וירא – הגעת אדם לדרגה אלוהית

קוד: וירא – הגעת אדם לדרגה אלוהית בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד י"ד חשוון התשע"ד
וירא – הגעת אדם לדרגה אלוהית

לעילוי נשמת ר' משה בן אברהם גדי זצ"ל - שכני לספסל בית הכנסת
מבוא:
פרשת וירא מתארת את עלייתו של אברהם אע"ה לדרגה אלוהית, אשר עיקרה הוא דרגת הנתינה במידת החסד, ללא תנאי או טובת הנאה אישית, כגון: ביצוע מצות ביקור חולים של ה' אצל אברהם אע"ה, ומצד שני ביצוע מצוות הכנסת אורחים ע"י אברהם. וכן מצאנו כי מידת החסד היא הסמל המובהק של הקב"ה "רב חסד" (שמות, ל"ד, ו'), ושל אברהם "חסד לאברהם" (מיכה, ז' כ'), ושל עם ישראל "גומלי חסדים" (יבמות, עט.). מידת החסד נובעת מתוך אהבת ה' וההתבטלות בפני מצוותיו, כשם שמצאנו בהתנהגות אברהם לכלל האנושות, בהנחלת מידת החסד לזרעו, ובפרט בעשרת הניסיונות, דהיינו, ההתגברות על יצר הממון, על קשיי הגוף, על אהבת האשה, אהבת הילדים, וכו'. "בגין כך אתעטר בעטרא דחסד, כמה דכתיב: 'חסד לאברהם', ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה, זכה להאי ולא עוד אלא דעלמין כלהו מתברכן בגיניה" (זוה"ק, דברים רסז.). לפיכך כאשר האדם זוכה להגיע לדרגת איש החסד, הוא מגיע לדרגה אלוהית, אשר ממנה הוא יכול להתווכח ולהשפיע על רצון ה', וכן ה' אמר לאבימלך: "כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה" (בראשית, כ', ז'), וכן מובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי?, צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:). בפרשת וירא התורה מתארת מספר מקרים, אשר מתוכם עולה דמותו של אברהם איש החסד, וניצול מעמדו האלוהי לטובת מתן חסד לבריות, כמבואר להלן בהרחבה:
א. מצות הכנסת אורחים – חסד הנתינה ללא תמורה.
ב. מהפכת סדום – מתן חסד לרשעים בזכות הצדיקים.
ג. הולדת יצחק – בנין לאחר הייאוש.
ד. גירוש הגר – הגשמת החסד האלוהי.
ה. עקדת יצחק – הכנעת השכל והרגש בפני ציווי ה'.
מצות הכנסת אורחים – חסד הנתינה ללא תמורה:
אברהם אע"ה בחן את חבריו הקרובים, כשנטל מהם עיצה, כיצד הוא יכול להתגבר על הכאבים אחר המילה. ויעץ לאברהם לא לחשוש מהכאבים אלא "עשה כמצותו" (תנחומא, וירא, סימן ג), בכדי זכותו להעביר את מסר המילה לדורות עולם. ממרא חיזק את אברהם ונטל על עצמו אחריות לשלומו של אברהם. אברהם לא בקש ממרא למול אותו אלא אברהם מל את עצמו ביום שנצטווה, כשהוא היה בגיל תשעים שנה. ה' יתברך לא עשה לאברהם נס למניעת הכאבים, ע"מ לנסותו ולהעלותו לדרגה עליונה ברוחניות. ביום השלישי לאחר מילתו של אברהם אע"ה, הקב"ה בא לבקר את אברהם החולה באלוני ממרא, ומצאו מצטער לא על כאבי המילה, אלא על כך שלא באו אליו אורחים עקב החום הכבד, לפיכך ה' ניסה את אברהם החולה, ושלח לו את שלושת "המלאכים בדמות אנשים" (רש"י-בראשית, י"ח, א'). ברגע שאברהם ראה את המלאכים "התדירין אצלו כאנשים" (רש"י-בראשית, י"ט, א'), מיד אמר "להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י-בראשית, י"ח, ג'). נראה לכאורה כי התנהגותו זו של אברהם אינה מכובדת, כלפי הקב"ה אורחו אשר הוציא חמה מנרתיקה ע"מ שאברהם ינוח, ואף שלח מלאכים להבריאו. יתרה מזאת, מדוע חז"ל לא ראו בהתנהגות אברהם אע"ה תקלה, אלא אף למדו מכך לדורות, כי "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (שבת, קז.)?.
נלענ"ד כי התנהגותו של אברהם נבעה מתוך פנימיותו של אברהם אע"ה, אשר היה איש חסד בדרגה של נותן, ובעת ביקורו של ה' אברהם היה בדרגת מקבל, לפיכך אברהם ביקש מהקב"ה שימתין לו בכדי שיתעלה לדרגה האלוהית של נותן, ובכך הוא יהיה ראוי יותר לקבלת החסד של ביקור חולים, ואכן ה' יתברך לא כעס, אלא הסכים עם גישתו של אברהם. כלומר, אף בעת המעמד במפגש הנורא עם ה', אברהם הבחין במצות החסד מרחוק. לפיכך אברהם אע"ה לא הלך לקבל את פני האורחים אלא רץ לקראתם. מפאת התבטלותו של אברהם בפני הציווי האלוהי. לפיכך התורה מספרת על אברהם בתחילת פרשת וירא (בראשית, י"ח, א'-ה'), בגוף שלישי מבלי להזכיר את שמו במפורש, וכן אברהם כינה את עצמו כעבד לפני אורחיו, למרות שהקב"ה מינהו "לאב המון גוים" (בראשית, י"ז, ד'). על כן הסיפור הנרחב שבו התורה מתארת את הכנסת האורחים של אברהם, נועד ללמד את זרע אברהם מוסר השכל של זריזות והתבטלות בפני צווי ה', גם בעת ביצוע מצוות בעלות אופי של חסרון כיס גשמי. וכן מצאנו כי בעת הנדודים במדבר, ה' השיב לזרע אברהם גמול טוב בגין חסדי אברהם, דהיינו, "במדה שאדם מודד בה מודדין לו" (תנחומא, בשלח, סימן ד). לעומת זאת, אשת לוט שהלכה לשכנות בכדי לבקש מהן מלח לאורחים, מתוך כוונה שאנשי סדום יבחינו באורחים, נענשה ונעשתה "נציב מלח" (ב"ר, פרשה נא), וגם אנשי סדום אשר באו בעיקבותיה לעשות שפטים באורחים בבית לוט, הוכו בלאות ובעיוורון, עד שלא יכלו למצוא את פתח החצר או להמלט מעונשם. לפיכך במצוות הנתינה שבתורה: לעני, לגר, לתום, לאלמנה, לכהן, ללוי, לאורחים. וכו'. הנותן הוא בבחינת מקבל, וכן תמצא כי המילה "נתן" נקראת מלפנים ומאחור באופן זהה.
וכן מצאנו שאברהם ושרה טרחו והשקיעו רבות במתן המאכלים הרבים לשלושת המלאכים האורחים, בכדי לשמש דוגמא לאנשי ביתם, הבקר ניתן לישמעאל הנער לצורך הכנתו, ואל באר המים הם שלחו שליח, ע"מ לחנכם במצוות. אולם, רק במתן המים לאורחים הם קיצצו, שנאמר: "יקח נא מעט מים" (בראשית, י"ח, ד'), משום שאברהם ושרה לא רצו להטריח את השליח (מד"ר, שמות, פרשה כה) להביא מים מן הבאר. כלומר, אברהם ושרה חפצו להדר במצות הכנסת אורחים בגופם, מבלי לגרום סבל מיותר לשליח, דהיינו, אברהם נהג במידת החסד שבחסד.
בהמשך הפרשה אברהם אע"ה אף מינף את מצות הכנסת אורחים, שנאמר: "ויטע אשל בבאר ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (רש"י-בראשית, כ"א, ל"ג), דהיינו, פתח פונדק לאכסניה ולאירוח עם תוספת פירות לאורחים בסעודה (סוטה, י.), "על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם". כלומר, אברהם לא ציפה לשכר הגשמי של מצות הכנסת אורחים: "אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" (קידושין, לט:), אלא באמצעות מידת החסד, אברהם קירב את לבבות הרעבים לקב"ה היוצר והנותן הכל לכל, בבחינת חסד שבחסד.
מהפכת סדום – מתן חסד לרשעים בזכות הצדיקים:
ה' נגלה לאברהם במיוחד ע"מ להודיע לו כי חטאתם כבדה מאוד, ובדעתו לכלותם אם יעמדו במרדם, וימשיכו להיות רעים וחטאים. אמנם כל הגויים דאז היו עובדי ע"ז, אך אנשי סדום היו "רעים', בגופן, 'וחטאים', בממונם" (סנהדרין, קט.), ואף חוקקו חוקי תועבה ומינו שוטרים ושופטים לאכוף את חוקיהם, המנוגדים לז' מצוות בני נח. בנוסף לך, הם אף חוקקו חוקים בלתי מוסריים, כגון, חיוב מיתה בגין הכנסת אורחים, ועוברי דרכים (סנהדרין, קט.). לאחר שאברהם שמע את הודעת ה', מיד הוא נזעק למען הצלת אנשי סדום הרשעים, אברהם הגדיל לעשות באומרו לה' יתברך: "האף תספה צדיק עם רשע... חלילה לך מעשת כדבר הזה..השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית, י"ח, כ"ג-כ"ה)?, בנוסף לכך' אברהם ביקש מה' להציל את העיר אם ימצאו בה עשרה צדיקים. נראה לכאורה כי התבטאויותיו של אברהם אינם ראויות להאמר, כלפי הקב"ה השופט בצדק, אשר שיתף את אברהם בתוכניתו ע"מ לכבד את אברהם, אשר בשיחה זו כינה את עצמו "עפר ואפר". יתרה מזאת, מדוע אברהם איש החסד, מגונן על עושה עוולה?, כמו כן, הצעתו של אברהם להציל עיר שלמה של רעים וחטאים רק בגלל שיש בה עשרה צדיקים, אינה מוסרית, מדוע שלא יבקש להציל רק את הצדיקים?.
נלענ"ד כי כאשר ה' סיפר לאברהם את תוכניותיו לרדת לסדום, ע"מ לראות אם יש פתח להצלתם מהגזירה לכלותם, למרות ששני המלאכים כבר נשלחו מראש להפוך את סדום ולהציל את לוט. אברהם הבין מכך כי ה' יתברך מעוניין שאברהם יסנגר על אנשי סדום, בשל פעילותו הציבורית ומינויו "לאב המון גוים" (בראשית, י"ז, ד'), לפיכך אברהם מיקד את טיעוניו במראית העין האנושית, בבחינת "למה יאמרו מצרים" (שמות, ל"ב, י"ב). אברהם שהיה מזכה הרבים סבר כי גם הרעים והחטאים ניתנים לתיקון, באמצעות מעט צדיקים אור יכולים להאיר את דרכי החוטאים ולהחזירם בתשובה שלמה, לפיכך ה' יתברך הסכים אף לבקשתו זו של אברהם, ומכאן ואילך נקבעה ההלכה לדורות עולם לפיה ה' יתברך עושה חסד לרשעים רבים בגין זכותם של הצדיקים. וכן מובא בגמ' (יומא, לח:): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור... אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר (משלי, י', כ"ה): 'וצדיק יסוד עולם".
הולדת יצחק – בנין לאחר הייאוש:
עשרים וארבע שנים עברו מאז שה' ציוה על אברהם לצאת מארץ כנען בגיל שבעים וחמש, ועד להולדת יצחק כשאברהם היה בגיל תשעים ותשע שנים. במשך כל השנים הללו אברהם ושרה ייחלו לבן, אשר ה' הבטיח להם בטרם צאתם מחרן, שנאמר: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית, י"ב, ב'). לאחר מלחמתו עם ארבעת המלכים, אברהם נאלץ לבקש מה' בן יורש, ובתגובה לכך ה' הבטיח לאברהם בן "אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (בראשית, ט"ו, ד'). לאחר עשר שנים מאז צאתם מחרן, כששרה הייתה בת שבעים וחמש שנים, שרה הרגישה הרוסה, ובצעד נועז היא החליטה לחתן את אברהם עם הגר שפחתה, "אולי אבנה ממנה.. וישמע אברם לקול שרי", דהיינו, אברהם שמע "לרוח הקודש שבה" (בראשית, ט"ז, ב') והתחתן עם הגר. מיד בביאה הראשונה (בראשית, ט"ז, ד'), הגר נכנסה להריון וילדה לאברהם את ישמעאל בנו, כשאברהם היה בגיל שמונים ושש (בראשית, ט"ז, ב'). שרה נותרה עקרה ומיואשת, עד שאברהם הגיע לגיל תשעים ותשע ה' נגלה אליו, והבטיחו על הולדת יצחק בשנה הבאה (בראשית, י"ז, כ"א). למרות הבשורה המשמחת, אברהם ושרה כבר נואשו ופקפקו בצורך הנס, אברהם אמר לה' שהוא מסתפק בישמעאל, ושרה ישבה בצניעות לבשל אוכל לאורחים, ובליבה היא לא האמינה שהם ראויים לנס כזה בגיל זיקנה. לכאורה, נשאלת השאלה: מדוע ה' יתברך גרם לאברהם ושרה את כל התהליך המצער בדרך להולדת יצחק?. ועוד, מדוע אברהם ושרה נדרשו לחכות עשרים וחמש שנה עד להגשמת הבטחת לזר של קיימא?. ועוד מדוע ה' פקד את שרה כביכול רק בזכות תפילת אברהם (ב"ק, צב., רש"י- בראשית, כ"א,, א') לרפואת אבימלך מלך פלשתים?, הרי "יפה תפילת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל" (רש"י-בראשית, כ"א,, י"ז)?.
נלענ"ד כי תלאותיהם של אברהם ושרה עד יום מילתו של יצחק, נועדו לשמש כמסר לעם ישראל בצרותיו ובגלותו, כי אין להתייאש מהבטחות ה' לעם ישראל, אלא יש להתפלל והמתין בסבלנות, עד הגעת המועד האלוהי להגשמתן. וכן מובא בגמ': "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות, י.). כלומר, מיד ברגע שה' יתברך הבטיח לשרה העקרה שהיא תלד בן, עקרותה של שרה הסתיימה, לפיכך תפילות אברהם ושרה היו למען המימוש המיידי של הבטחת ה' מלפני עשרים וחמש שנה. בכל התקופה הארוכה הזו אברהם ושרה עסקו ללא לאות בעשיית צדקה וחסד עם הבריות. על כן, תפילת אברהם למען הסרת עונש עצירת כל רחם בבית אבימלך, זירזה את יום או את חודש הולדת יצחק כדעת ר"א (ר"ה, י"א.), וזאת כגמול על חסדי אברהם, וכן נאמר: "טוב עין הוא יברך" (משלי, כ"ב, ט'). לפיכך לאחר הולדת יצחק שרה אמרה בהתפעלות: "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו" (בראשית, כ"א, ז'). וכן אמר דוד המלך ע"ה: "בשוב ה' ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהלים, קכ"ו, א'-ב').
גירוש הגר – הגשמת החסד האלוהי:
שרה אמנו חששה לעתידו של יצחק בנה, כשראתה את ישמעאל מנסה לפגוע בגופו וברוחניותו של יצחק אע"ה, אשר ה' ייעדו לרשת את מורשתו של אברהם. לפיכך שרה בקשה מאברהם לגרש גם את ישמעאל וגם את אמו מבית אברהם. כלומר, שרה לא בקשה להרוג את הגר וישמעאל, אלא להרחיק את ישמעאל מיצחק, ביחד עם אמו בכדי שהיא תדאג לצרכי בנה. וכן מצאנו כאשר הגר ההרה הציקה לשרה, היא לא גירשה אותה מיד, אלא לאחר התייעצות עם אברהם, היא גרמה להגר לברוח, ושרה אף קיבלה אותה בחזרה (בראשית, י"ז, ה'-ט'). לעומת זאת, אברהם אע"ה סבר כי ניתן לתקן את התנהגותו של ישמעאל, כי הגירוש עלול לגרום להגר וישמעאל התדרדרות כלכלית ורוחנית. ה' יתברך התערב במחלוקת שבין שרה לאברהם, וציוה על אברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית, כ"א, י"ב). בעקבות ההתערבות האלוהית, אברהם אע"ה איש החסד השכים בבקר, צייד את הגר וישמעאל במעט לחם ומים, ושילח את אשתו הגר יחד עם ישמעאל בנו הקטן, אל מדבר באר שבע.
המדרש (תנחומא, שמות, סימן א) שואל ועונה: "וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו: 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב' (בראשית, י"ג, ב'), היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם, בלא כסות בלא מזון בלא כסף בלא בהמה?. אלא ללמדך, כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה אליו. אם כן מהו 'וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו' (בראשית, כ"א, י"א)?, שיצא לתרבות רעה, אתה מוצא כשגדל ישמעאל ישב בפרשת דרכים, והיה מלסטם את הבריות, שנאמר: 'והוא יהיה פרא אדם ידו בכל" (בראשית,ט"ז, י"ב). נראה לשאול: אם הגר וישמעאל היו רשעים, או חייבים מיתה, מדוע אברהם לא שפט אותם ע"פ דין התורה?, ועוד, הרי לאחר הגירוש ה' יתברך נגלה להגר, הבטיח לה שמישמעאל יצא גוי גדול, ואף עשה למען הגר וישמעאל נסים גלויים?, וכן מובא במדרש כי אף מלאכי השרת אמרו לה' שישמעאל "צדיק, אמר להם: איני דן את האדם אלא לשעתו" (ב"ר, פרשה נג), כלומר, אף בעיני ה' ישמעאל היה צדיק, א"כ למה נגזר על אברהם לענותו?.
נלענ"ד כי אברהם איש החסד לא התאכזר להגר וישמעאל, משום שהקב"ה הבטיח להגר כי למרות שישמעאל "יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן" (בראשית,ט"ז, י"ב). כמו כן, ה' הבטיח לאברהם לברך את ישמעאל, להפרותו ולהרבותו "במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול" (בראשית,י"ז, כ'). לפיכך כאשר ה' אמר לאברהם לגרש את הגר וישמעאל מביתו, אברהם לא חשש לגורלם הכלכלי והגופני, משום שאברהם בטח בהבטחות ה' להגר וישמעאל, על כן אברהם שילחם מביתו ריקם, ע"מ שהם יקבלו מאת ה' את הגשמת החסד האלוהי המובטח להם, למרות חטאם כלפי שרה ויצחק.
וכן מצאנו שלאחר מות שרה, אברהם לקח את קטורה ואף נולדו לו ממנה עוד ששה ילדים. וכן פירש רש"י: "קטורה' זו הגר, ונקראת קטורה, על שם שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם" (רש"י- בראשית, כ"ה, א'). לפיכך כשרש"י פירש כי הגר "חזרה לגלולי בית אביה" (רש"י- בראשית, כ"א, י"ד), כוונתו לומר כי חוסר האמונה בהבטחת ה' לה, שהתבטא בהפקרתה את בנה החולה וצמא במדבר, וההתרחקות ממנו בעת צרה, היא אינה דרכו של אברהם אע"ה, אלא דרכם של עכו"ם. מטעם זה נאמר: "ויפקח ה' את עיניה ותרא באר מים" (בראשית, כ"א, י"ט), "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין, עד שהקב"ה מאיר את עיניהם, מן הכא: 'ויפקח אלהים את עיניה', 'ותלך ותמלא את החמת', הדא אמרת מחוסרת אמנה היתה" (ב"ר, פרשה נג). כלומר, שורשה המצרי של הגר הקשה עליה להגיע לדרגת צדיקות המאפשרת לה עמידה בניסיון הצמא במדבר. על כן גם אמירתו של רש"י כי ישמעאל בנה, "היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר (בראשית, ט"ז י"ב): ידו בכל" וגו' (רש"י- בראשית, כ"א, י"ד), כוונתו לומר, כי ישמעאל הגשים את ייעודו האלוהי המובטח להגר המצרית. וכן נאמר: "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים "ממקום גדוליה, שנאמר (בראשית, ט"ז, א'): 'ולה שפחה מצרית' וגו'. היינו דאמרי אינשי: זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי" (רש"י- בראשית, כ"א, כ"א).
עקדת יצחק – הכנעת השכל והרגש בפני ציווי ה':
אברהם אבינו איש החסד, לא היסס ולא גונן על יצחק בנו בעת שה' יתברך ציוהו להעלותו לעולה, למרות שהיה לו לומר: "אתמול אמרת לי: 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ועכשיו את אומר: 'והעלהו שם לעולה" (ירושלמי, תענית,פ"ב, דף סה)?, הטענה המוצדקת בגין הסתירה בדברי ה', יכולה הייתה להאמר רק ע"י אברהם, ולא ע"י יצחק שהיה רווק בן ל"ז שנה, לפיכך נסיון העקידה נזקף לזכותו של אברהם, משום שאברהם פעל מתוך אמונה עיוורת בה' יתברך. וכן מובא במדרש (תנחומא, שלח, סימן יד): "בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: 'קח נא את בנך את יחידך' (בראשית, כ"ב, ב'), השכים אברהם נטלו בזריזות והוליכו והעלהו להר המוריה. אמר לו הקב"ה: 'אל תשלח ידך אל הנער' (בראשית, כ"ב, י"ב). אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לחנם אמרת לי 'קח נא את בנך'?, אמר לו: לאו, אלא להודיע טבעך בעולם, שנאמר (בראשית, י"ח, י"ט).: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". לפיכך נאמר: "ואני והנער נלכה" (בראשית, כ"ב, ה'), ולא נאמר: "ואני ויצחק נלכה", דהיינו, מרגע שהקב"ה בקש את יצחק לקרבן, אברהם הרגיש שיצחק כבר לא בנו, אלא נער המשרת את ה'. וכן מצאנו כי אברהם לקח גם את אליעזר וישמעאל בדרכו לעבודת ה' בעקדת יצחק, ע"מ לזכותם ולחנכם במצוות. כלומר, הניסיונות שה' ניסה את אברהם, לא נועדו רק בכדי לבחון את אמונתו של אברהם אע"ה בקב"ה, אלא הם נועדו בעיקר לשמש מופת וסמל לדורות, כי ליכולת האנושית אין גבול, כך שביכולתו של כל אדם מישראל להגיע לרמה הגבוהה ביותר ברוחניות, ולקבל שכר עצום כאברהם. וכן פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל, פי"ג, י"ג): "כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו, ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם. הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי כל אחד מזרע ישראל יכול להגיע למדרגה אלוהית, באם הוא ינהג בדרכיו ובמורשתו של אברהם אע"ה, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. שנאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית, י"ח, י"ט).

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי