פרשת מקץ – יוסף והחשמונאים משעבוד לגאולה מיידית

קוד: פרשת מקץ – יוסף והחשמונאים משעבוד לגאולה מיידית בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"ז כסלו התשע"ד
להצלחת רפאל חגי בן אשר בן רפאל ביום הולדתו התשיעי
מקץ – משעבוד לגאולה מיידית
מבוא:
פרשת מקץ מתארת את עלייתו המהירה של יוסף, מנאשם באונס המצוי בתוך בור הכלא המצרי, למושל חכם השולט על כל ארץ מצרים. עלייתו הפתאומית של יוסף, באמצעות חלום אלוהי שהזדמן לפרעה, ביום סיום תקופת המאסר שנגזרה על יוסף. כלומר, אף יעקב ויוסף ואחיו לא תיארו לעצמם, כי יוסף יצא "מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה" (פסחים, קטז:). מתוך כך התורה מלמדת כי לאדם אין יכולת לחזות בעצמו את העתיד הנרקם בעבורו ע"י ההשגחה העליונה. וכן מובא במדרש (ב"ר, צא, ו): "ויאמר ישראל למה הרעותם לי' וגו' (בראשית, מ"ג, ו'), רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה (שתלה הנהגת ה' במקריות), אלא כך אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר: 'למה הרעותם לי', היא דהוא אמר (ישעיה, מ' כ"ז): 'נסתרה דרכי מה' ומאלהי" וגו'. משום שאדם רואה רק את אשר קורה לו בד' אמותיו בהווה. וכן מצאנו כי אף יעקב אע"ה המשיך להתאבל על יוסף בנו, למרות שיוסף היה כבר מלך במצרים במשך תשע שנים, דהיינו, אף יעקב אע"ה לא ידע אף את אשר נעשה בהווה. משום שבעיני יעקב אע"ה מכירת יוסף הייתה אסון נורא, אך בראיה האלוהית לטווח הארוך, דווקא מכירת יוסף גרמה לו לעלות לגדולה, ולמלוכה ולפרנסת העולם בכלל, ולפרנסת בית יעקב בפרט בשנות הרעב. וכן מצאנו כי מתוך גזרות השמד של היוונים על ישראל, צמחה ישועתם הפתאומית בידי החשמונאים, אשר ניצחו את מעצמת יוון, והשיגו לעם ישראל עצמאות שלטונית ורוחנית. כמבואר להלן בהרחבה:
א. מקץ – סיום שלב בתכנית האלהית.
ב. עלית יוסף וניצחון החשמונאים – שלבי ביניים בדרך לגאולה הנצחית.
ג. חוסר ההיגיון – גורם לנצחיות ישראל.
ד. נרות חנוכה – טיהור מראית העין.
ה. חשיבות נר חנוכה – הודאה לה' על חסדיו.
מקץ – סיום שלב בתכנית האלהית:
ביום סיום ריצוי תקופת מאסר של עשר שנים בתוך בור הכלא המצרי, יוסף הועלה במהירות מן הבור והועלה לדרגת מושל בכל ארץ מצרים, בעקבות פותרו את חלומות פרעה. שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים... ויריצוהו מן הבור... אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית, מ"א, א', י"ד, מ'). לפיכך התורה כתבה "מקץ שנתים" במקום לכתוב "לאחר שנתיים" שנגזרו על יוסף, וכן רש"י פירש: "מקץ', מסוף, וכל לשון קץ סוף הוא" (רש"י-בראשית, מ"א, א'). כלומר, ביום סוף תוספת השנתיים מאסר שנגזרו על יוסף בגזרת ההשגחה העליונה, יוסף עלה מיד לגדולה, בהתאם להמשך התכנית האלוהית. כלומר, יוסף מונה למלך מצרים בפתאומיות, לאחר ההכנה הרבה של ההשגחה העליונה. דהיינו, בסופו של כל תהליך, רצון ה' יתברך מתגשם במלואו, על אף הבחירה החופשית של האדם. כי התכלית האלוהית מתגשמת, בהתאם לתכניות ה' יתברך, אולם, ה' יתברך מתאים ומשנה את הדרך להגשמת התכנית האלוהית בכל יום ויום, בהתאם להתנהגות האדם בבחירתו החופשית. לפיכך בהעדר רוח הקודש, אף יעקב אע"ה לא ידע לאן התכנית האלוהית מובילה אותו. וכן מובא במדרש (ב"ר, צא, ו): "אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר: 'למה הרעותם לי', היא דהוא אמר (ישעיה, מ' כ"ז): 'נסתרה דרכי מה' ומאלהי" וגו'. גם אחי יוסף סברו בתחילה כי הם יודעים מה הסיבה לצרה הבאה עליהם מידי מושל מצרים האכזר, דהיינו, הם נענשו משום התאכזרותם ליוסף, שנאמר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ריאנו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית, מ"ב, כ"א), אולם לאחר שהם קבלו את כספם בחזרה, הם הבינו כי הכל נעשה ע"י מידת הדין של ההשגחה העליונה, שנאמר: "מה זאת עשה אלהים לנו" (בראשית, מ"ב, כ"ח)?, דהיינו, האחים לא אמרו: "מה זאת עשה מושל מצרים לנו"?. אף יוסף כשהחל למשול, לא חיפש להביא את אביו אליו למצרים, וגם כשגילה את עשרת אחיו, יוסף לא מיהר לומר להם להוריד את יעקב אביו למצרים, אלא הכירם "ויתנכר אליהם", דהיינו, יוסף פעל באיטיות ע"מ למנוע מאחיו את הצער והחרפה של מנוצחים. אולם, אף המשך העלילה עד רדת יעקב למצרים, תוכננה ע"י ההשגחה העליונה, כשיעקב אע"ה ובניו היו השחקנים בהצגה האלוהית.
כלומר, הקב"ה קבע את הקץ מאסרו של יוסף לאחר שהוא הכין וסלל עבורו את הדרך לגאולתו המיידית. לאחר מכן הקב"ה קבע את יום רדת אחי יוסף למצרים, לאחר שהקב"ה הראה יעקב אע"ה "באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים. ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף" (רש"י-בראשית, מ"ב, א'), ואז יעקב ציוה על בניו " רדו שמה', ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים, כמנין רד"ו" (רש"י-בראשית, מ"ב, א'). כלומר, ה' הוריד את יעקב לשיעבוד מצרים רד"ו שנים לפני הגאולה, לאחר שה' יתברך כבר הכין וסלל את הדרך לגאולה המיידית של יציאת מצרים: "שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין (כשיעור קריצת עין ברפיון)" (רש"י-שמות, י"ב, מ"א). כך גם בגאולה העתידית ה' יתברך הבטיח: "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה, ס', כ"ב), דהיינו, או בסיום התהליכים שנקבעו ע"י ההשגחה העליונה, או מייד כשעם ישראל יחזרו בתשובה מבחירתם החופשית. וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, מה): "כהרף עין אני גוזר על האדם שימות, והוא עושה תשובה ואני מתנחם עליו". לפיכך אמרו חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות, י'.).
עלית יוסף וניצחון החשמונאים – שלבי ביניים בדרך לגאולה הנצחית:
כל הגלויות והאירועים שקרו שקורים ושיקראו לעם ישראל עד לביאת המשיח והגאולה השלמה, רמוזים בתורה, וכתובים בנביאים ובכתובים. לפיכך עליתו של יוסף למלוכה היא רק שלב אחד קטן, בדרך לגאולה הנצחית. וכן מובא במדרש (ילק"ש, תהלים, רמז תשכז): "באורך נראה אור' (תהלים, ל"ו, י') משל למי שמדליק את הנר, והיה מדליקו והוא כבה, אמר: עד מתי אהיה מתיגע?, אמתין לזריחת השמש ואלך לאורה. כך ישראל, כשנשתעבדו במצרים עמדו משה ואהרן וגאלום. חזרו ונשתעבדו בבבל, ועמדו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה וגאלום. חזרו ונשתעבדו במדי, ועמדו מרדכי ואסתר וגאלום. חזרו ונשתעבדו ביון, ועמדו החשמונאים וגאלום. חזרו ונשתעבדו באדום, אמרו ישראל: הרי נתיגענו, נגאלין ומשתעבדין, וחוזרין ונגאלין ומשתעבדין, אין אנו מבקשין שיאיר לנו בשר ודם מעתה, אלא הקב"ה, אנחנו מקוים שיאיר לנו, שנאמר (תהלים, קי"ח, כ"ז): 'אל ה' ויאר לנו". וכן מובא בגמ' (מגילה, יא.): "במתניתא תנא: 'לא מאסתים', בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. 'ולא געלתים', בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול. 'לכלתם', בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. להפר בריתי אתם', בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות. 'כי אני ה' אלהיהם' (ויקרא, כ"ו, מ"ד), לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם". מסירות הנפש של עם ישראל בצרתם ובגלותם, מוכיחה לעולם כולו, מדוע ה' יתברך בחר בעם ישראל מכל העמים. וכן כתב הרמב"ן (דברים, ז', ו'): "כי מאהבת ה' אתכם', בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב: היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם".
וכן מצאנו כי ניתן למצוא דמיון בין מלכות יוסף למלכות החשמונאים בכמה רבדים, ראשית: בסבל ובגזרות שאירעו להם לפני ההגעה למלכות. שנית: בזמניות של השפעת הצלחתם על כלל ישראל. שלישית: בשעבוד שנגרם לעם ישראל לאחר הצלחתם הזמנית. וכן מצאנו שפרעה רצה להטמיע את יוסף בתוך העם מצרי, באמצעות: החלפתו את בגדיו וקישוטו, מתן תפנוקי מלכות, שינוי שמו, וחיתונו עם בת שר מצרי. כך עשו גם היוונים, מחד גיסא הם הרעיפו טובה למתייוונים מעם ישראל, ומאידך גיסא הם גזרו ואכפו על עם ישראל גזרות רוחניות בלתי נסבלות, והם אף לא הרסו את בית המקדש, אלא חיללו וטימאו אותו בפרהסיא. כלומר, היוונים רצו לבטל ולפרוץ את חומות הקדושה המגוננות ומבדילות את עם ישראל מן העמים, באמצעות פרצות בקדושת הגוף – ברית מילה, המקום – בית המקדש, והזמן – שבת ור"ח, בבחינת "והייתם ככל העמים". על כן אין מצוות סעודה בחנוכה, משום שגזירות יוון היו על הנפש והרוח היהודית, והתקנה לכך היא: בריבוי מצוות: להלל, לשבח, להדליק נרות, וכו'.
לפיכך למרות חולשתם של החשמונאים מול מעצמת יוון, הם מסרו את נפשם כמעשה של התאבדות, ויצאו להלחם למען כבוד ה' יתברך ולמען ביטול הגזרות על הנפש. משל למה הדבר דומה: לשודד המאיים על אדם בנשק, ומבקש ממנו את כל הכסף שבכיסו, האדם עושה לעצמו שיקול כלכלי ומוסר לשודד את כל כספו. אך כשלפתע מופיע בנו והשודד דורך את הנשק מול ראש בנו, האדם מזנק על השודד מבלי לחשוב על חייו ועל עתידו, משום שכאשר הרגש פועל השכל מושבת. לפיכך ה' סייע לחשמונאים בניסים גלויים, עד לניצחונם את ממלכת החושך. כעדות וסמל לניצחון ה' גילה לעיניהם את פח השמן הטהור, אשר דלק במשך שמונה ימים, במקום יום אחד כבדרך הטבע.
אולם, מנעמי השלטון קסמו לבני החשמונאים מזרע אהרן הכהן, כך שבמקום למסור את המלוכה לשושלת בית דוד, ולעבוד את ה' בבית המקדש, הם מלכו בעצמם. "בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום" (הרמב"ן, בראשית, מ"ט, י'). לפיכך חז"ל קבעו את עיקר שמחת חנוכה בנס השמן, משום מלכות החשמונאים בטלה אחרי כן, וזרעם נכרת בעוד בית המקדש קיים, ולאחר מכן בית המקדש חרב, וישראל חזרו ונשתעבדו בין האומות. אבל רישומו של נס השמן נשאר לעד, ולזכרו של נס זה ישראל מדליקים את נרות חנוכה בכל מקומות מושבותיהם בכל שנה ושנה. וכן מצאנו שמספר נרות חנוכה מרמז גם על ביטול הגזרות: ס"ה 44 נרות חנוכה הם רמז לשבת 7, ר"ח 29, ומילה 8, ס"ה 44.
וכן מצאנו כי יוסף ואחיו סמל לבעיה בתוך הבית, המסומלת בנר התמידי של שבת המאיר בתוך הבית, בכדי ללמד כי תמיד יש להסתדר עם בני הבית, באור הפנימי של הבית ובדרכי שלום, ללא עזרה מבחוץ. אולם מאבק החשמונאים המסומל בנר חנוכה המאיר מחוץ לבית, בכדי ללמד כי במקרים של אוייבים מחוץ לבית, יש לבקש את עזרת ה' להרחיק את האוייבים אל החשכה מחוץ למפתן הבית.
חוסר ההיגיון – גורם לנצחיות ישראל:
מצות הדלקת נר חנוכה נקבעה בזמן המשנה, כמובא בגמ': "תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין, נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת, כא:). לאחר מכן הגמ' שואלת: "מאי חנוכה"?, דהיינו, על איזה נס קבעו את שמונת ימי חנוכה, אשר בהם אסור להספיד ואסור להתענות?, תשובת הגמ' (שבת, כא:) היא: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", דהיינו, "לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל, ולומר על הנסים בהודאה" (רש"י-שבת, כא:). כלומר, חז"ל קבעו כי הסיבה למצות שמונת ימי החנוכה היא נס כד השמן. לכאורה נשאלת השאלה: הרי נס כד השמן היה שני במעלה, לעומת הנצחון במאבק הגורלי על נפש האומה הישראלית?, ועוד, מדוע נס כד השמן לא מוזכר בתפילת על הנסים?.
נלענ"ד כי נס הניצחון על היוונים היה נס חד פעמי שנמשך לאורך מספר שנים, לפיכך ניתן היה לתרצו במקריות או בדרך ההיגיון הצבאי העדיף של החשמונאים. אולם, את הנס הגלוי של פח השמן הטהור שדלק שמונה ימים, לא ניתן לפרשו בדרך הגיונית, אלא בדרך נס אלוהי. לפיכך באמצעות זכרון נס פח השמן, חז"ל מלמדים כי כשם שנס פח השמן היה מעל להגיון האנושי, כך גם הניצחון על היוונים נבע מנס עליון.
לפיכך נס פח השמן אינו מוזכר בתפילת על הנסים, כי חז"ל הפרידו בין ההודאה על הניצחון והגבורות האמורים בעל הניסים, משם שהם היו כורח המציאות, והם נגעו באופן אישי לכל אחד מישראל בימים ההם ובזמן הזה. לעומת זאת, נס כד השמן לא היה הכרחי משום שניתן היה להדליק גם בשמן טמא, כי "טומאה הותרה בציבור" (פסחים, עז.). לפיכך חז"ל הנציחו באמצעות תפילת על הנסים בשלוש תפילות בכל יום מימי חנוכה, את מסירות הנפש של החשמונאים במלחמתם חסרת הסיכוי מול היוונים, בכדי ללמד את עם ישראל לדורותיו, כי מסירות נפש ואמונה בה' יתברך גם במצבים חסרי סיכוי לכאורה, גורמים לניצחון הרוח על הכוח, בניגוד להגיון האנושי, בבחינת "ואמר לך בדמיך חיי" (יחזקאל, ט"ז, ו').
וכן מובא בגמ' (מעילה, יז:): "שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי (הסתפר כעכו"ם בכדי שלא יכירוהו), והלך וישב עמהם, אמר להם: מי שיש לו אויב יעני או יעשיר?, אמרו לו: יעני. אמר להם: אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת, כדי שיענו?. אמרו: טבית (דבר טוב) אמר, ליבטל (נבטל הגזרה), ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא?, אמרו לו: יכחיש, אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים, ויכחישו. אמרו: טבית (דבר טוב) אמר, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט?, אמרו לו: יתמעט, אם כן, לא יבעלו נדות?. אמרו: טבית (דבר טוב) אמר, ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי, החזירום". לכאורה, לא מובן מדוע ביטלו היוונים את ההיגיון הפשוט ברגע שנודע להם שרבי ראובן יהודי?, אלא שהיוונים ידעו כי נצחיותם של עם ישראל נובע מקיום מצוות ה' ללא שיקול ההיגיון האנושי. לפיכך אין לנהוג ביהודים ע"פ שיקול דעת הגיוני, אלא בניגוד להגיון האנושי המקובל בעולם. וכן מצאנו כי אף סיפור עליתו הפתאומית של יוסף מן הבור למלוכה, אירעה בניגוד להגיון האנושי, לפיכך פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בימי חנוכה, בבחינת "קץ שם לחשך" (איוב, כ"ח, ג'), "זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום" (ב"ר, פרשה פט). וגם קץ שם ל"חשכה', זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל" (ילק"ש, לך לך, רמז עו). וכן מצאנו כי שמו של יוסף לא נקרא "אסף" אלא "יוסף לאמר יסף לי"(בראשית, ל, כ"ד), שהוא בבחינת "מוסיף והולך" (שבת, כא:), כמו שבמצות הדלקת נר חנוכה "מוסיף והולך" (שבת, כא:),דהיינו, הבית היהודי אמור לשאוף תמיד להתקדם ברוחניות, ולא להסתפק במצב הרוחני הקיים.
נרות חנוכה – טיהור מראית העין:
פרעה ראה בחלומו השני: "שבע שבלים עלות בקנה אחד בריאות וטבות" (בראשית, מ"א, ה'), בספרו את חלומו ליוסף פרעה אמר: "שבע שבלים עלת בקנה אחד מלאות וטבת" (בראשית, מ"א, כ"ב), בפתרון החלום יוסף אמר: "ושבע השבלים הטבת שבע שנים הם" (בראשית, מ"א, כ"ו), דהיינו, פרעה החליף את מילת בריאות במילת מלאות, ובפתרון יוסף לא נזכר תפקיד הקנה, ויוסף אף לא התייחס למילים בריאות ומלאות אלא רק לטובות. משום שיוסף הבין כי חלום פרעה מיועד לאוזניו, דהיינו, הקנה ושבעת השיבלים מרמזים על מנורת המקדש, ונרות חנוכה, והבריאות והמלאות מסמלים את תקומת עם ישראל בעתיד לבוא (מלאכי, ג', כ', ישעיה, מ', ב', ירמיה, כ"ד, ה'). ואילו השיבולים הטובות הן מסר לפרעה ולעולם כולו, כמובא בגמ': "הרואה חטים בחלום, ראה שלום" (ברכות, נז.), ובמדרש נאמר: "חלום של מלך של כל העולם כולו הוא" (ב"ר, פרשה פט, ד). לפיכך יוסף טיהר את מראית עיני פרעה, משום "שאין החלום הולך אלא אחר פתרונו" (ירושלמי, מעשר שני, פ"ד, דף נה).
וכן מצאנו כי היוונים חפצו להחשיך ולפגוע בראיתם הרוחנית של עם ישראל, כמובא במדרש (ב"ר, פרשה ב, ד): "וחושך זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל". לפיכך חז"ל תקנו ברכה מיוחדת על ראית נר חנוכה בלבד, "הרואה נר חנוכה צריך לברך" (שבת, כג.). משום שראית נר חנוכה, גורמת לתיקון מראית העין, בבחינת "לראותם בלבד", וכן נאמר בנוסח שלאחר ההדלקה: "וכל שמונת ימי חנוכה, הנרות האלו קדושים הם, ואין לנו רשות להשתמש לאורן אלא לראותן בלבד, כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל ישועתך" (מסכת סופרים, פ"ב). וכן האר"י ז"ל אמר, כי חג החנוכה הוא החג היחיד שיש בו כוח להאיר נשמת כל יהודי באור עצום של תשובה, והתקרבות לה' יתברך, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" (משלי, כ', כ"ז). כלומר, ימי החנוכה הם זמן של התבוננות במסירות הנפש למען זרוז הגאולה העתידית. מסירות הנפש מתבטאת ברצון האדם להקריב את כל רצונותיו למען עשות רצון ה' יתברך, וכן רש"י כתב: "אם יש את נפשכם', רצונכם" (רש"י-בראשית, כ"ג, ח').
וכן מובא בגמ' (שבת, כא:), כי מצות הדלקת נר חנוכה הוא: "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק... עד דכליא ריגלא דתרמודאי (רש"י-שם אומה מלקטת עצים דקים)". לכאורה נשאלת השאלה: מדוע לצורך מצות הדלקת נר חנוכה חז"ל נתנו את זמן חזרתם של התרמודאים מן השוק?, וכי לא יכלו לקבוע זמן מדוייק אחר?, אלא משום שנרות חנוכה נועדו לתקן את מראית העין, מראית הארציות לראית הרוחניות, והתרמודאים הם אומה שמתייחדת בכך שאף עיניהם הגשמיות התעוותו ממראית העין הארצית שלהם, כמובא בגמ': "מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות (רכות ועגולות)?... מפני שדרין בין החולות" (שבת, לא.).
וכן כתב הרמב"ן בראש פרשת בהעלותך את הנרות (במדבר, ח', ב'): "אמר לו הקב"ה למשה: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו', יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה, וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים, והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות. אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו". כלומר, ה' ניחם את אהרון בכך שבניו יזכו לנסים ולתשועה, אשר בעקבותיה כלל עם ישראל ידליקו את נרות החנוכה, כזכר להדלקת מנורת המקדש בעבר ובעתיד לבוא, בבחינת "ערכתי נר למשיחי" (תהלים, קל"ב, י"ז), דהיינו, ראית נרות חנוכה בזמן שאירעו הנסים לחשמונאים, מעוררת את הרצון ואת שאיפת "ותחזינה עיננו בשובך לציון" בעת בנין בית המקדש השלישי, כאמור: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה, נ"ב, ח').
לפיכך בשונה מכל המצוות, במצות נר חנוכה קיימות שתי אפשרויות הדלקה: מהדרין, "והמהדרין מן המהדרין" (שבת, כא:), משום שישנן שתי דרגות בראיית נסי חנוכה, דהיינו, המהדרין מודים על נס העבר "שעשית לאבותינו", והמהדרין מן המהדרין מודים לה' גם על נס העבר וגם על הניסים ביום הזה, כאמור: "על הנסים...ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם... תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".
וכן מצאנו כי אחי יוסף התחרטו בתחילה על מראית העין "אשר ראינו צרת נפשו", וראובן השיבם, כי הוא אינו כלול בחטא מראית העין, "הלוא אמרתי לכם אל תחטאו בילד" (בראשית, מ"ב, כ"ב), וכן לאה קראה לבנה הראשון "ראובן כי ראה ה' בעניי" (בראשית, כ"ט, ל"ב). כלומר, מראית עין שלילית גוררת למעשים רעים ולענישה במידה כנגד מידה, וכן להפך כמו בראיה הרוחנית של נרות חנוכה.
חשיבות נר חנוכה – הודאה לה' על חסדיו:
נס כד השמן העומד במרכזו של חג החנוכה, היה למעשה נס מיותר, משום ש"טומאה הותרה בציבור" (פסחים, עז.), אולם חז"ל למדונו מכאן שלא להתרגל להיתרי חז"ל, אלא לקיים את המצוות ע"פ הציווי החקוק המקורי, ללא הנחות. וכן מצאנו שהיוונים גזרו על שבת, ר"ח ומילה, למרות שהם ידעו כי ניתן לא לקיימן מצד של היתר פיקוח נפש, אך כוונת היוונים הייתה להקל על עם ישראל להתרגל לחטוא, בתחילה בהיתר. אולם החשמונאים התנגדו לפריצת חומות הקדושה במסירות נפש. לפיכך אף מצות לקת נר חנוכה היא רק חצי שעה ביום ולא שמונה ימים רצוף כפי שאירע בנס חנוכה. בכדי שהאדם יזכור את הנס ולא יתרגל לנס, אלא ירגיש בהתחדשות הנס בכל יום, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת" (יומא, פ.). וכן פסק הרמב"ם (מגילה וחנוכה, פ"ד, יב): "מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". לכאורה ניתן לשאול מדוע בשונה מכל המצוות, במצות נר חנוכה גם מי שאין לו כסף חייב ואף "שואל או מוכר כסותו"?. נלענ"ד כי בכל המצוות אם "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות, ו.), אולם מאחר ו"נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא" (שבת, כג:), ואת פירסום הנס אי אפשר לעשות במחשבה בלבד, לפיכך אפילו העני "שואל או מוכר כסותו", ע"מ לפרסם את נסי ה' יתברך. וכן מצאנו שאסור להספיד את המת בשמונת ימי חנוכה, משום שהמספד נועד להתחזקות רוחנית, ונרות חנוכה נועדו להתעלות רוחנית ע"י ההתבוננות בנס.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ניצחון בני האור על בני החושך, הוא סוד קיומו ונצחיותו של עם ישראל מאז ומתמיד, לפיכך ה' יתברך הבטיח לעם ישראל כי אף בגאולת העתידית, אורו של משיח יגבר על חשכת הגויים ויזרח רק על עם ישראל בחיריו. שנאמר: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (ישעיה, ס', ב').

העל"ה רפאל בר אשר חגבי