קוד: דרשה בברית אמיתי – גילוי האמת הפנימית בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
ברית אמיתי – גילוי האמת הפנימית:
ביום ה' לפרשת וירא ו' בחשון תשע"א, זכיתי להיות סנדקו של נכדי אמיתי בן אשר, וכה דרשתי:
בענין קרבן עולה נאמר בתורה: "זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצונו לפני ה'" (ויקרא, א', ג'), הגמ' לומדת מכאן: "יקריב אותו', מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו?, ת"ל: 'לרצונו', הא כיצד?, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכן אתה מוצא בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". וכן פסק הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב, כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גוים, ואמרו לו: עשה מה שישראל אומרין לך, ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר... שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון: מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". כלומר, הרמב"ם פסק כי ניתן לכפות על יהודי לקיים את מצוות התורה, משום שהאמת הפנימית של אדם מישראל היא: "לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות". נשאלת השאלה: מנין לקח הרמב"ם את קביעתו הנחרצת כי שהאמת הפנימית של אדם מישראל היא: "לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות"?.
נלענ"ד כי מקורו של הרמב"ם נובע מן הרצון הפנימי של כל יהודי למול את בנו בשמחה, בכדי "לעשות רצון בוראו". וכן אמר רשב"י: "בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה?, א"ר נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. א"ר חנינא: ולא עוד, אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה, מה שלא נצטוה... ולא עוד אלא אדם הולך ולוה, וממשכן עצמו ומשמח אותו היום" (תנחומא, תצוה, סימן א). וכן כתב הרמב"ן (דברים, י', ט"ז): "ומלתם את ערלת לבבכם', שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת", ונאמר: "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך' (דברים, ל', ו') להשיג אהבתו. לפיכך השמחה האמיתית של הבית היהודי בברית המילה, מבטאת את השמחה בבחירת ה' להבדיל את עם ישראל מן העמים, באופן של מעשה רצוני של היהודי המשלים את גופו, באמצעות אות הקבוע בגופו, מתוך תקווה כי כשם שמעשה השלמת גופו נעשה על ידו, "כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו" (ס"ה, מצוה ב). על כן בעת ברית המילה "העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" (שבת, קלז:).
וכן מצאנו כי למרות ששרה צחקה בקרבה, ועל אף שהכחישה את דברי ה' לאברהם, שרה לא נענשה על כך, משום שלאחר עשרים וחמש שנה מהבטחת ה' לבנים, היא התייאשה מן הנס, על כן הייתה זו התגובה הפנימית האמיתית שפרצה באותו רגע בתוך לבה. וכן מצאנו שה' לא כעס כשאברהם אבינו ראשון הנימולים, התייעץ עם חבריו בשאלה: האם הוא יכול למול את עצמו בגיל תשעים?, עד שממרא ענה לו: "עשה כמצותו" (תנחומא, וירא, סימן ג). וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה מב): אמר לו ממרא: אלהיך שעמד לך בכבשן האש, ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו?, אמר לו הקב"ה: אתה נתתה לו עצה למול, חייך שאיני נגלה עליו... אלא בפלטין שלך, הה"ד (בראשית, י"ח, א'): 'וירא אליו ה' באלוני ממרא".
יה"ר שאמיתי בן אשר הנימול, יזכה לגלות ולממש את האמת הפנימית שבתוכו, ויתקיים בו מקרא שכתוב: "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי, ג', ב'-ג').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי סיפורי ניסיונותיו של אברהם אע"ה, נועדו לשמש כמסר נצחי הן לבניו והן לאנושות כולה, כי בכוחה של האמונה וההתבטלות העצמית בפני ה' יתברך, להפוך את האדם לצור שאינו מושפע מסביבתו הגועשת, ולעלות את האדם מדרגת עכו"ם לדרגת אהובו ובעל בריתו הנצחי של ה' יתברך, דהיינו, "אדם אומר לבנו תהא כאברהם" (רש"י-בראשית, י"ב, ג'), בבחינת "הביטו אל אברהם אביכם" (ישעיה, נ"א, ב') ונאמר: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה, מ"א, ח').
:
ביום ה' לפרשת וירא ו' בחשון תשע"א, זכיתי להיות סנדקו של נכדי אמיתי בן אשר, וכה דרשתי:
בענין קרבן עולה נאמר בתורה: "זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצונו לפני ה'" (ויקרא, א', ג'), הגמ' לומדת מכאן: "יקריב אותו', מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו?, ת"ל: 'לרצונו', הא כיצד?, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכן אתה מוצא בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". וכן פסק הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב, כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גוים, ואמרו לו: עשה מה שישראל אומרין לך, ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר... שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון: מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". כלומר, הרמב"ם פסק כי ניתן לכפות על יהודי לקיים את מצוות התורה, משום שהאמת הפנימית של אדם מישראל היא: "לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות". נשאלת השאלה: מנין לקח הרמב"ם את קביעתו הנחרצת כי שהאמת הפנימית של אדם מישראל היא: "לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות"?.
נלענ"ד כי מקורו של הרמב"ם נובע מן הרצון הפנימי של כל יהודי למול את בנו בשמחה, בכדי "לעשות רצון בוראו". וכן אמר רשב"י: "בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה?, א"ר נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. א"ר חנינא: ולא עוד, אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה, מה שלא נצטוה... ולא עוד אלא אדם הולך ולוה, וממשכן עצמו ומשמח אותו היום" (תנחומא, תצוה, סימן א). וכן כתב הרמב"ן (דברים, י', ט"ז): "ומלתם את ערלת לבבכם', שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת", ונאמר: "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך' (דברים, ל', ו') להשיג אהבתו. לפיכך השמחה האמיתית של הבית היהודי בברית המילה, מבטאת את השמחה בבחירת ה' להבדיל את עם ישראל מן העמים, באופן של מעשה רצוני של היהודי המשלים את גופו, באמצעות אות הקבוע בגופו, מתוך תקווה כי כשם שמעשה השלמת גופו נעשה על ידו, "כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו" (ס"ה, מצוה ב). על כן בעת ברית המילה "העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" (שבת, קלז:).
וכן מצאנו כי למרות ששרה צחקה בקרבה, ועל אף שהכחישה את דברי ה' לאברהם, שרה לא נענשה על כך, משום שלאחר עשרים וחמש שנה מהבטחת ה' לבנים, היא התייאשה מן הנס, על כן הייתה זו התגובה הפנימית האמיתית שפרצה באותו רגע בתוך לבה. וכן מצאנו שה' לא כעס כשאברהם אבינו ראשון הנימולים, התייעץ עם חבריו בשאלה: האם הוא יכול למול את עצמו בגיל תשעים?, עד שממרא ענה לו: "עשה כמצותו" (תנחומא, וירא, סימן ג). וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה מב): אמר לו ממרא: אלהיך שעמד לך בכבשן האש, ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו?, אמר לו הקב"ה: אתה נתתה לו עצה למול, חייך שאיני נגלה עליו... אלא בפלטין שלך, הה"ד (בראשית, י"ח, א'): 'וירא אליו ה' באלוני ממרא".
יה"ר שאמיתי בן אשר הנימול, יזכה לגלות ולממש את האמת הפנימית שבתוכו, ויתקיים בו מקרא שכתוב: "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי, ג', ב'-ג').