וישב – התמודדות בני ישראל עם גזרות ההשגחה

קוד: וישב – התמודדות בני ישראל עם גזרות ההשגחה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד י"ט חשוון התשע"ד
וישב – התמודדות בני ישראל עם גזרות ההשגחה העליונה
מבוא:
פרשת וישב מתארת את העילות למכירת יוסף, ואת סיבלם של יעקב ובניו, כתוצאה ממכירת יוסף למצרים. הסיפור הפשטני של קנאה המובילה לשנאת אחים הרסנית, נועד לצרכי מוסר לדורות העתיד. אולם, עומקו של הסיפור מלמד על יישום היעדים האלוהיים בדרכי הטבע האנושי של שנאה, קנאה ותחרות, המובלים את האדם כחיילים עושה רצון ה', בעזרת כוחות עזר עליונים, כגון: חלומות, מלאכים, הזדמנויות מיקריות, העלמות רוח הקודש מיעקב אע"ה, וכו'. כלומר, בכל שלב משלבי מכירת יוסף, ניתנה בידי יעקב אע"ה ובניו לשנות את האירועים. אולם, גזרת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט", י"ג), הייתה מתקיימת למרות הכל, בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, פ"ג, טו), דהיינו, "הכל צפוי" במחשבת ה', "והרשות נתונה" למעשה האדם. וכן אמר "רבי חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" (ברכות, לג:). וכן מובא בגמ' (שבת, פט:): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע, י"א, ד'): 'בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל". "בחבלי אדם אמשכם' זה יוסף, 'וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור'. 'בעבותות אהבה', שנאמר: 'וישראל אהב את יוסף'. 'ואהיה להם כמרימי עול', שרוממתי צריו עליו, ואיזו? זו אשתו של פוטיפר. כל כך למה?, 'על לחיהם' שהוציא דבר מלחיו, שנאמר: 'ויבא יוסף את דבתם רעה'. וסוף 'ואט אליו אוכיל', אני מטה עליו אכילות הרבה, 'ויוסף הוא השליט על הארץ'... 'ויוסף הורד', הוריד אבינו יעקב. משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין (לשחיטה), ולא היתה נמשכת, מה עשו?, משכו בנה לפניה, והיתה מהלכת על כרחה שלא בטובתה. כך היה ראוי יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אמר הקב"ה: בני בכורי הוא, ואני מוריד אותו בבזיון?, הריני מושך בנו לפניו, והוא ירד אחריו בעל כרחו שלא בטובתו" (ילק"ש, וישב, רמז קמה). כלומר, בזכות קבלת יעקב אע"ה ובניו את גזרות ה' באהבה וללא טרוניות, הם זכו למיתוק הדין בגזרת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט", י"ג). לפיכך התמודדותם של יעקב אע"ה ובניו בדרך להתממשות גזרת ה', מלמדת את הכלל והפרט בעם ישראל, להיזהר מן המוקשים שבדרך, ולקבל אף את הגזרות הרעות לכאורה, מתוך ראית הטובה הצפונה בתוכם, כמבואר להלן בהרחבה:
א. שלוות יעקב – עזיבת התכלית.
ב. שנאת חנם – מתעצמת לשנאה גלויה וקנאה.
ג. שליחות יוסף – מעורבות ההשגחה העליונה.
ד. מכירת יוסף – העלאת השליח לגאולה.
ה. סיפורם של יוסף ויהודה – ירידה לצורך עליה.
שלוות יעקב – עזיבת התכלית:
לאחר סיום מאבקי יעקב אע"ה בלבן ובעשו בשנת צ"ז לחייו, ולאחר צרת דינה, יעקב אע"ה הגיע לבית אביו בארץ ישראל בגיל צ"ט שנה, כשיצחק אביו היה בגיל קנ"ט שנים. לאחר מכן במשך תשע שנים יעקב אע"ה קיים בשלווה גם את מצות כיבוד אב וגם את מצות יישוב ארץ ישראל, מתוך שלווה מאוייבים חיצוניים, ובהרגשה שתקופת גרותו בניכר הסתיימה, שנאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית, ל"ז, א'). אולם, בעת הגיעו לגיל ק"ח שנים ארעה מחלוקת בבית יעקב, אשר בסיומה מכרו האחים את יוסף כשיוסף "בן שבע עשרה שנה היה" (עיין רש"י-בראשית, כ"ח, ט', ל"ה, כ"ט). המדרש מבאר כי מכירת יוסף היא תוצאה של קיטרוג השטן על שלוות יעקב אע"ה: "א"ר אחא: בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?. תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף, 'וישב יעקב', 'לא שלותי ולא שקטתי' (איוב, ג', כ"ו), 'לא שלותי' מעשו, 'ולא שקטתי' מלבן, 'ולא נחתי' מדינה, 'ויבא רוגז', בא עלי רגזו של יוסף" (ב"ר, פרשה פד, ג). לכאורה נשאלת השאלה: מדוע ליעקב הצדיק לא הייתה זכות לקיים את המצוות בשלווה לאחר ק"ח שנים, ובפרט לאחר תלאותיו עם לבן, עשו ודינה, ועל אף הבטחות ה' להטיב עמו, ולקיים את יוסף כשטנו של עשו לעתיד לבוא?.
נלענ"ד כי בטרם צאת יעקב אע"ה לחרן, הוא ביקש מה' שינהג עמו במידת הדין ולא במידת הרחמים כמלאך, משום שדמותו חקוקה בכסא הכבוד, שנאמר: "והיה ה' לי לאלהים" (בראשית, כ"ח, כ"א), לכן מידת הדין קטרגה על שלוות יעקב אע"ה. וכן מצאנו כי תופעת "תורה וגדולה במקום אחד" היא נדירה ביותר, כמובא בגמ' (גיטין, נט.): "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד... מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". משום שתכלית בואו של האדם לעולם הזה היא איננה לשבת ולקיים מצוות בנחת. אלא התכלית חיי העוה"ז היא: לעבוד את ה' מתוך הדחק, ולהלחם ולעמוד בניסיונות המזומנים לאדם ע"י ההשגחה העליונה, בהתאם למעמדו הרוחני של האדם. לפיכך ניתנה לכל אדם בעוה"ז, בחירה חופשית בלתי פוסקת, ע"מ שהוא יגיע מרצונו להתחברות גופו עם נשמתו האלוהית. כלומר, מידת הדין דקדקה עם יעקב אע"ה כחוט השערה, משום ששלוותו מקרינה על בניו ועל זרעו אחריו, כי כשהצדיק עובד את ה' מתוך דחק, הוא מקדש שם שמים יותר מאשר אם הוא עובד את ה' בשלווה. על כן מידת הדין קטרגה גם על בניו, אשר למרות עושרם של יצחק ויעקב, הם רעו את הצאן בשלווה הרחק מאביהם וסבם, במקום להתחזק באמונה ולעסוק בתורה.
לפיכך נאמר: "אלה תלדות יעקב יוסף" (בראשית, ל"ז, ב'), וכל יתר השבטים לא הוזכרו כתולדותיו, משום שהתורה באה ללמדנו על הפרת שלוותו של יעקב אע"ה באמצעות מכירת יוסף, כי יעקב סבר שנגזר עליו למות "שתי מיתות: בעולם הזה, ובעולם הבא" (רש"י-בראשית, מ"ו, ל'), בגין מכירת יוסף. לפיכך עיקר שלוותו של יעקב אע"ה הופרה בגין מחשבתו על איבוד העוה"ב שלו, ועל אובדנה של השלווה לבניו לאחר נקמת יוסף בעשו בעתיד לבוא. וכן פסק הרמב"ם (מלכים, פי"ב, ד): "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
וכן מצאנו כי אף מצות המנוחה בשבת, היא איננה לצורך בטלה או מנוחת הגוף מעבודה, אלא תכליתה היא: "שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום, לקבוע בנפשותינו אמונת חדוש העולם, שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת. ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששה ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר... כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זכירת חדוש העולם יש בו זכירת נס מצרים. שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה" (ס"ה, מצה לב). כלומר, מנוחת השבת נועדה לעבודה רוחנית מרוכזת באמונה בבורא העולם.
שנאת חנם – מתעצמת לשנאה גלויה וקנאה:
בהקדמה למכירת יוסף ע"י אחיו, התורה מספרת על הרקע והסיבות שגרמו לשנאת יוסף כביכול. סיבה ראשונה: מפני שיוסף הביא את דבתם הרעה של אחיו לידיעת יעקב אע"ה, "כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). סיבה שניה: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים" (בראשית, ל"ז, ג'). מסיבות אלה החלה שנאה פסיבית-חיצונית ליוסף, שנאמר: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית, ל"ז, ד'). נראה לכאורה כי מסיבות אלה, היו עשרת השבטים היו צריכים לשנוא את יעקב אע"ה, הרי במה אשם יוסף שאביו אהב אותו יותר מהם?, ובפרט שהם עצמם יודעים כי סיבת אהבת יעקב את יוסף היא "כי בן זקנים הוא לו", א"כ למה לשנוא את יוסף בגלל שהוא נולד אחריהם? ועוד, מדוע עוד לפני שיוסף סיפר לאחיו את חלומו הראשון נאמר: "ויוספו עוד שנא אתו" (בראשית, ל"ז, ד')?.
נלענ"ד כי יוסף סבר שהאחים שנאו אותו שנאת חנם, לפיכך יוסף התעלם משנאתם החיצונית כלפיו. אולם התעלמותו של יוסף משנאתם החיצונית, גרמה לאחים להפגין כלפיו שנאה יתרה, ע"מ להרחיקו מהם. אך למרות זאת, יוסף התעקש לספר להם את חלומו הראשון, וכאשר יוסף סיים לספר להם את החלום אלומותיהם בשדה המשתחוות לאלומתו, האחים הגיבו בשנאה אקטיבית-גלויה, שנאמר: "ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו ויוספו עוד שנא אתו על חלומותיו ועל דבריו" (בראשית, ל"ז, ח'). כלומר, רק לאחר סיפור החלום הראשון, האחים גילו את עילות שנאתם הגלויה והסמויה ליוסף, אשר לדעתם הן: רצונו הסמוי של יוסף לשלוט עליהם, באמצעות הוצאת דבתם רעה "שהיה מביא לאביהם" (רש"י). לפיכך נאמר: "על חלומותיו" ולא נאמר על חלומו, דהיינו, לדעת האחים חלומו הפנימי של יוסף היה לשלוט עליהם מלכתחילה, לפיכך עילת הוצאת דיבתם רעה הייתה רצונו של יוסף לקנות את אהבת אביו, על כן יוסף ניצל לרעה את היותו בן זקונים, ע"מ לגרום לאביו לאהוב אותו אף יותר מבנימין אחיו הקטן, אשר הוא היה בן הזקונים האמיתי, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", כלומר, האחים סברו שיוסף הצליח לתעתע באביו, לכן הם שנאו אותו ולא את יעקב אביהם. מטעם זה החלום הראשון גרם לאחים להצדיק ולהגביר את שנאתם המוקדמת ליוסף, שנאמר: "ויוספו עוד שנא אתו על חלומותיו ועל דבריו" (בראשית, ל"ז, ח').
אולם יוסף לא נרתע אף משנאתם האקטיבית-הגלויה, וכאשר יוסף חלם את חלום הכוכבים, יוסף סיפרו לאחיו, ולאחר "שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם" (רש"י-בראשית, ל"ז, י'). בעקבות זאת, מדרכי שלום יעקב אע"ה הגיב "אחד בפה ואחד בלב" (פסחים, קיג:), דהיינו, מחד גיסא יעקב אע"ה נסה למנוע שנאה וקנאה מוקדמת בין האחים בעקבות החלום, לפיכך תגובתו החיצונית הייתה: "ויגער בו', לפי שהיה מטיל שנאה עליו... ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו" (רש"י-בראשית, ל"ז, י'). מאידך גיסא, יעקב אע"ה שמח בלבו על החלום, אך "שמר את הדבר', היה ממתין ומצפה מתי יבא" (רש"י-בראשית, ל"ז, י"א). אולם, חלום הכוכבים גרם לאחים לתוספת קנאה על שנאתם הגלויה, שנאמר: "ויקנאו בו אחיו" (בראשית, ל"ז, י"א). תוספת קנאת האחים נוצרה עקב חלום הכוכבים, משום שבחלום החומרי על השיבולים יוסף השווה את אחיו לפועלים, אולם בחלום הרוחני על הכוכבים, יוסף נתן להם מעלה רמה, לפיכך הם קינאו במעלתו הגבוהה יותר מהם.
לפיכך ההקדמה למכירת יוסף, נועדה ללמד כי שנאת חנם מתעצמת משנאה פסיבית-חיצונית, לשנאה אקטיבית-גלויה, ועד לתוספת קנאה פנימית לשנאה הגלויה, אשר הם גרמו בסופם למכירת יוסף כביכול. כלומר, ההשגחה העליונה השתמשה בחולשות בני האדם, בכדי לקדם את מימוש התכנית האלוהית.
שליחות יוסף – מעורבות ההשגחה העליונה:
למרות שיעקב אע"ה ויוסף ידעו על השנאה והקנאה השוררים בין עשרת השבטים ליוסף, יעקב אע"ה הובל ע"י ההשגחה העליונה לשלוח את יוסף לאחיו הרועים הרחק ממקום מושבם, שנאמר: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר" (בראשית, ל"ז, י"ד), למרות הסיכון, יוסף כיבד את מצות אביו ופעל בזריזות, בסוברו כי הליכתו ושיבתו העתידית, הם מתוקף מצות שליחותו של יעקב אע"ה. לפיכך נשאלת השאלה: א"כ מדוע יוסף נזרק לבור ונמכר לעבד, בגין קיום השליחות במצות אביו?.
נלענ"ד כי התורה מגלה כאן שקיימים שני מעגלים בעולם, המעגל האנושי, והמעגל האלוהי, כאשר האדם בידיעתו ואף מבלי ידיעתו הוא משמש כחלק מן המעגל האלוהי. בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, פ"ג, טו), דהיינו, "הכל צפוי" במחשבת המעגל האלוהי, "והרשות נתונה" למעשה המעגל האנושי. כלומר, בסופו של דבר ההשגחה העליונה ביצעה את גזרת ה' יתברך "כי גר יהיה זרעך" (בראשית, ט", י"ג), בכל האמצעים הנדרשים, הן בדרך הטבע כביכול, והן בדרך התערבות אלוהית ממשית. לפיכך יוסף לא התנגד לשליחות אביו מפאת פיקוח נפש, "ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו" (רש"י-בראשית, ל"ז, י"ג). כלומר, ההשגחה העליונה הכריחה את יוסף הצדיק להחליט לקיים בזריזות את מצות כיבוד אביו, בניצול תכונת בטחונו בה' למרות ידיעתו את הסיכון שבדבר. יתרה מזאת, כשיוסף הגיע לשכם, למקום אשר לשם הוא נשלח ע"י אביו לאחיו, הוא לא מצא אותם שם, ובדרך הטבע היה עליו לשוב על עקבותיו לספר לאביו, שאחיו לא נמצאים בשכם. דהיינו, כביכול ארעה תאונת דרכים בלתי צפויה בתכנית ההשגחה העליונה, כי האחים מבחירתם החופשית נסעו משם לדותן. אולם ההשגחה העליונה אשר לא התערבה כביכול בבחירתם החופשית של האחים, נאלצה להתערב באופן ממשי באמצעות המלאך גבריאל (רש"י), שנאמר: "וימצאהו איש והנה טועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש"?. יוסף היה יכול להתעלם מן האיש האלמוני בעיניו, אולם יוסף בחר לספר לאיש כי הוא מבקש למצוא את אחיו, ויוסף אף ביקש מן האיש: "הגידה נא לי איפה הם רועים" (בראשית, ל"ז, ט"ז)?. המלאך גבריאל השיבו: "נסעו מזה שמעתי אומרים נלכה דתינה". לאחר דברי האיש, יוסף הצדיק לא מהסס, "וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן", דהיינו, ההשגחה העליונה הובילה את ליוסף למלכודת אחיו הזועמים עליו "ויתנכלו אתו להמיתו".
נראה לכאורה כי התערבות ההשגחה העליונה באמצעות המלאך גבריאל, היא לא לגיטימית ואף פוגעת בזכות הבסיסית של האדם לבחירה חופשית. אולם, מטרת ההשגחה העליונה הייתה לטובת יוסף וכלל עם ישראל בטווח הארוך, כפי שיוסף אמר לאחיו: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" (בראשית, מ"ה, ה'). וכן רש"י פירש כי המלאך הטוב גבריאל, הזהיר את יוסף שלא ללכת לאחיו ש"הסיעו עצמם מן האחוה... לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם" (רש"י-בראשית, ל"ז, י"ז). לפיכך רש"י פירש "וימצאהו איש', זה גבריאל" (רש"י-בראשית, ל"ז, ט"ו), דהיינו, מלאך טוב. לעומת זאת על הנאמר: "ויאבק איש עמו' רש"י מפרש בשם חז"ל: "שהוא שרו של עשו" (רש"י-בראשית, ל"ב, כ"ה), דהיינו, מלאך רע. כלומר, רש"י מפרש את המילה "איש" בשני פירושים הפוכים. משום ששרו של עשו בא ע"מ להיאבק ולפגוע ביעקב אע"ה, ואילו המלאך גבריאל בא להתנדב לסייע ליוסף. כלומר, אף אישיותם של המלאכים נמדדת ע"פ התנהגותם.
מכירת יוסף – העלאת השליח לגאולה:
בטרם שיוסף הגיע לאחיו בשליחות אביו, האחים אמרו איש אל אחיו: "ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו" (בראשית, ל"ז, כ'). לכאורה נשאלת השאלה המרכזית בפרשה: וכי עשרה משבטי-יה היו רוצחים ללא דין?, ואף מחללים את כבוד המת?, וגם משקרים לאביהם? וכל זה רק בגלל חלומות?. ועוד, מדוע התורה מסתירה את תגובת יוסף למעשי אחיו כלפיו?.
התשובות לשיטת המקובלים היא: שהסיפור הפשטני על השתלשלות מכירת יוסף, הוא הלבוש לגוף הסיפור העמוק, אשר התחולל בין האחים. כלומר, סיפורי התורה הם הלבוש החיצוני לדברים הנסתרים בתוכם. לפיכך מתוך סיפורי האבות התורה מלמדת כי ישנן כמה דרכים טובות לעבודת ה': אברהם אע"ה עבד את ה' במידת החסד, בבחינת "ועשה טוב" (תהלים, ל"ד-ט"ו, ל"ז-כ"ז). יצחק אע"ה עבד את ה' במידת הגבורה, בבחינת "סור מרע" (תהלים, ל"ד-ט"ו, ל"ז-כ"ז). יעקב אע"ה עבד את ה' במידת התפארת, בבחינת "בקש שלום ורדפהו" (תהלים, ל"ד, ט"ו), דהיינו, מידת הפשרנות הגורמת לשלמות, משום שהיא משלבת בתוכה את מידת החסד עם מידת הגבורה. חלקם של שבטי-יה עבדו את ה' במידת הדין וחלקם עבדו את ה' במידת הגבורה. אולם יוסף הצדיק עבד את ה' במידת היסוד, בבחינת "סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם" (תהלים, ל"ז, כ"ז), דהיינו, שאיפה לתכלית גם במחיר פשרנות בין המידות. לפיכך יעקב אע"ה אהב את יוסף, משום שמידתו הייתה קרובה יותר למידותיו, לפיכך יעקב עשה ליוסף כותונת פסים, המשלבת את כל גווני המידות. לעומת זאת, שבטי-יה חשבו שמידתו של יוסף, היא מידה הרסנית לקיום היהדות, לפיכך שבטי-יה רצו להרוג את מידתו של יוסף ולהשליכה לבור, ע"מ להוכיח ליעקב אע"ה כי מושא הערצתו, לא יכול להתקיים בעולם האכזרי, אלא רק בחלומות שוא. כלומר, שנאת האחים נבעה מטעם "הרואה דבר רע בחבירו יחידי" (ילק"ש, משלי, רמז תתקמא) "מצוה לשנאתו" (פסחים, קיג:), וקנאתם הייתה בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה" (ב"ב, כא.).
לפיכך ראובן הציע לפעול במידת הדין, ולהשליך את יוסף לבור עם נחשים ועקרבים, על כן נאמר על עצתו הצלה, שנאמר: "וישמע ראובן ויצלהו מידם" (בראשית, ל"ז, כ"א). משום שראובן סבר כי אם מגיע ליוסף למות בגין מידותיו, שיהרגוהו הנחשים כשליחי ה' ללא בחירה חופשית, ותעלה נשמתו בטהרה, כמחשבת החשמונאים במלחמתם עם מעצמת יוון. לעומת זאת, הצעת יהודה הייתה לפעול במידת הגבורה, שאמר: "מה בצע כי נהרג את אחינו... לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא" (בראשית, ל"ז, כ"א). לפיכך לא נאמרה בהצעתו מילת הצלה, משום שיהודה הציע למכור את יוסף לישמעאלים למקום טומאה, ע"מ לבחון את מידותיו, ולטמא את נשמתו, בבחינת "המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו" (תנחומא, פנחס, סימן ג).
אולם נלע"ד להשיב בדרך הדרש, דהיינו, עשרת שבטי-יה פסקו ליוסף פסק דין מוות, מדין מורד במלכות יהודה, בשל חלומותיו למלוך על אחיו, ומדין רודף בשל הבאת דבתם רעה אל אביהם. לפיכך יוסף התעלה מתוך קבלתו את דין אחיו באהבה בשל בטחונו בה' יתברך. כלומר, המחלוקת בין שבטי-יה נבעה מתוך ראיה עתידית של ביאת המשיח. יוסף סבר שעתידים להיות שני משיחים: קודם משיח בן יוסף שעתיד להיהרג במלחמת גוג ומגוג, ואחריו המשיח בן דוד שעתיד לנצח ולמלוך על ישראל ועל כל הגויים (סוכה, נב.), והאחים סברו שעתיד להיות רק משיח בן דוד. דהיינו, יוסף סבר כי הגאולה העתידית תהיה "בעתה", ללא חזרתם של כלל עם ישראל בתשובה, שאז יקדים המשיח בן יוסף להלחם ברשעים, ולמות לפני בואו של המשיח בן דוד, שנאמר: "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני" (מלאכי, ג', א'). אולם שבטי-יה סברו כי הגאולה העתידית תהיה ב"אחישנה" (ישעיה, ס', כ"ב), בעת חזרתם של כלל עם ישראל בתשובה, שאז יבוא מיד רק המשיח בן דוד, שנאמר: "ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי, ג', א'). לפיכך שבטי-יה חפצו בביאתו של המשיח בן דוד בלבד, ע"מ למנוע את שפיכות הדמים הצפויה בעת בואו של המשיח בן יוסף. לפיכך רש"י כתב כי רוח הקודש אומרת: "ונראה מה יהיו חלומותיו', נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם: 'ונראה מה יהיו חלומותיו', מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו" (רש"י-בראשית, ל"ז, כ'). כלומר, ההשגחה העליונה דחתה את ההכרעה המוקדמת בבחירת סוג הגאולה, והותירה אותה בידי הבחירה החופשית של עם ישראל באחרית הימים. לפיכך עומק הפרשה הוא סיפור עלייתו של אבי המשיח בן יוסף, והולדתו של פרץ אביו של המשיח בן דוד, על כן נאמר: "ואביו שמר את הדבר', היה ממתין ומצפה מתי יבא" (רש"י-בראשית, ל"ז, י"א).
מטעם זה ראובן הציע להשליך את יוסף לבור עם נחשים ועקרבים, ע"מ לספק את יצרי השנאה והקנאה של האחים, ולקבל הכרעה מיידית. אך כשיהודה ראה שהנחשים והעקרבים לא הזיקו ליוסף, הוא הציע למוכרו לעבד, ולהניח להשגחה העליונה להכריע, באמצעות איזה משיח תגיע הגאולה לעם ישראל בעתיד לבוא. לפיכך נאמר: "וישמעו אחיו" (בראשית, ל"ז, כ"ז), דהיינו, שבטי-יה קיבלו את דבריו, שנאמר: "וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור", בני יעקב (רש"י-בראשית, ל"ז, כ"ח), משכו והעלו את יוסף. כלומר, בסופו של דבר, שבטי-יה העלו את יוסף מן הבור, ע"מ לאפשר לו להיות השליח לגאולת עם ישראל בעתיד לבוא, בגאולת "בעתה". לעומת זאת, בעקבות מכירת יוסף נאמר: "וירד יהודה מאת אחיו", "ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם" (רש"י-בראשית, ל"ח, א'), דהיינו, משום שהצעת יהודה לא לקחה בחשבון את הצער המיידי, אשר עתיד להיגרם ליעקב אביהם. למרות שגם ידה של ההשגחה העליונה הייתה בדבר. וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה פה, א): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח... קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון".
לפיכך למרות מחשבותיהם וכוונותיהם העתידיות של עשרת שבטי-יה, ועל אף שבפועל הם הגשימו את המטרות הנסתרות של ההשגחה העליונה, כפי שכתב רש"י (רש"י-בראשית, ל"ז, ל"ג): ולמה לא גלה לו הקב"ה?, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר: היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו". למרות זאת, מעשיהם של שבטי-יה גרמו לסבל זמני רב גם ליוסף ואף ליעקב אע"ה וגם לשבטים עצמם. לפיכך חטא העגל היה החטא החמור שבין עם ישראל למקום, וחטא מכירת יוסף היה החטא החמור שבין אדם לחבירו, מטעם זה עם ישראל נענש בגין כך לדורות עולם, כמובא במדרש (ילק"ש, משלי, רמז תתקגט): "אמר רב יהודה: לא נמסרו הרוגים למלכות אלא על מכירתו של יוסף, א"ר אבין: הוי אומר עשרה עשרה מכל דור ודור ועדין אותו חטא תלוי". מטעם זה התורה הרחיבה בסיפור קנאת האחים ומכירת יוסף, וקיצרה בתיאור כ"ב שנות עבדותו וגלותו של יוסף, כי יותר כאב ליוסף לקבל את מעשה אחיו הצדיקים כלפיו, מאשר קבלת מעשה הרשעים כלפיו.
סיפורם של יוסף ויהודה – ירידה לצורך עליה:
לאחר מכירת יוסף התורה קיצרה בתאור סיבלו של יעקב אע"ה אשר התאבל על בנו הנעדר כ"ב שנים. בחרה לפרט בהרחבה את עלילותיהם של יהודה ויוסף בלבד, מבין י"ב השבטים. משום שממעשיהם ניתן ללמוד כי על אף הירידה הזמנית, אפשר לתקן ולהתעלות באמצעות המבחנים המזומנים לאדם ע"י ההשגחה העליונה, דהיינו, המבחן העליון נמדד בהתנהגותו של האדם לאחר המעשה, וכן מצאנו שלאחר המעשה תמר הייתה מוכנה למסור את נפשה בכדי לא לבייש את יהודה, ואילו אשת פוטיפר העלילה על יוסף לאחר מעשיה. לפיכך הרמב"ן כתב (בראשית, כ"ב, א'): "ודע, כי השם 'צדיק יבחן' (תהלים, י"א, ה'), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה". לפיכך יהודה נבחן במעשיו עם תמר כלתו, לצורך תיקון ירידתו המוסרית אשר התבטאה במכירת יוסף ובלכתו לזונה. וכן מובא בגמ' (סוטה, י:): "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני' (בראשית,ל"ח, כ"ב), - היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב (תהלים, פ"א, ו'): 'עדות ביהוסף שמו'. יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה".
אף יוסף נבחן במעשיו עם אשת פוטיפר, לצורך תיקון התנהגותו המתגרה עם אחיו, ומעשיו עם אשת פוטיפר. וכן מובא בגמ' (סוטה, ל"ו:): "ויבא הביתה לעשות מלאכתו', רב ושמואל, חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס", דהיינו, "לשכב עמה" (רש"י, שבת, מט:). לכאורה נשאלת השאלה: מדוע שמואל דן את יוסף הצדיק לכף חובה?, איך זה ייתכנו שני פירושים סותרים?, אלא נלענ"ד כי שני הפירושים חד הם, דהיינו, יוסף הלך לעשות את מלאכתו בארמונו של פוטיפר, אך בחר להתחיל דווקא בחדרה של אשת פוטיפר, כאשר איש לא היה בבית פרט לשניהם. לפיכך נחלקו רב ושמואל מה הייתה כוונתו של יוסף בכך? הרי מוטל על הצדיק להתרחק ממקום של פריצות נשים, ובפרט בשעה שאין איש בבית. כמובא הגמ' (ב:ב, נז:): "אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא!". אולם, "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?... נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו... משם זכה ונעשה רועה, שנאמר (תהלים, פ', ב'): 'רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף" (סוטה לו:). כלומר, יעקב אע"ה הכשיל את יוסף בבגד, וגרם ליוסף לתעלות בבגד, שנאמר: "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית, ל"ט, י"ב), "אמר לו הקב"ה: חייך כשיצאו בניך ממצרים, עתיד הים לראות ארונך ולברוח... אמר לו הקב"ה ליוסף: יוסף אע"פ שפרעתי לך מקצת שכר, הקרן קיימת לך לעה"ב, כדי שיגאלו ישראל גאולת עולמים, בזכות יעקב ובזכותך הם נגאלין, שנאמר (תהלים, ע"ז, ט"ז): 'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" (תנחומא, נשא, סימן ל). וכן מצאנו כי ע"י החשד בג"ע עם אשת פוטיפר, יוסף נזרק לבור, ומשם הוא התעלה לשלוט בכל ארץ מצרים, לפיכך יוסף פתר את חלום שר המשקים לעצמו, כמובא בגמ' (חולין, צב.): "רבי ירמיה בר אבא אמר: 'גפן', אלו ישראל... 'שלשה שריגים', אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה. 'והיא כפורחת עלתה נצה', הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות... 'עלתה נצה', הגיע זמן של ישראל ליגאל... 'הבשילו אשכלותיה ענבים', הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה", מטעם זה יוסף פתר רק לשר המשקים שיחיה ויחזור למשרתו בגין פעולתו להפיכת את הענבים ליין. כלומר, יוסף ירד בגלל החלומות והתעלה בזכות הרצון למימוש החלומות, משום שהחלומות הם בבחינת נבואה המגשימה את עצמה, וכן מובא בגמ': "חלום אחד מששים לנבואה" (ברכות, נז:).
נמצאנו למדים מסיפורם של יהודה ויוסף, כי העמידה בניסיונות גורמת לעליה רוחנית ולגדולה. וכן מצאנו כי ע"מ שלא להיכשל בחטא, על האדם לשים מול עיניו דמות רוחנית נערצת, בכדי שהוא לא יחטא, למרות שלא כל מעשי האדם הם בשליטתו המלאה, ועל אף שתוצאות מעשיו ומחשבותיו הם חלק מהתהליכים שמובילה ההשגחה העליונה.
וכן מובא במדרש (תנחומא, וישב, סימן ד): "א"ר יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה אתה מביאן... בשביל כתונת פסים, גרם לכל השבטים לירד למצרים. וא"ר יודן היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו, כדי שיאהב יעקב את יוסף, וישנאוהו אחיו, וימכרו אותו לישמעאלים, ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים, וירד עם השבטים וישתעבדו שם. הוי: 'ויוסף הורד מצרימה', אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים. א"ר תנחומא: למה הדבר דומה?, לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה, והיא מונעת העול מן צוארה, מה עשו?, נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותו לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה, הלכה שלא בטובתה בשביל בנה. כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת 'ידוע תדע', והביא עלילה לכל אלו הדברים, וירדו למצרים ופרעו את השטר. לכך נאמר: 'ויוסף הורד מצרימה".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי על האדם מוטלת החובה להשתדל לעשות את כל מצוות התורה מבחירתו החופשית, ולהתמודד מתוך אמונה ובטחון עם הגזרות הנוחתות עליו מן השמים מעת לעת, מתוך ידיעה כי לא כל מעשיו הם בשליטתו המלאה, ותוצאות מעשיו ומחשבותיו הם חלק מהתהליכים שמובילה ההשגחה העליונה. וכן אמר "ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר (תהלים, ל"ז, כ"ג): 'מה' מצעדי גבר כוננו', (משלי, כ', כ"ד) 'ואדם מה יבין דרכו" (חולין, ז:). ונאמר: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם" (קהלת, ט' י"ב), "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיה, נ"ה, ח'-ט').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי