פרשת ויצא – סולם ערכים לבית יעקב

קוד: פרשת ויצא – סולם ערכים לבית יעקב בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ד' כסלו התשע"ד
ויצא – סולם ערכים לבית יעקב
לבריאותו של מורי ורבי הרה"ג שמעון חיררי שליט"א
מבוא:
פרשת ויצא מתארת את תלאות יעקב אע"ה בבורחו מפני עשו אחיו לבית לבן הארמי בחרן. בתחילת דרכו יעקב אע"ה התעלה וזכה לגילוי השכינה ולמפגש עם רחל, אולם בהמשך דרכו יעקב התמים ירד לשפל המדרגה בהגיעו לעיר ולמשפחה אשר כולם רמאים ונוכלים. להפתעתו הרבה אף לאה ורחל הצדקניות, נקטו בדרך הרמאות ע"מ להגשים את ייעודם, עד שבשיאה של הפרשה, רחל אמנו מעלה כביכול באמונו של יעקב אע"ה ומסרה את הסימנים ללאה אחותה. חז"ל ראו במעשיה של רחל גבורה רוחנית, הן בצניעותה, והן בשתיקתה, והן בשל תכונותיה הפנימיות, אשר הקנו לה זכויות רבות לעתיד לבוא. בסופו של דבר הרצון האלוהי התגשם כך שיעקב אע"ה שרד והתעשר בבית לבן, וגם נשא ארבע נשים, ונולדו לו י"ב השבטים. התורה מרחיבה בסיפור תלאות יעקב בבית לבן, כי בדרך סיפורם האישי כביכול, של יעקב אע"ה ונשותיו, התורה מלמדת על סולם הערכים הראוי לאימוץ ע"י זרעו יעקב, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, כמבואר להלן בהרחבה:
א. סולם יעקב – שאיפה למימוש עצמי.
ב. נדר יעקב – בקשה לעליה רוחנית באמצעות ירידה בגשמיות.
ג. לאה – נחישות בדרך להגשמת הייעוד האלוהי.
ד. רחל – צניעות בדרך של העלמת האישיות.
ה. שתיקת רחל – עוצמה בדרך לגאולה.
ו. גאולת ישראל - בזכות התבטלות רחל.
סולם יעקב – שאיפה למימוש עצמי:
יעקב אע"ה יצא לחרן כשהיה בן ס"ז שנה, מטרות יציאתו של יעקב אע"ה מארץ ישראל היתה לברוח מעשו אחיו ולהתחתן במצות הוריו. ביום צאתו לחרן הדרך קפצה ליעקב אע"ה, ושקעה לו החמה בכדי שיישן בהר המוריה. יעקב תיקן ערבית, התפלל ונדרם על אבנים מן המקום. בעת שנתו יעקב חלם: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו" (בראשית, כ"ח, י"ב). הגמ' מבארת את פשר התנהגות המלאכים בחלום כך: "עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה. בעו לסכוניה, מיד (בראשית, כ"ח, י"ב): 'והנה ה' נצב עליו" (חולין, צא:). כלומר, כשהמלאכים ראו את דיוקנו של יעקב למטה, הם ראו שהוא בדמות פרצוף אדם שבארבע חיות של מעלה, לכן רצו להזיקו מחמת קנאתם, מיד הקב"ה עמד לשומרו מפניהם.
ברובד העמוק משמעות החלום הוא: שלכל אדם יש שתי דמויות אחת בשמים ואחת בארץ, הדמות העליונה היא הדמות שאליה האדם צריך לשאוף ולהגיע לייעודו האלוהי, לפיכך הדמות התחתונה של האדם אמורה לעשות הכל בכדי להגיע לדמותו הרצויה בשמים. על כן כשאדם נפטר מן העולם, שואלים אותו האם הגעתה למדרגה שייעדו לך בשמים?. וכן מובא בגמ' (שבת, לא.): "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?, קבעת עתים לתורה?, עסקת בפריה ורביה?, צפית לישועה?, פלפלת בחכמה?, הבנת דבר מתוך דבר?". כלומר, כל אדם צריך לשאוף למימוש עצמי, דהיינו, להיות הוא בעצמו, ולא שישאף לחקות איש אחר, אלא להשקיע בצד הערכי שלו בהתאם ליכולות שהוענקו לו מן הבורא.
נדר יעקב – בקשה לעליה רוחנית באמצעות ירידה בגשמיות:
מיד, לאחר חלום הסולם, ה' יתברך נגלה ליעקב לראשונה בחייו. בהתגלות האלוהית זו, ה' הבטיח ליעקב אע"ה חמש הבטחות: לתת לו ולזרעו את ארץ ישראל, להרבות את זרעו כעפר הארץ, לשומרו בכל אשר ילך, להחזירו לארץ ישראל, ולשמירת זרעו עד להגשמת כל הבטחות ה'. יעקב אע"ה נדהם מהמקום הקדוש ומן המחזה האלוהי שראה, ובעקבות זאת הקים מצבה במקום, קרא את שם המקום בית אל, ונדר נדרים לה' יתברך: "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית, כ"ח, כ'-כ"ב). לכאורה ניתן לשאול: כי יעקב אע"ה לא בטח, או לא האמין בהבטחות המפורשות של ה' יתברך אשר נגלה עליו, הרי ה' הבטיח לו אף יותר ממה שהוא בקש בנדרו?, ועוד, מדוע יעקב מבקש לעצמו רק "לחם לאכל ובגד ללבש"?, ועוד, האם יעקב מתנה את אמונתו בה' רק "אם יהיה אלהים עמדי... והיה ה' לי לאלהים"?.
נלענ"ד כי אחרי הגילוי האלוהי אשר בו הובטחו ליעקב אע"ה שפע הבטחות, יעקב אע"ה בקש מה' יתברך למעט בעבורו את ההבטחות. לפיכך יעקב אע"ה בקש שה' יהיה עמו רק בשמירה גשמית מלבן ומעשו, וקיום גופו באמצעות לחם לאכול ובגד ללבוש בלבד. כלומר, יעקב אע"ה בקש לעצמו חיים של דלות מרצון, והסתפקות במועט. בכדי שיוכל ללמוד תורה בשלמות, כמובא במשנה (אבות, פ"ו, משנה ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא", "רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (אבות, פ"ד, משנה י). וכן מובא במדרש (ילק"ש, פרשת נח, רמז סב): "משנולד יעקב אבינו עד שאמרו בניו שירה על הים, היו גרים ותושבים ומשועבדין, והודו להקב"ה מתוך מדת היסורין ואמרו לפניו שירה, לכך בחר ביעקב ובבניו שהן משבחין אותו. שנאמר (ישעיה, מ"ג, כ"א): 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". מטעם זה יעקב אע"ה אמר: "אם יהיה אלהים עמדי... והיה ה' לי לאלהים", דהיינו, אם ה' יתברך יענה לבקשתי וישלוט בכל פרט מחיי, ויתן לי רק מעט, אז אוכל להמליך את שם ה' בעולם, משום שהעושר עלול לגרום לפיתויים, ולסטיות מדרך התורה, וכן נאמר: "פן תאכל ושבעת... וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך... ואמרת כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח', י"ב-י"ז). כלומר, נדר יעקב היה בקשה מה' לזכיה בעליה רוחנית באמצעות ירידה בגשמיות, וכן נאמר: "ושבתי בשלום אל בית אבי", "שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן" (רש"י-בראשית, כ"ח, כ"א).
לאה – נחישות בדרך להגשמת הייעוד האלוהי:
יעקב אע"ה התכונן למפגש עם לבן הארמי, ואף התיר לעצמו להתגונן בפני רמאות את לבן. לפיכך ע"מ שלבן לא יחתן אותו עם לאה, יעקב מסר לרחל "סימנים" (מגילה, יג:), שתומר לו בלילה בעת שוכבה עמו: חנ"ה, חלה, נידה, הדלקת הנר, ע"מ שניתן יהיה לזהותה אף בחשיכה. יעקב התמים היה בגיל פ"ד שנים ביום חתונתו, הוא לא העלה על דעתו שאף כל אנשי המקום, ובמיוחד בנות לבן הצדיקות ינהגו עמו ברמאות. לפיכך ע"מ להראות את חשיבותה של רחל בעיניו, יעקב אע"ה הסכים לעבוד את לבן במשך שבע שנים, תמורת הסכמתו של לבן לתת לו את רחל בתו הקטנה לאישה. אולם, לבן הארמי בשיתוף בנותיו וכל אנשי המקום, החליף בליל החתונה בין רחל ללאה, ונתן ליעקב את לאה לאשה. התרמית התגלתה ליעקב אע"ה רק בבקר שלאחר החתונה, שנאמר: "ויהי בבקר והנה הוא לאה ויאמר אל לבן... ולמה רמיתני" (בראשית, כ"ט, כ"ה). לכאורה נשאלות השאלות: למה יעקב אע"ה בא בטרוניות רק ללבן, הרי בפועל לאה היא זו שרימתה את יעקב אע"ה?, ועוד, הרי אף רחל הייתה שותפה לרמאות?, ועוד, הרי אף כל אנשי המקום השתתפו ברמאות?.
נלענ"ד כי לאה פעלה לשם שמים לצורך הגשמת ייעודה האלוהי, וכן מובא במדרש (מד"ר, פרשה ע, יט): "וכל ההוא ליליא הוה צווח לה רחל, והיא עניא ליה. בצפרא 'והנה היא לאה' אמר לה: מה רמייתא בת רמאה?, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי?, אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים?, לא כך היה צווח לך אבוך עשו, ואת עני ליה?, 'ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי" וגו'. כלומר, יעקב אע"ה שאל את לאה: איך יתכן שצדקת כמוך מרמה?, מנין למדת הלכה כזו?. לאה ענתה לו: ממך למדתי ההלכה שמותר לרמות ע"מ לקיים מצות כיבוד אב ואם, הרי אתה רימית את אביך ולקחת מאחיך את הברכות, בגלל שאמך ציותה עליך, אף אני עשיתי כמצות אבי. ועוד אמרה לו לאה: "כך היו התנאים: הגדולה לגדול והקטנה לקטן" (מד"ר, פרשה ע, טז), לפיכך מאחר ואתה לקחת את הבכורה מעשו, הרי אתה הגדול ומיועד לי בהתאם לתנאים שבין ההורים. מטעם זה יעקב לא בא בטענות לרחל שמסרה את הסימנים לאחותה, אלא בא בטרוניות רק ללבן שציוה על לאה ורחל לרמותו, בניגוד למוסכם בין יעקב ולבן: שבע שנות עבודה בעבור רחל "בתך הקטנה" (בראשית, כ"ט, י"ח).
יתרה מזאת, לבן נטל משכון מכל אנשי המקום שבאו לחתונה, ע"מ שאף אחד מהם לא יגלה ליעקב את החלפת לאה ברחל. אך אנשי המקום שאף הם היו רמאים נקלעו למצוקה, מחד גיסא יעקב אע"ה גמל עמם חסדים בבאר המים במשך שבע שנים, ומאידך גיסא, לבן איים לקחת מהם את המשכון שהפקידו בידיו. לפיכך בליל החתונה אנשי המקום כיסו את הנרות, והיו שרים: "הא ליא הא ליא, היא לאה היא לאה" (מד"ר, פרשה ע, יט), כך מחד גיסא, לבן לא יבוא בטענות אליהם, ומאידך גיסא, גם יעקב לא יכול היה לטוען למה לא גיליתם לי?.
לפיכך יעקב אע"ה לא גירש את לאה, משום שראה שיד ה' הייתה בדבר. וכן מובא במדרש (מד"ר, פרשה ע, טז): "ועיני לאה רכות'... ומהו רכות?, רכות מבכיה. שהיו אומרים כך היו התנאים: הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע, א"ר הונא: קשה היא התפלה שבטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה", "כיון שנשאו שתיהן ליעקב, אמר הקב"ה: אותה שהיתה בוכה ומתענה, ושנאה מעשי עשו ומתפללת לפני. בדין שלא תתרחק מן אותו צדיק, הריני נותן לה בנים תחלה, לכך נאמר 'וירא ה' כי שנואה לאה" (תנחומא, ויצא, סימן ד).
רחל – צניעות בדרך של העלמת האישיות:
חז"ל הכתירו את רחל אמנו במעלות רבות עקב יוזמתה למסירת הסימנים ללאה, למרות שהדבר נראה כמעשה בוגדנות באמונו של יעקב אע"ה. הגמ' מבארת כי מסירת הסימנים ללאה נבעו מתוך צניעותה של רחל. כמובא בגמ' (מגילה יג:): "ויהי בבקר והנה היא לאה', מכלל דעד השתא לאו לאה היא?, אלא: מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול?, דכתיב (שמואל-א', י', ט"ז): 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל', זכה ויצאת ממנו אסתר". מתוך דברי הגמ' נראה לכאורה כי רחל זכתה בזכות השתיקה, ולא בזכות צניעותה?.
נלענ"ד כי כוונת הגמ' לומר שרחל מסרה ללאה את הסימנים בליל חתונתה בצינעה, ללא פרסום וללא מטרות רווח. וכן מצאנו שכאשר לאה נזפה ברחל באומרה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני" (בראשית, ל', ט"ו)?, רחל לא ענתה לה: את היא זו שלקחה את אישי בזכות הסימנים שנתתי לך. אלא, בלמה את עצמה בשעת המריבה, והציעה ללאה: שיעקב אע"ה ישכב עמה בלילה שהיה צריך לשכב אצלה, בתמורה לדודאים. למרות שעקב כך רחל שילמה מחיר אישי יקר: "ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו" (רש"י-בראשית, ל', ט"ו). אולם, רחל העדיפה את קיומו של העולם, על חשבון יוקרתה האישית, וכן מובא בגמ': אין העולם מתקיים אלא במי "שמשים עצמו כאינו" (חולין, פט.). כלומר, הצניעות היא בכך שהאדם הופך את עצמו להיות כלא מורגש, "שמשים עצמו כאינו" (חולין, פט.).
וכן מצאנו ששאול לא סיפר את דבר המלוכה, אלא כיסה את הדבר ועשה את עצמו כאינו מלך. לפיכך זכה ויצאה ממנו אסתר, כמובא בגמ' (מגילה טו.): "ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר, ב', כ"ב): 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". כלומר, אסתר לא זכתה בזכות השתיקה, אלא בזכות ששמה עצמה כאינה.
שתיקת רחל – עוצמה בדרך לגאולה:
רחל ידעה במשך שבע שנות עבודת יעקב בעבורה, כי אביה לבן מתכנן לרמות את יעקב אע"ה, ולתת לו את לאה במקומה. למרות זאת, רחל שתקה, ולא סיפרה ליעקב אע"ה, בכדי שיתגונן או יריב עם לבן אביה. כך שבשתיקתה רחל הייתה שותפה לרמאות לבן. לכאורה נשאלת השאלה: האם נכון לנהוג בדרך שבה רחל הצדקת נקטה?, מה היו המקורות לשתיקתה של רחל?.
נלענ"ד כי שתיקתה של רחל נבעה מתוך התבטלותה בפני רצון ה' יתברך, כמובא בגמ' (חולין, פט.): "מה אומנותו של אדם בעולם הזה?, ישים עצמו כאלם". וכן מובא במדרש (תנחומא, ויצא, סימן ו): "אין לך נאה מן רחל, ובשביל נויה בקש יעקב לישא אותה, והיה משלח סבלונות (מתנות לארוסה) ליתנם לרחל, ולבן נותנן ללאה, והיתה רחל שותקת, א"ר שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. רחל תפשה בשתיקה, עמדה זרעה בשתיקה. ראתה סבלונותיה (מתנות אירוסיה) ביד אחותה ושתקה. בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה, יודע במכירת יוסף ושותק, וזהו ישפה יש לו פה ושותק. שאול בן בנה: 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו' (שמואל-א', י', ט"ז), אסתר 'אין אסתר מגדת מולדתה' (אסתר, ב', כ')... א"ר יהודה: גדולה שתיקה שבזכות שתיקתה של רחל, זכתה והעמידה שני שבטים בישראל: אפרים ומנשה יתר על השבטים. ולמה שתקה?, אמר רשב"י: אמרה אם משלחת אני ומודעת ליעקב שאבא נותן לאחותי מה שהוא משלח לי, אינו נוטל אותי, ואבא אין משיאני לו, ואני מתרחקת מן הגוף הצדיק הזה. אמר לה הקב"ה: את שתקת, חייך בזכות אותה שתיקה זוכרך אני, שנאמר (בראשית, ל', כ"ב): 'ויזכור אלהים את רחל".
וכן מצאנו שלוט ניצל ממהפכת סדום רק בזכות השתיקה, שנאמר: "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט' (בראשית, י"ט, כ"ט), מה זכירה נזכר לו?, שתיקה ששתק לאברהם. בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא, היה יודע ושותק" (מד"ר, פרשה נא, ו). וכן מצאנו שלאחר העקידה אברהם בקש מה' יתברך שיזכור: "כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבותיך, 'כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו' (תהלים, ל"ח, י"ד) כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים" (מד"ר, ויקרא, פרשה כט, ט). לפיכך כאשר השתיקה נובעת מתוך הקרבה עצמית למען הזולת, הדבר גורם לגאולה ולטובה בטווח הארוך. אולם, כאשר השתיקה גורמת לחילול ה', אז השתיקה היא הרסנית, כמו בסיפור קמצא ובר קמצא אשר בגינו נחרבה ירושלים, משום שבר קמצא " אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו" (גיטין, נו.), דהיינו, בגלל שכל הרבנים שהיו שם שתקו, ולא מחו על התנהגותו של קמצא.
גאולת ישראל - בזכות התבטלות רחל:
עוצמתה הרבה של השתיקה, נכרת מתוך שכרה העצום, כמובא בגמ' (חולין, פט.): "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה". המדרש מבאר כי לאחר חורבן הבית הראשון, ביקשו אברהם, יצחק, יעקב ומשה רע"ה מהקב"ה שיזכור את מעשיהם הטובים, וירחם על עם ישראל, אך הקב"ה כל כך אשר היה בכעס על התנהגות עם ישראל, לא נעתר לבקשתם, ואף לא להזכרת הזכות של עקדת יצחק. אולם כשרחל אמנו ביקשה ה' יתברך נעתר לבקשתה. כמובא במדרש (איכה רבה, פתיחתות, ד"ה כד רבי יוחנן): "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד... וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל... וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש?, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב: (ירמיה, ל"א, י"ד-ט"ז): 'כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. וכתיב: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וגו', וכתיב: 'ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה, ל"א, י"ד-ט"ז).
כלומר, רחל ידעה מנסיונה "שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה" (סנהדרין, צ.), לפיכך טענותיה: שלא קנאה ולא ביישה את אחותה, גרמו לה' יתברך לרחם על ישראל רק בזכות התנהגותה של רחל אמנו. וכן נאמר: "ותקנא רחל באחותה', קנאה במעשיה הטובים, אמרה: אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים" (רש"י-בראשית, ל', א'). כלומר, אף לרחל היה יצר הקנאה הטבוע באדם, אולם מתוך התבטלותה בפני רצון ה', היא הסיתה את קנאתה לאפיקים חיוביים.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי תלאותיו של יעקב אע"ה ונשותיו, נועדו לשמש לזרעם סולם ערכים, ומוסר עמוק אשר משמשים לעם ישראל אבני דרך בדרך להגעה לייעודם האלוהי, למרות הקשיים שבדרך. שנאמר: "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיה, י"ד, א').

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי