קוד: וישב - שלוות יעקב – עזיבת התכלית בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
שלוות יעקב – עזיבת התכלית:
לאחר סיום מאבקי יעקב אע"ה בלבן ובעשו בשנת צ"ז לחייו, ולאחר צרת דינה יעקב אע"ה הגיע לבית אביו בארץ ישראל בגיל צ"ט שנה, כשיצחק אביו היה בגיל קנ"ט שנים. לאחר מכן במשך תשע שנים יעקב אע"ה קיים בשלווה גם את מצות כיבוד אב וגם את מצות יישוב ארץ ישראל, מתוך שלווה מאוייבים חיצוניים, ובהרגשה שתקופת גרותו בניכר הסתיימה, שנאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית, ל"ז, א'). אולם, בעת הגיעו לגיל ק"ח שנים ארעה מחלוקת בבית יעקב, אשר בסיומה מכרו האחים את יוסף כשיוסף "בן שבע עשרה שנה היה" (עיין רש"י-בראשית, כ"ח, ט', ל"ה, כ"ט). המדרש מבאר כי מכירת יוסף היא תוצאה של קיטרוג השטן על שלוות יעקב אע"ה: "א"ר אחא: בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?. תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף, 'וישב יעקב', 'לא שלותי ולא שקטתי' (איוב, ג', כ"ו), 'לא שלותי' מעשו, 'ולא שקטתי' מלבן, 'ולא נחתי' מדינה, 'ויבא רוגז', בא עלי רגזו של יוסף" (ב"ר, פרשה פד, ג). לכאורה נשאלת השאלה: מדוע ליעקב הצדיק לא הייתה זכות לקיים את המצוות בשלווה לאחר ק"ח שנים, ובפרט לאחר תלאותיו עם לבן, עשו ודינה, ועל אף הבטחות ה' להטיב עמו, ולקיים את יוסף כשטנו של עשו לעתיד לבוא?.
נלענ"ד כי בטרם צאת יעקב אע"ה לחרן, הוא ביקש מה' שינהג עמו במידת הדין ולא במידת הרחמים כמלאך, משום שדמותו חקוקה בכסא הכבוד, שנאמר: "והיה ה' לי לאלהים" (בראשית, כ"ח, כ"א), לכן מידת הדין קטרגה על שלוות יעקב אע"ה. וכן מצאנו כי תופעת "תורה וגדולה במקום אחד" היא נדירה ביותר, כמובא בגמ' (גיטין, נט.): "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד... מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". משום שתכלית בואו של האדם לעולם הזה היא איננה לשבת ולקיים מצוות בנחת. אלא התכלית חיי העוה"ז היא: לעבוד את ה' מתוך הדחק, ולהלחם ולעמוד בניסיונות המזומנים לאדם ע"י ההשגחה העליונה, בהתאם למעמדו הרוחני. לפיכך ניתנה לכל אדם בעוה"ז, בחירה חופשית בלתי פוסקת, ע"מ שהוא יגיע מרצונו להתחברות גופו עם נשמתו האלוהית. כלומר, מידת הדין דקדקה עם יעקב אע"ה כחוט השערה, משום ששלוותו מקרינה על בניו ועל זרעו אחריו, כי כשהצדיק עובד את ה' מתוך דחק, הוא מקדש שם שמים יותר מאשר אם הוא עובד את ה' בשלווה. על כן מידת הדין קטרגה גם על בניו, אשר למרות עושרם של יצחק ויעקב, הם רעו את הצאן בשלווה הרחק מאביהם וסבם, במקום להתחזק באמונה ולעסוק בתורה.
לפיכך נאמר: "אלה תלדות יעקב יוסף" (בראשית, ל"ז, ב'), וכל יתר השבטים לא הוזכרו כתולדותיו, משום שהתורה באה ללמדנו על הפרת שלוותו של יעקב אע"ה באמצעות מכירת יוסף, משום שיעקב סבר שנגזר עליו למות "שתי מיתות: בעולם הזה, ובעולם הבא" (רש"י-בראשית, מ"ו, ל'), בגין מכירת יוסף, לפיכך עיקר שלוותו של יעקב אע"ה הופרה בגין מחשבתו על איבוד העוה"ב שלו, ועל אובדנה של השלווה לבניו מנקמת יוסף בעשו בעתיד לבוא. וכן פסק הרמב"ם (מלכים, פי"ב, ד): "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
וכן מצאנו כי אף מצות המנוחה בשבת, היא איננה לצורך בטלה או מנוחת הגוף מעבודה, אלא תכליתה היא: "שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום, לקבוע בנפשותינו אמונת חדוש העולם, שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת. ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששה ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר... כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זכירת חדוש העולם יש בו זכירת נס מצרים. שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה" (ס"ה, מצה לב). כלומר, מנוחת השבת נועדה לעבודה רוחנית מרוכזת באמונה בבורא העולם.
רפאל ב"ר אשר חגבי