פרשת ויגש – התפייסות בבכיה חד צדדית

קוד: פרשת ויגש – התפייסות בבכיה חד צדדית בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ב' טבת התשע"ד
ויגש – התפייסות בבכיה חד צדדית
מבוא:
פרשת ויגש מתארת את סיום המאבק בין יוסף לבין אחיו, ואת התפייסותו החד צדדית של יוסף עם אחיו, אשר כתוצאה מכך יעקב אע"ה ירד למצרים לתחילת הגלות. בסיום המאבק יהודה השפיל את עצמו בפני יוסף, ע"מ להציל את בנימין אחיו, ובפיוס החד צדדי יוסף שיכנע את אחיו ברצינות כוונותיו, באמצעות בכייה. בסיום הפיוס, יוסף אמר לאחיו להוריד אליו את יעקב אע"ה להשתקע מצרים מטעמים כלכליים, ופרעה ציוה על השבטים להוריד את יעקב למצרים לכבוד יוסף. אך יעקב אע"ה פחד לעזוב את ארץ ישראל, מטעמים רוחניים, עד שה' נגלה אל יעקב אע"ה והבטיחו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית, מ"ו, ג'-ד'). כלומר, ה' יתברך גילה ליעקב אע"ה כי הגזרה על ירידת בני ישראל לגלות מצרים, נועדה לצורך גיבושם לעם גדול ועצמאי בעתיד. לפיכך לצורך חיזוק רוחם של בני ישראל, יעקב אע"ה בנה בית מדרש זמני במצרים, והוריד עמו למצרים את עצי הארזים אשר נטע אברהם אע"ה בבאר שבע, לצורך בנית משכן זמני לה' יתברך, עד לבנין בתי המקדש בעתיד. במהלך האירועים המתוכננים ע"י ההשגחה העליונה לצורך מימוש ברית בין הבתרים, נחשפו בני ישראל לחטאים ולהתעלות אנושית. על החטאים אשר לא תאמו את הציפיות האלוהיות משבטי יה, נענש עם ישראל לדורותיו, בנוסף לגלות מצרים המובטחת לאברהם אע"ה. כמו כן, כתוצאה מהתנהגותם הראויה של חלק משבטי יה, זכו אותם שבטים לטובות הנאה עתידיות, כמבואר להלן בהרחבה:
א. יהודה ובנימין - הפקת לקחים מן העבר.
ב. התוודעות יוסף לאחיו - התפייסות חד צדדית.
ג. ירידת יעקב למצרים - גלות לצורך עליה עתידית.
ד. סיום הגלות – השלמת פיוס בכיית עשו.
יהודה ובנימין – הפקת לקחים מן העבר:
יהודה אשר היה ערב לאביו להחזיר אליו את בנימין ממצרים, נחלץ להציל את בנימין אחיו מידי שליט מצרים, שנאמר: "ויגש אליו יהודה" (בראשית, מ"ד, י"ח). בפרשת וירא רש"י פירש כי הייתה זו "הגשה לפיוס" (רש"י-בראשית, י"ח, כ"ג), כדעת ר' נחמיה (ב"ר, צג, ו), ובפרשת ויגש רש"י פירש: "שדיבר אליו קשות" (רש"י-בראשית, מ"ד, י"ח), קרוב לדעת ר' יהודה שאמר כי הייתה זו "הגשה למלחמה" (ב"ר, צג, ו), הרש"י לא הזכיר את דעת רבנן שאמרו כי הייתה זו "הגשה לתפילה" (ב"ר, צג, ו). מתוך פשט דברי יהודה ליוסף נראה כי יהודה התחנן והשפיל את עצמו וכינה את עצמו כעבד של יוסף, שנאמר: "ידבר נא עבדך... ואל יחר אפך בעבדך... כי עבדך ערב את הנער... ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני" (בראשית, מ"ד - י"ח, ל"ב, ל"ג), ויהודה אף כינה את אביו "עבדך אבי" (בראשית, מ"ד - כ"ד, כ"ז, ל'). א"כ מדוע הרש"י פסק "שדיבר אליו קשות" (רש"י-בראשית, מ"ד, י"ח)?, ועוד הרי יהודה הודה בגניבת בנימין, והוא אף הציע מיוזמתו "הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (בראשית, מ"ד, ט"ז)?.
נלענ"ד כי עצם חזרתו ועמידתו של יהודה בפני שליט מצרים, ואף דבריו הנסיבתיים למען שחרור בנימין החשוד בגניבה מבית המלך, מעידים כי יהודה התכוון למסור את עצמו למען בנימין, לפיכך רש"י פירש: "שדיבר אליו קשות" (רש"י-בראשית, מ"ד, י"ח), דהיינו, יהודה רמז ליוסף כי הוא לא יוותר על בנימין בכל מחיר שיידרש. אולם בתחילה יהודה ניסה את דרך הפיוס, ע"מ למנוע שפיכות דמים ללא צורך הכרחי. שנאמר: "בי אדני", דהיינו, בנימין לא אשם במכירת יוסף אשר גררה את בנימין למצרים, אלא בי האשמה. וכן מצאנו כי על אף שיוסף "אמר לו: מפני מה לא ערבת את אחיך כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף?, וציערת את אביך הזקן, ואמרת לו: 'טרף טורף יוסף', והוא לא חטא לך. אבל זה שחטא וגנב הגביע, אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי, כיון ששמע יהודה כך, צעק ובכה בקול גדול ובמר נפש אמר: 'כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי" וגו'. כלומר, יהודה לא ביקש רחמים על בנימין ועשרת בניו, מפני שבנימין היה גנב לכאורה, לפיכך יהודה הדגיש בפני יוסף את צערם של הבלתי מעורבים בגנבה, דהיינו, יעקב הזקן והאלמן ויהודה הערב לבנימין. למרות שליהודה הייתה האפשרות לומר ליעקב אע"ה איש האמת, כי התחייבותו להחזיר את בנימין הייתה בהנחה שבנימין יתנהג כראוי, אולם ברגע שבנימין גנב גביע מבית המלך, הוא אחראי לגורלו. אולם, יהודה אשר הפיק לקחים מאחריותו למכירתו של יוסף, נטל אחריות יתרה על בנימין אחיו, אף במחיר השפלת עצמו כעבד בן עבד, הן בפני שליט מצרים והן בפני כל אחיו. מתוך בטחון בתפילת יעקב אע"ה: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" (בראשית, מ"ג, י"ד).
לפיכך יהודה זכה ששבטו יהיה הראשון להקריב בחנוכת המשכן, וכן מובא במדרש (ב"ר, במדבר, יג, ג): "ושפל רוח יתמך כבוד' (משלי, כ"ט, כ"ג), זה יהודה, שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין, (בראשית, מ"ד - י"ח, ל"ב, ל"ג): 'ידבר נא עבדך דבר', 'כי עבדך ערב את הנער', 'ועתה ישב נא עבדך' וגו'. א"ר ברכיה הכהן בר רבי בשם רבי לוי: אמר הקב"ה: יהודה, אתה השפלת עצמך מפני אחיך הקטן ממך, חייך כשיוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב, אין אחד מהם מקריב ראשון לפניך, אלא חולקים לך כבוד ואתה הוא שתקריב ראשון".
וכן מצאנו כי בעקבות מכירת יוסף "אמר ליה הקב"ה ליהודה: אין לך בנים עד עכשיו, ואין אתה יודע צער בנים, אתה עגנת את אביך והטעית אותו 'בטרף טרף יוסף', חייך תשא אשה, ותקבור את בניך ותדע צער בנים. מה כתיב אחריו? 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו' מלמד שנתנדה מאחיו, שבשעה שאמר להם: 'לכו ונמכרנו', אם אמר להם לכו ונחזירנו היו שומעין לו, לפיכך 'ירד יהודה' וגו', שהורידוהו מגדולתו... כיון שנתן נפשו על בנימן ונתוודע יוסף, נמצא יהודה נקי מכל אותן הדברים" (תנחומא, ויגש, סימן ט). כלומר, השנאה בין האחים גרמה סבל רב לשני הצדדים, אולם האהבה בין האחים גרמה לטובה מיידית ועתידית ליהודה ולבנימין, וכן מצאנו שבית המקדש הוקם בנחלת יהודה ובנחלת בנימין אחיו, כמובא בגמ': "מה היה בחלקו של יהודה?, הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין?, אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי" (יומא, יב.).
התוודעות יוסף לאחיו - התפייסות חד צדדית:
יוסף החליט להתוודע אל אחיו, לאחר שהוא ראה את מסירות הנפש של יהודה למען בנימין אחיו. לפיכך יוסף הוציא את כל משרתיו המצרים מהחדר, בכדי לא לבייש את אחיו שמכרוהו לעבד, וע"מ שלא לגרום לחילול ה' בפרהסיה. וכן מצאנו כי יוסף לא הודיע ליעקב אע"ה מיד עם עלייתו למלוכה, בכדי לא לבייש את אחיו, בבחינת "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (ב"מ, נט.). לאחר מכן, יוסף פתח בבכיה, והוכיח את אחיו באומרו: "אני יוסף העוד אבי חי" (בראשית, מ"ה, ג')?, דהיינו, למרות שיוסף ידע כי אביו עדין חי, יוסף רמז להם כי טענתם לשחרר את בנימין בשל החשש מפני מות אביהם, אינו נכון. כי למרות מכירתו מלפני כ"ב שנים יעקב אע"ה עדין חי. כמו כן, אפילו עשו הרשע שרצה להרוג את יעקב אע"ה, ובכל זאת הוא לא רצה לצער את אביו, אלא המתין שאביו ימות. לפיכך האחים נבהלו מהודעתי הפתאומית של יוסף, ופחדו מן העונש הצפוי להם בעקבות מכירת יוסף. אולם, למרות שיוסף הוכיחם על מעשה מכירתו, הוא שב וניחם את אחיו מנהמת לבו, באומרו כי מחשבתם הרעה למוכרו לעבד עולם, סוקלה בידי ההשגחה העליונה. לכן למרות הכל הם תמיד היו אחיו, שנאמר: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם... וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה... ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים (בראשית, מ"ה, ד'-ה', ז'-ח'. בנוסף לכך יוסף דיבר עם אחיו בלשון הקודש, ואף הראה להם שהוא מהול, וגם הוכיח להם שאין בלבו שנאה כלפיהם, ואף רחמנותו אליהם נובעת מהיותו בן לעם היהודי, ומתוך בטחונו בה', כי "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה" (ברכות, ס:). בהמשך לכך, יוסף נישק את אחיו ובכה על צואריהם, "ואחרי כן דברו אחיו עמו" (בראשית, מ"ה,ט"ו'.
נראה לכאורה, כי יוסף מחל לאחיו, ואף אחיו התחרטו על מעשיהם במכירת יוסף, א"כ מדוע עם ישראל נענש בגין מכירת יוסף לדורות עולם?, כמובא במדרש (ילק"ש, משלי, רמז תתקגט): "אמר רב יהודה: לא נמסרו הרוגים למלכות אלא על מכירתו של יוסף, א"ר אבין: הוי אומר עשרה עשרה מכל דור ודור ועדין אותו חטא תלוי", ובזוה"ק נכתב: "עשרה סבי קטולי מלכות אתענשו על מכירת יוסף" (זוה"ק, רות, נא.). וכן מובא במדרש כי מכירת ישראל להמן, הייתה העונש על מכירת יוסף, כמובא במדרש: "אמר להם לשבטים: אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה, כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב: 'והמלך והמן ישבו לשתות" (אסתר רבה, פרשה ז, כה).
נלענ"ד כי מאחר וחטאם של אחי יוסף היה גם בגדר של חטא שבין אדם לחברו, הייתה מוטלת על האחים החובה ליזום את ההתפייסות עם יוסף, כדברי המשנה (יומא, פ"ח, משנה ט): "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו". וכן מצאנו שיוסף בכה ופייס את אחיו מספר פעמים, אך למרות שיוסף ניסה לגרור את אחיו לבכות ולהצטער על כוונת מעשיהם במכירתו, בבחינת "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי, כ"ז, י"ט), בכל זאת, עשרת אחי יוסף לא בכו, ולא ביקשו את מחילתו "על מכרם בכסף צדיק" (עמוס, ב', ו'). אלא אף "כיון שהכירוהו בקשו להרגו" (תנחומא, ויגש, סימן ה).
לפיכך יוסף אמר לאחיו: "ועתה תעצבו ואל יחר בעיניכם" (בראשית, מ"ה, ה'), דהיינו, יוסף הבחין שצערם של אחיו הוא אינו צער של תשובה, אלא צער של עצבות אנושית הנובע מחוסר בטחון בה', כי אין השכינה שורה "מתוך עצבות" (שבת, ל:), לפיכך אף בעת פרידתם, יוסף ביקש מאחיו: "אל תרגזו בדרך", "לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה" (רש"י-בראשית, מ"ה, כ"ד).
וכן מצאנו כי אף כאשר האחים בקשו את מחילת יוסף, הם לא עשו זאת מיד ובאופן ישיר, אלא רק לאחר שיעקב אע"ה נפטר, האחים שלחו את "בני בלהה שהיו רגילין אצלו" (רש"י- בראשית, נ', ט"ז), לשנות את האמת למען "השלום" (יבמות, סב:), ולומר ליוסף כי "אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך" (בראשית, נ', ט"ז-י"ז). כלומר, התפייסותו של יוסף עם אחיו הייתה התפייסות חד צדדית, למען החזרת השלום והאחווה בבית יעקב. אולם, על חטאם של האחים בנתקם את יוסף מתורת יעקב, ובגרמם לחילול ה', אין הכפרה נתונה למחילתו החד צדדית של יוסף בלבד.
כמו כן, יוסף מחל לאחיו על המעשה, בהסבירו לאחיו שהם כאבן המוטלת על אדם לצורך מימוש הרצון האלוהי, כך שלאדם אין טענות כלפי האבן או השליח. כמו כן, יוסף נתן לאחיו חליפות שמלות, ע"מ להראותם כי הוא מוחל להם על קנאתם בכותונת הפסים שהוא קיבל מאביו במתנה, "ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים", ע"מ להודיעו שלא יתבע את האחים על מכירתו, משום שהם "כזאת" עשרה חמורים, אשר אינם יודעים מה בעליהם מניחים על גביהם לסחוב. אולם, בחשבונות שמים המעשה אינו העיקר, אלא כוונת המעשה היא העיקר, כמובא בגמ' (נזיר, כג.): "ת"ר: 'אישה הפרם וה' יסלח לה' (במדבר ל', י"ג), באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה!. כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא ה', י"ז): 'ולא ידע ואשם ונשא עונו" וגו'. כלומר, ר"ע שהיה אחרון עשרת הרוגי מלכות בכה, משום שגורלו למות בעינויים שהיו "סורקים את בשרו במסרקות של ברזל" (ברכות, מא:), נבעה מכוונת האחים ואכזריותם במכירת יוסף. וכן רבי ישמעאל כהן גדול, השני בעשרת הרוגי מלכות, שהפשיטו את עור פניו היפה ע"פ בקשת בת הקיסר, ע"מ שישמש לה במקום מראה, "ועדין מונח בגנזי רומי" (רש"י-ע"ז, יא:), בעוון "ויפשיטו את יוסף" (בראשית, ל"ז, כ"ג). כלומר, ה' יתברך המתין עד שיגיע זמן שבו עשרה צדיקים כעשרת שבטי יה, יחיו בתקופה אחת, ע"מ להפרע מחטא האכזריות שנלווה למכירת יוסף. כמובא במדרש: "כיון שנתנוהו בתוך הבור, היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להרגו" (ילק"ש, וישב, רמז קמב), אמר "ר"ל בשם רבי יוחנן בר שאילה: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק?, אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו" (ב"ר, פרשה צא ח).
לפיכך נראה כי העונש לדורות עולם, נקבע בגין אי בקשת מחילה של האחים מיוסף, בגין אכזריותם וכוונתם לעשות ליוסף רע, בזריקתו לבור ובעת מכירתו, ולא ע"פ התוצאה הסופית של מעשה המכירה, ולמרות מחילת יוסף. וכן מובא במדרש: "ראה עד היכן היא מתוקנת, שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים. מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה" (אסתר רבה, פרשה ז, כה). ועוד מובא במדרש (ילק"ש, תהלים, רמז תרמח): "א"ר יששכר דכפר מגדו: ומה אם יוסף שמחל לאחיו, דכתיב: 'לא אתם שלחתם אותי הנה' (בראשית, מ"ה, ח'), ראה עד היכן היא מתוקנת להם, מי שאינו מוחל, על אחת כמה וכמה?, א"ל הקב"ה לשבטים: אתם מכרתם את יוסף לעבד, חייכם שבכל שנה אתם קורין, 'עבדים היינו לפרעה במצרים".
לפיכך חז"ל לימדו מהתפייסותו החד צדדית של יוסף מוסר השכל לדורות, כמובא בגמ' (חגיגה, ד:): "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי (בראשית, מ"ה, ג'): 'ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו'. ומה תוכחה של בשר ודם, כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה!". וכן מובא במדרש (תנחומא, ויגש, סימן ה): "אר"י: ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו: 'אני יוסף', פרחה נשמתן. כשעומד הקב"ה לדין, דכתיב ביה (מלאכי, ג', ב'): 'ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו', שכתוב בו: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות, ל"ג, כ'), על אחת כמה וכמה!, ומה זה נבהלו אחיו מפניו, כשיבוא הקב"ה לתבוע עלבון המצוות ופשעה של תורה, על אחת כמה וכמה!.
ירידת יעקב למצרים – גלות לצורך עליה עתידית:
בסיום ההתפייסות של יוסף עם אחיו, לאחר נתק של כ"ב שנים, יוסף אמר לאחיו להוריד אליו את יעקב אע"ה להשתקע מצרים מטעמים כלכליים (בראשית, מ"ה, ט'-י"ג), ופרעה אישר את ההבטחות הכלכליות של יוסף לאחיו, וציוה על יוסף לומר לשבטים להוריד את יעקב להשתקע במצרים לכבוד יוסף בצו מלך מצרים (בראשית, מ"ה, טי"ז-כ"א), שנאמר: "ואתה צויתה זאת עשו". לפיכך הירידה להשתקע במצרים בצו המלך הטמא, גרמה ליעקב אע"ה לפחד רוחני, הן בשל הצער הרוחני על שהוא נזקק לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, והן מפני החשש שפרעה לא יאפשר לו לחזור מהביקור אצל יוסף, והן משום החשש לחינוך הדורות הבאים בסביבה של שיא החוכמה חילונית באותם זמנים, והן משום המסר המוסתר, אשר לפיו יעקב ירד מארץ ישראל המקודשת, למצרים הטמאה בגילולים לצורך התעשרות ובטחון אישי וכלכלי, ובפרט שיעקב ובניו עסקו במרעה צאן שהוא "תועבת מצרים כל רעה צאן" (בראשית, מ"ו, ל"ד). וכן מצאנו כי למרות שיוסף היה שליט מצרים, הוא ביקש מאחיו להערים על פרעה ולומר "לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו" (רש"י, בראשית, מ"ו, ל"ד), ויושיבכם הרחק ממנו בארץ גושן, בכדי לרעות ולהשביח את הצאן "שהם להם לאלוהות". לפיכך פרעה אישר ליוסף להושיב את אחיו בארץ גושן, אולם אמר ליוסף: "ואם ידעת ויש בהם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי" (בראשית, מ"ז, ו'). וכן מצאנו כי יוסף הערים על כל תושבי מצרים, בכך שהגלה אותם מכל עריהם לערים אחרות, ע"מ "להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים" (רש"י, בראשית, מ"ז, כ"א). לפיכך מתוך הבנה לחוסר יכולתו של יוסף שליט מצרים, לעלות ולבקרו בארץ ישראל, יעקב אע"ה החליט לרדת רק לביקור משפחתי אצל יוסף, החי כצדיק במצרים, שנאמר: "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית, מ"ה, כ"ה). על כן, בכדי לזכות לסייעתא דשמיא ולזכות אבות, יעקב נסע עם בני ביתו וכל רכושו לבאר שבע, "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" (בראשית, מ"ו, כ"ח).
אולם, להשגחה העליונה הייתה תכנית אחרת, דהיינו, להוריד את יעקב ובניו לתחילת הגלות ולשעבוד מצרים, כמובטח לאברהם בברית בין הבתרים. לפיכך אחר כ"ב שנה של העלמות רוח הקודש מיעקב אע"ה, ה' נגלה ליעקב אע"ה בבאר שבע, ע"מ להוליכו לגלות מצרים, ע"פ הדרך הסלולה מראש ע"י ההשגחה העליונה. אך בכדי להפיג את פחדו של יעקב אע"ה מפני גלות מצרים, ה' יתברך פנה ליעקב אע"ה בלשון חיבה, והבטיחו במראות הלילה: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית, מ"ו, ג'-ד'). כלומר, ה' יתברך גילה ליעקב אע"ה כי הגזרה על ירידת בני ישראל לגלות מצרים, נועדה לצורך גיבושם לעם גדול ועצמאי בעתיד, וגם הבטיחו להעלות את עם ישראל שתי עליות: עליה פיזית ממצרים, ועליה רוחנית במעמד הר סיני, ואף ללוותם בירידתם לכל הגלויות "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם" (מגילה, כט.), וגם בעלייתם מן הגלויות ה' יעלה עמם, וכן הבטיחו שהוא יקבר בארץ ישראל. לפיכך יעקב אע"ה קנה מעשו את חלקו במערת המכפלה בכל הכסף והזהב אשר הוא הרוויח אצל לבן, ע"מ להוכיח לבניו את חשיבות החיבור הנצחי לארץ ישראל, וכי "נכסי חו"ל אינן כדאי לי" (רש"י-בראשית, מ"ו, ו').
בנוסף לכך, לצורך חיזוק רוחם של בני ישראל היורדים למצרים, יעקב אע"ה שלח את יהודה לפניו, ע"מ שיתקין לו לפני הגעתו למצרים, בית תלמוד תורה זמני, "שמשם תצא הוראה" כנגד יצה"ר. כמו כן, יעקב אע"ה הוריד עמו למצרים את עצי הארזים אשר נטע "אברהם זקנו בבאר שבע" (ב"ר, פרשה צד, ד), לצורך בנית משכן זמני לה' יתברך, עד לבנין בתי המקדש בעתיד. אברהם ויעקב אע"ה כביכול לא הכינו לדורות את יתר מרכיבי מלאכת המשכן, ועל אף שישראל הצטוו להקים את המשכן מעצי שיטים עומדים "שעומדים לעולם ולעולמים" (יומא, עב.), בכל זאת האבות הכינו ארזים למשכן, ע"מ לסמל ליורדים למצרים כי למרות שפלם בגלות, עליהם להתגבר על יצה"ר ולהיות גאים ביהדותם, בבחינת גאווה דקדושה. וכן מצאנו שיעקב אע"ה הכין בית מדרש, וגם קרא קריאת שמע בעת המפגש עם יוסף, ואף הזכיר לעצמו את יום המיתה באומרו: "אמותה הפעם". ע"מ ללמד את בני ישראל את השיטות למלחמה ביצה"ר, כמובא בגמ': "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה... אם נצחו - מוטב, ואם לאו, יקרא קריאת שמע... אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה (ברכות, ה.).
סיום הגלות – השלמת פיוס בכיית עשו:
יעקב אע"ה לא פייס את עשו אחיו בגין זעקתו, דמעותיו ובכיו של עשו, עקב נטילת הברכות במרמה, מיצחק אע"ה. לפיכך נדרש יוסף אשר קבל מאביו את ברכות יצחק, לזעוק ולבכות שמונה פעמים בעת המפגשים עם אחיו ועם יעקב אע"ה, ע"מ לגרור אותם לבכי, בכדי שעם ישראל יגאלו ויכפרו על בכיו של עשו, שנאמר: "ויתן קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה" (בראשית, מ"ה, ב'). וכן מצאנו שיוסף לא בכה על צער השיעבוד הקרב ובא, אלא הוא בכה צוארי בנימין "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו', על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב" (רש"י- בראשית, מ"ד, י"ד). אולם האחים לא הצטרפו לפיוס בבכיה אמיתית, למרות שבינם לבין עצמם הם הצטערו רק על אכזריותם כלפי יוסף: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפש בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית, מ"ב, כ"א). כלומר, למרות שהגזרה על החורבנות עדין לא הייתה ידועה, אך יוסף ובנימין בכו איש על החורבן העתידי של אחיו, ע"מ לתקן את שנאת החינם שנגרמה להם לפירוד של כ"ב שנים. למרות זאת, האחים לא בכו ולא הביעו חרטה פומבית על חטא שנאת החינם של יוסף, אשר מתוכה עתידים לנבוע חורבנות בתי המקדש בעתיד. וכן מובא בגמ': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' (במדבר, י"ד, א'). אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה לילתשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית, כט.).
וכן מצאנו שיוסף הרבה בבכיה על צוארי יעקב אע"ה, אך יעקב לא בכה, "שהיה קורא את שמע" (רש"י- בראשית, מ"ו, כ"ט). לפיכך אי השלמת הפיוס עם עשו, גרמה לעם ישראל בכיה לדורות, וכן מובא במדרש (ילק"ש, תולדות, רמז קטו): "אמר ר' חנין: כל מי שאומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו מעיו, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב אבינו לעשו, אימתי נפרע לו?, בשושן הבירה, 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'. ג' דמעות הוריד עשו: אחד מימינו, ואחד משמאלו ואחד נסתלקה בתוך עינו, והיא 'האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש' (תהלים, פ', ו'). אמרו ישראל: עשו הרשע על שהוריד ג' דמעות נתמלא רחמים עליו, אנו שדמעותינו תדירין ביום ובלילה כלחם על אחת כמה וכמה"?. "רבי אמר, ואית דאמרי משמיה דרבי שמלאי, אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, בזכות שלש דמעות שהוריד עשו מעיניו, השלטתו מסוף העולם ועד סופו, ונתת לו שלום בעולם הזה, אנו שדמעתנו תדירה ביום ובלילה כלחם, על אחת כמה וכמה שתמלא עלינו רחמים" (ילק"ש, תהלים, רמז תתכח).
לפיכך מתוך חשיבות ההתפייסות מתוך בכייה, יוסף נקט בדרך של בכייה בעת התוודעותו לאחיו, וכן מובא במדרש (תנחומא, ויגש, סימן ה): "כיון שראה יוסף שהיתה להם בושה גדולה, אמר להן: 'גשו נא אלי ויגשו', וכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה עליו. שנאמר: 'וינשק לכל אחיו ויבך עליהם', וכשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא מתוך בכיה, כך כשיגאל הקב"ה את ישראל מתוך בכיה הוא גואלם, שנאמר (ירמיה ל"א, ח'): 'בבכי יבאו ובתחנונים אובילם אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא". כלומר, הבכי של יוסף בבעת מכירתו, גרם לתחילת גלות מצרים, אשר נבעה משנאת חנם אכזרית. אולם, החזרה בתשובה על חטאים של שבין אדם לחברו, עתידה להביא לגאולה בזכות בכיה של רחל אמנו. וכן מובא בזוה"ק (שמות, יב:): "א"ר יהודה: לזמנא דאתי מה כתיב (ירמיה ל"א, ח') 'בבכי יבואו ובתחנונים' וגו', מהו 'בבכי יבואו'?, בזכות בכי דאם הילד שהיא רחל, יבואו ויתכנשון מן גלותא. ואמר רבי יצחק: פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי, כד ישתלמון ויכלון בכי דמעות דבכה עשו קמי אבוי, דכתיב: (בראשית, כ"ז, ל"ח): 'וישא עשו קולו ויבך', (אמר רבי יוסי: אותו בכי דבכה עשו) ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותיה. כיון דיכלון אינון דמעין בבכיה דישראל, יפקון מגלותיה. הדא הוא דכתיב (ירמיה, ל"א, ח'): 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ההשגחה העליונה פועלת להגשים את מטרותיה לטוב ולרע, בהתאם להתנהגות האדם מבחירתו החופשית. כמו כן, ההשגחה העליונה מייעצת לאדם מישראל כיצד ניתן לבטל את גזרותיה, שנאמר: "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם" (דבה"י-ב, ז', י"ד).

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי