחברו, לא יתננו לו אלא בימין, והמקבלו לא יקבלו אלא בימין, שכן דרך נתינה. שנאמר (דברים, ל"ג, ב') 'מימינו אש דת למו". יוסף סבר כי מנשה הבכור ראוי לברכה מידו הימנית של יעקב, בגין העובדה שהוא הבכור הראוי מן התורה לשני חלקים. אולם יעקב סבר כי אפרים הצדיק מבין הבנים ראוי לברכה מידו הימנית, גם מצד הסמל הטמון בשמו של אפרים. וכן מצאנו שיוסף קרא לבנו בכורו מנשה, "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית, מ"א, א'), דהיינו, משום שהולדת בנו הראשון, השכיחה מיוסף את כל המאורעות מבית אביו, והוא השלים עם היותו חי במצרים, וכן מצאנו שחצי משבט מנשה בחר להתגורר בעבר הירדן המזרחי, למרות שלא היה להם מקנה צאן, כבני ראובן וגד. לעומת זאת, יוסף קרא לבנו הקטן אפרים, "כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בראשית, מ"א, ב'), דהיינו, משום שהולדת בנו השני, גרמה ליוסף שליט מצרים להרגיש כעני בגלות מצרים, וכן מצאנו שמאפרים יצא יהושע אשר הנחיל לעם ישראל את ארץ ישראל. לפיכך יעקב העדיף את אפרים אשר הוא סמל לקידוש ה', ולתקווה בהוה ובעתיד, וכן רש"י כתב: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו', שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. 'וזרעו יהיה מלא הגוים', כל העולם יתמלא בצאת שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון" (רש"י-בראשית, מ"ח, י"ט).
יעקב לא חשש מפני קנאה ושנאה בין בני יוסף בגין העדפתו את אפרים, לפיכך ע"מ שלא לפגוע במנשה, יוסף לא החליף את מקומו בימין יעקב, משום שיעקב "שכל את ידיו" מעל ראשיהם מבלי שהם יראו. וכן מצאנו שאף לאחר שמנשה שמע את השיחה בין יעקב אע"ה ליוסף אביו, מנשה הבכור לא קינא באחיו הקטן, אלא אף שמח בלבו. משום שמנשה ידע כי יעקב אע"ה העדיף גם את אביו יוסף הצדיק מכל בניו, על כן יעקב אע"ה מעדיף גם את אפרים ממנו, למרות שהוא אחיו הבכור, כי "אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד" (רש"י, בראשית, מ"ח, א'), ואילו מנשה עזר לאביו בניהול ארץ מצרים, שנאמר: "גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף" (בראשית, נ', כ"ג). כלומר, למרות ששני בני יוסף גרו בערוות מצרים, והיו קשורים לבית המלכות, בכל זאת הם נשארו באחדותם ובצדיקותם, ואהבו איש את אחיו אהבה אמיתית. לפיכך בשל אחדותם ואהבתם, יעקב אע"ה הוסיף להם ברכה מיוחדת: "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" (בראשית, מ"ח, כ'). כלומר, יה"ר שעם ישראל לדורותיו ילמדו מכם, להיות צדיקים אף בגלות, ולאהוב איש את אחיו ללא קנאה וללא שנאת חנם. על כן למרות שיעקב אע"ה הבטיח ליוסף, שבניו יהיו בדרגת שבטי-יה ללא ירידת הדורות, שנאמר: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית, מ"ח, ה'), בכל זאת יעקב אע"ה לא ברך את אפרים ומנשה במסגרת ברכת י"ב השבטים, משום שלמרות שהולדתם של אפרים ומנשה במצרים הייתה ללא החינוך הצמוד של יעקב אע"ה, בכל זאת הם היו שונים בהתנהגותם ובצדיקותם היתרה אף במצרים. לפיכך רש"י דייק לומר: שנסתמו "עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד", אך עיניהם של מנשה ואפרים לא נסתמו עדין.
וכן מצאנו כי גם כאשר יעקב אע"ה ברך את אפרים ומנשה: "ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל ישמך אלהים כאפרים וכמנשה" (בראשית, מ"ח, כ"ב). אף כאן אחי יוסף וצאצאיהם לא קינאו בבני יוסף על תוספת הברכות, משום שהם לא האמינו בגאולה העתידית, אלא הם ראו בעיניהם את צרות הווה, שנסתמו "עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד". לפיכך מבחינת צאצאי ישראל, הברכות לבני יוסף היו זמניות כביכול, שנאמר: "ויברכם ביום ההוא", בבחינת "תעלא בעידניה סגיד ליה" (מגילה, טז:, רש"י- בראשית, מ"ז, ל"א).
ברכות יעקב לבניו – שילוב של מוסר אבהי:
"יעקב תבע את החולי, אמר לפניו: רבון העולמים אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל" (ב"ר, סה, ט). לפיכך יעקב אע"ה החולה הראשון בעולם, קרא לכל בניו לפני מותו, בכדי לגלות להם כי התקוה והאחדות גורמים לקץ הגלות ולגאולה, שנאמר: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית, מ"ט, א'-ב'). וכן מובא במדרש (ב"ר, צח, ב): "ורבנן אמרי: צוה אותן על המחלוקת, אמר להון: תהיו כלכון אסיפה אחת... התקינו עצמכם לגאולה".
לאחר מכן יעקב אע"ה ברך את כל י"ב בניו, שלא כסדר הולדתם "איש אשר כברכתו', ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד" (רש"י-בראשית, מ"ט, כ"ח). אולם, בראשית דבריו יעקב שלל מראובן את הבכורה, המלכות והכהונה, בגלל מעשה חד פעמי שראובן עשה בפזיזות. לאחר מכן הוא קלל כביכול את שמעון ולוי על שנלחמו עם שכם ללא צורך הכרחי, ועל אכזריותם במכירת יוסף, והראיה לכך היא שיצאו מזרעם קרח דתן ואבירם, וזמרי, אשר יעקב אע"ה לא רצה שיזכירו את שמו עמהם. לכאורה הדבר תמוה, מדוע יעקב אע"ה ביום מותו, בחר להטיף לבניו מוסר בפומבי, במקום לברכם כפי שהוא ברך מיד לאחר מכן כל שבט ושבט בפני עצמו?. ועוד, מדוע השבטים לא הגיבו ואף לא ביקשו רחמים על עצמם?.
נלענ"ד כי שבטי ראובן, שמעון ולוי, קבלו את כוונת תוכחות יעקב בשמחה כאילו הוא ברכם, בבחינת ככפרת עוונות, שנאמר: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי, כ"ז, ו'). כלומר, קבלת תוכחה מאוהב אמיתי גורמת להתחברות יתרה בין האוהבים, ולא לפירוד. וכן נאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי, ג', י"ב), וכן רש"י כתב: "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם', והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן?. אלא כך פירושו: 'וזאת אשר דבר להם אביהם', מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי?, תלמוד לומר: 'ויברך אותם', כולם במשמע" (רש"י-בראשית, מ"ט, כ"ח). לפיכך קבלת התוכחה באהבה, גרמה לכך ששלשת השבטים הללו זכו להיכתב עם תולדות משה ואהרן, בעת שהתורה כתבה בספר שמות (ו', י"ד-כ"ה) את ייחוסיהם של משה ואהרן, וכן מובא במד"ר: "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין' (משלי, ט"ו, ל"א)... מפני שקנתרן, ולפי שקבלו תוכחת אביהם, זכו להתייחס בצד משה ואהרן" (במדבר, פרשה יג, ח). וכן מצאנו ששבט לוי אשר חזר בתשובה שלמה, ואף מסר את עצמו על קדושת ה', זכה שמשה רע"ה יברכנו בארבעה פסוקים (דברים, ל"ג, ח'-י"א). לאחר התוכחות לשלושת בניו הראשונים, יעקב אע"ה קבע בצואתו כי שבט יהודה ימלוך על כלל ישראל, למרות שהוא הרביעי בבנים, ע"מ למנוע מבני ישראל מחלוקות בעתיד. כמו כן, יעקב אע"ה ברך את שבטי יהודה ויוסף בברכה ארוכה, משום שמהם עתידים לצאת המשיח בן יוסף, והמשיח בן דוד.
וכן מצאנו בהפטרת פרשת ויחי, כי דוד המלך ע"ה קבע את יורשו, רק לאחר נסיון ההשתלטות של אדוניה בן חגית, ולאחר מכן הוא ציוה רק על "בנו שלמה" לפני מותו: "ושמרת את משמרת ה' אלהיך" (מלכים-א, ב', ג'), דהיינו, בנוסף לחובה המוטלת על כל יהודי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, שלמה נדרש להקפיד יותר על קיום המצוות, משום שהוא לא יהודי פשוט, אלא הוא בנו של דוד המלך ע"ה. אולם, בניגוד ליעקב אע"ה, דוד המלך לא ציוה על כל יתר בניו, ולא ברכם, ואף המשך צואתו של דוד לשלמה, הייתה נגועה בחוסר הדוגמא האישית של מעשה בת שבע, אשר גרמו לחטאי שלמה עם נשים נכריות. ההבדלים בין שתי הצוואות נובעים מהמעמד והמצב הנתון ביום מתן הצוואה, דהיינו, יעקב אע"ה היה במעמד של אביהם כלל האומה הישראלית, אשר הייתה במצרים, ונזקקה לעידוד בתחילת התהוותה ולקראת גלות ארוכה של כלל עם ישראל. לעומת זאת, אצל דוד מלך ישראל הצוואה הייתה אישית לשלמה המלך, ונועדה לשמר את מלכות דוד, בבחינת "דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה" (ב"ב, קטז.).
קבורת יעקב – תחילת השעבוד הרך:
התורה מדגישה שיעקב חי בארץ מצרים, ע"מ ללמדנו שנוכחותו של יעקב אע"ה הגנה על בני ישראל במצרים, משום שיעקב אע"ה היה אהוב על כלל תושבי מצרים, "לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שכלה הרעב, והיו מי נילוס מתברכין", לפיכך זכות יעקב אע"ה הגנה על משפחתו מפני השנאה הטבעית של המצרים, אשר ראו בבני ישראל כקבוצת זרים השולטת בהם בכוח השפעה לא מידתי, "שהיו דומין בעיניהם כקוצים" (סוטה, יא.). אולם, כשיעקב אע"ה נפטר, פרעה והמצרים גילו את שאיפותיהם הנסתרות לשעבד את בני ישראל. לפיכך רש"י כתב: "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם" (רש"י-בראשית, מ"ז, כ"ח). וכן מצאנו כי פרעה התייחס ליוסף אחרת, לאחר שיעקב אע"ה נפטר, כי כשיוסף רצה לקבור את אביו בארץ כנען, לאחר ארבעים ימי החניטה ושלושים ימי האבל במצרים, יוסף לא דיבר עם פרעה ישירות, אלא הוא ביקש מעבדי פרעה שיבקשו מפרעה לאפשר לו לעלות ולקבור את יעקב בארץ כנען, בגלל שיעקב אע"ה השביעו, ויוסף אף הבטיח לפרעה שמיד לאחר מכן הוא ישוב למצרים. תגובת פרעה הייתה: "עלה קבור את אביך כאשר השביעך", "ואם לא בשביל השבועה, לא הייתי מניחך" (רש"י-בראשית, נ', ו'). כלומר, המצרים עדין היו יראים מיעקב אע"ה אף לאחר מותו, וכן מצאנו אצל שמשון (ילק"ש, שופטים רמז עא): "כתוב אחד אומר: 'וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה' (שופטים, ט"ו, כ'), וכתוב אחד אומר: 'והוא שפט את ישראל עשרים שנה' (שופטים, ט"ז, ל"א)?, א"ר אחא: מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו" (עיין מד"ר, במדבר, יד, ט). לפיכך המצרים החלו בהצרת צעדי בני ישראל במצרים, עד שפחדם מיעקב ובניו פג לאחר שבעים ושבע שנים, שאז החל השעבוד הקשה.
השינוי שחל אצל פרעה והמצרים נבע מן העובדה שהרעב חזר לשרור בארץ מצרים. כלומר, לאחר שבעים יום מפטירתו של יעקב אע"ה, עוד בטרם קבורתו, כבר החל הרעב לשרות במצרים. כמובא ברמב"ן (בראשית, מ"ז, י"ח): "וראיתי שם בתוספתא דסוטה (י ג), אמר רבי יוסי: כיון שמת יעקב אבינו, חזר הרעב לישנו, וכו'. ועוד שנינו בספרי (עקב, לח): 'ויברך יעקב את פרעה', במה ברכו?, שנמנע שני הרעב, אף על פי כן שלמו אחר מיתתו... שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם, ברכה בעולם. נסתלקו מן העולם, נסתלקה ברכה מן העולם, עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות". וכן נאמר: "ויבואו עד גרן האטד... ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד" (בראשית, נ', י'), מדוע הגורן היה מוקף קוצים?, לשמירה מפני הגנבים עקב הרעב ששרר בארץ כנען, לפיכך כשהמצרים ולא בני ישראל, הספידו את יעקב אע"ה, הכנענים הבינו שהרעב החל גם בארץ מצרים, על כן המצרים התאבלו מאד על מות יעקב אע"ה, שנאמר: "אבל כבד זה למצרים" (בראשית, נ', י"א). מטעם זה, המצרים החלו לשנוא את בני ישראל, אשר יוסף גונן רק עליהם מפני הרעב, כפי שנאמר לאחר שוב בני ישראל מקבורת יעקב לארץ מצרים: "ועתה אל תראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (בראשית, נ', כ"א).
וכן מצאנו שהכנענים כינו את האבל הכבד על מות יעקב אע"ה "אבל מצרים", ולא אבל בני ישראל. משום שבני ישראל באו לארץ כנען כאזרחי מצרים, והתנהגו כמצרים ולא כבני ישראל. וכן מצאנו כי אף אחד מבני ישראל לא התנחל בארץ כנען לאחר קבורת יעקב אע"ה, למרות שהם ידעו כי היא הארץ המובטחת לאבות. אלא מיד: "וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העלים אתו... אחרי קברו את אביו" (בראשית, נ', י'-י"א). כלומר, בני ישראל היו הראשונים שעלו ממצרים, משום שהם העדיפו להתגורר כמצרים בארץ מצרים. לפיכך המצרים הלכו אחרי בני ישראל ע"מ לוודא את חזרתם למצרים, בבחינת, "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' (שמות, א', י"ג), רבי אלעזר אמר: בפה רך" (סוטה, יא:). אולם בני ישראל חשבו כי המצרים "נהגו בהם כבוד" (רש"י-בראשית, נ', י"ד), בחזרתם מקבורת יעקב למצרים.
וכן מצאנו שיוסף עשה "לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית, נ', י') בארץ כנען, ע"פ דת ישראל צואת יעקב, אך למרות זאת, הכנענים אמרו "אבל כבד זה למצרים" (בראשית, נ', י"א). כלומר, ע"פ היהדות האבל לא מתאבל על מות הצדיק, כי נשמת הצדיק לא מתה. לפיכך הבכי והמספד היהודי הוא לעילוי יתר נשמת הנפטר, בשעה שהוא עומד בפני בית דין של מעלה. משום שאמונת ישראל היא בהישארות הנפש, דהיינו, לאחר מות הגוף, כוח השפעתו של הנפטר לכפר על משפחתו הוא גדול יותר מאשר כוח השפעתו בחייו, לפיכך אמרו חז"ל: "יעקב אבינו לא מת". אולם, אומות העולם והמצרים אינם מאמינים בהשארות הנפש אלא בהשארות הגופה החנוטה, דהיינו, המוות מבחינתם הוא סופי ומוגמר, כך אין חזרה ממנו לנצח, פרט לעדות גופתו החנוטה. לפיכך הכנענים ראו כי בני ישראל התנהגו באבלם ובגופו של יעקב, כדרך שהמצרים מתנהגים, לפיכך הם אמרו: "אבל כבד זה למצרים".
וכן מצאנו כי לאחר מותו של יעקב אע"ה, בני ישראל לא ציפו לגאולה העתידית, אלא עסקו בבעיות ההווה, שנאמר: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אתו" (בראשית, נ', ט"ו). למרות שיוסף אמר להם בטרם רדתם למצרים לפני י"ז שנה ביוזמתו: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם... ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים" (בראשית, מ"ה, ה, ח'). כלומר, השהות בארץ מצרים גרמה לשבטי יה, לחוסר אמונה ובטחון בה' יתברך, לפיכך אף לאחר קבורת יעקב אע"ה, יוסף שב ואמר לאחיו כי הכל בידי שמים, העובדה היא: "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה... ועתה אל תיראו... וינחם אתם וידבר על לבם" (בראשית, נ', כ'-כ"א). דהיינו, יוסף הצדיק צייד את אחיו במסר לעתיד, כדברי ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה" (חולין, ז:). כלומר, כשם שלא ניתן למנוע את הגלות בכוח אנושי, כך אי אפשר יהיה למנוע את הגאולת ישראל ע"י כוח אנושי. וכן מצאנו שיונה נסה לברוח מלפני ה' יתברך, עד שלבסוף הוא הבין כי האדם לא יכול לברוח מגזרת ה' יתברך, לפיכך יונה אמר למלחים: "כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה" (יונה, א', י"ב).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ע"ז שנים בטרם השעבוד, עם ישראל חשו כמשועבדים, כי מפאת הייאוש מן הגאולה, "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד" (רש"י-בראשית, מ"ז, כ"ח). אולם, יעקב אע"ה נחשב כלא מת, בזכות התקווה לגאולה. לפיכך למרות קשיי הגלות, פתיחת העיניים והלב בתקווה לגאולה הקרובה, מתוך בטחון מלא בהבטחות ה' יתברך, הם חלק בלתי נפרד מן הגאולה הממשית. שנאמר: "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה. כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ" (ישעיה, מ"ג, א'-ב').

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי