קוד: פרשת נח - צדיקות במרחב האינסוף בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
ס"ד כ"ט תשרי התשע"ד
נח-צדיקות במרחב האינסוף
מבוא:
פרשת נח המפרטת את מאורעות המבול ואת עשרת הדורות מנח עד אברהם, נקראת בחודש מרחשון, הן משום סמיכותו לימי הדין, והן משום שהוא חודש של תחילת שאלת הגשמים (תענית, פ"א, משנה ג), והן משום שהמבול החל לרדת בחודש מרחשון (דעת ר"א, ר"ה, יא:). כלומר, מטרת הסיפור הנרחב של מאורעות המבול, נועד להזכיר לעם ישראל לדורותיו להפיק לקחים מעונש דור המבול, ולשים לב לעובדה שהחטא לא משתלם בסופו של דבר, כפי שפירש רש"י (דברים, ל"ב, ז'): "זכר ימות עולם', מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו. 'בינו שנות דר ודר', דור אנוש שהציף עליהם מי אוקיינוס, ודור המבול ששטפם. דבר אחר: לא נתתם לבבכם על שעבר. 'בינו שנות דור ודור', להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא". הענשת העולם בדרך של מבול, נועדה לצורך קיום חיים מתוקנים לכלל הנבראים, כפי שכתב רש"י: "מבול', שבלה את הכל, שבלבל את הכל" (רש"י-בראשית, ו', י"ז), לפיכך א"א למדוד את גילם האמיתי של הנבראים בדרך של המחקר המדעי, וכן נקבע צדק חברתי חדש לאנושות בכלל, לתפיסת מוסג הצדיקות בפרט, כמבואר להלן בהרחבה:
א. צדיקות במרחב האיסופי – מוגבלויות של האדם אינן מאפשרות לו להיות צדיק.
ב. השוואת צדיקותו של נח לצדיקותו של אברהם – לצרכי מוסר לדורות.
ג. השפעת המחלוקת בדבר צדיקותו של נח – פרשנות שונה למקראות.
ד. הבהמה אשר איננה טהורה – מוסר לשמירת הלשון.
ה. שילוח העורב והיונה – המחשת הבקשה לרחמי שמים.
ו. קיום מצוות – תורם לאנושות להתקיים.
ז. חטאי דור המבול ודור הפלגה – תגובת מדת הדין ומדת הרחמים לחטאים.
צדיקות במרחב האיסופי – מוגבלויות של האדם אינן מאפשרות לו להיות צדיק:
מוגבלויות של האדם אינן מאפשרות לו להיות צדיק, או לקיים את כל תרי"ג מצוות התורה. מתוך הבנה עמוקה זו, מובנות בתוך תרי"ג מצוות התורה, המצוות לתיקון החטא, כגון: יום הכיפורים, הקרבת קרבנות, תשובה, וכו'. וכן כתב הרמב"ם (שמונה פרקים לרמב"ם, פ"ד): "הואיל ואי אפשר לאדם מבלי חסרונות. לפי שהפילוסופים כבר אמרו: קשה ורחוק שיימצא מי שהוא מוכן בטבע למעלות כולן, המידותיות והשכליות. אמנם, בספרי הנביאים נמצא זה בהם הרבה, אמר: 'הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה' (איוב, ד', י"ח), 'וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה' (איוב, כ"ה, ד'). ושלמה אמר בסתם: 'כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת, ז' כ'). בראיית מאורעות התורה, נראה כי בזכות נח התקיים כל עולם החי לדורות עולם, ובן צדיק אחד אשר המשיך את מורשתו. לעומת זאת, מתוך שמונה בנים, אברהם זכה לבן צדיק אחד, אשר המשיך את מורשתו והנחילה לדורות עולם.
וכן מובא בגמ' (סוכה, נב.): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר: 'רע כל היום' (בראשית, ו', ה'). אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' (תהלים, ל"ז, ל"ז), ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, אינו יכול לו, שנאמר: 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו" (תהלים, ל"ז, ל"ח). וכן מצאנו כי יצר הרע הוא איננו ייצור מוגבל כאדם, אלא הוא יכול לבוא לאדם מכוונים מנוגדים כאש ומים, לפיכך התורה שנמשלה לאש ולמים, משמשת כתבלין המונע מן האדם שריפה או טביעה בידי יצרו. לפיכך נחלקו חז"ל בעניין צדיקותו של נח בהשוואה לצדיקותו של אברהם, משום שהצדיקות היא עניין יחסי. וכן מובא במדרש (תנחומא, נח, סימן ח): "איש צדיק' על שזן בריותיו של הקב"ה נקרא צדיק. שני בני אדם נקראו צדיקים, על שזנו את הבריות: נח ויוסף. שכך כתיב בו: 'על מכרם בכסף צדיק' (עמוס, ב', ו'), וכתיב בו: 'ויכלכל יוסף (בראשית, מ"ז, י"ב). וכן פסק הרמב"ם (תשובה, פ"ג, ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה. שנאמר (משלי, י', כ"ה): 'וצדיק יסוד עולם', זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".
השוואת צדיקותו של נח לצדיקותו של אברהם – לצרכי מוסר לדורות:
נח הוא האדם היחידי שהוכתר בתורה בתואר "צדיק תמים" (בראשית, ו', ט'), ובתואר "צדיק" (בראשית, ז', א'). למרות זאת, חז"ל (סנהדרין, קח., תנחומא, נח, סימן ה) נחלקו בעניין פרשנות המילה "בדורותיו", המופיעה בסמוך לתיאור התורה את צדיקותו של נח. רש"י בפרשנותו על הפסוק סיכם את המחלוקת כך: "בדורותיו', יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (בראשית, ו', ט'). ההשוואה שערכו חז"ל בין צדיקותו של נח לצדיקותו של אברהם תמוהה מאוד מכמה בחינות, ראשית: הרי אברהם לא זכה לתואר צדיק?, שנית: איך אפשר לדרש את נח "לגנאי" כאשר התורה מציינת פעמיים כי נח היה צדיק?, שלישית: הרי אברהם למד מנח להיות צדיק גדול יותר (ילק"ש, תהלים, רמז תשכח)?, רביעית: הרי נאמר במשנה (אבות, פ"א, ו): "והוי דן את כל אדם לכף זכות", מדוע לגנות את נח במקום שניתן לשבחו?, חמישית: הרי נאמר: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת, ז', כ'), שישית: הרמב"ם פסק (עבודת כוכבים, פ"א, ג) כדעת האומרים כי רק החל מגיל "ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו"?, שביעית: הרי אברהם נענש "ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים" (נדרים, לב.)?
נלענ"ד כי הדורשים את נח לגנאי כיוונו בדבריהם ללמד לדורות עולם מוסר השכל, מתוך תוספת המילה "בדורותיו", המופיעה בסמוך לתיאור התורה את צדיקותו של נח. כלומר, העובדות שנח היה צדיק בן צדיק, וכן הוא פעל לרווחת דור המבול בהמצאות הטכנולוגיות של כלי מחרישה (רש"י, בראשית, ה', כ"ט) ותיבה, אך נח לא פעל לקרבם לתורה, וכן דרך הצלתו היתה רצופה בייסורין, וכן מדיוק התורה לאמר: "התהלך נח", ובעיקר משום שהתורה מעידה על התדרדרותו של נח החל מהתואר "צדיק תמים" (בראשית, ו', ט'), והירידה לתואר "צדיק" (בראשית, ז', א'), ולקטן אמונה (רש"י, בראשית, ז', ז'), וההתדרדרות לתואר "איש האדמה" (בראשית, ט', כ'), וכלה בשיכרותו של נח (בראשית, ט', כ"א). לעומת זאת, בלטה צדיקותו של אברהם אבי האומה היהודית, אשר הייתה בסימן עליה מתמדת, החל מהיותו בן של עובד ע"ז, דרך פעילותו לקרב את הבריות לאמונה באל אחד, וכלה בעשרה הניסיונות קשים. במילים אחרות נח מסמל התדרדרות מההר, ואברהם מסמל טיפוס על ההר, וכן מובא בסיפרי (דברים, פיסקא כ"ח): "אברהם קראו הר". לפיכך לימדונו חז"ל כי הדרך הראויה לעבודת ה' היא דרך העליה המתמדת בהר ה', כי ההליכה או העמידה במורד ההר גורמת להתדרדרות כלפי מטה. וכן מצאנו שדור המבול טבע במים, ואילו נח התעלה באותם המים, וכן התורה ניתנה למשה רע"ה לאחר הטיפוס להר סיני.
השפעת המחלוקת בדבר צדיקותו של נח – פרשנות שונה למקראות:
המחלוקת בדבר השבח לצדיקותו של נח, לבין הגנאי לנח, גררה פרשנות שונה למקראות, כאמור לעיל בענין הפרשנות למילה "בדורותיו", וכן בפרשנות לאמור "ויבא נח... מפני מי המבול", "מאמין ואינו מאמין" (רש"י, בראשית, ז', ז'). לדעת המשבחים, נח האמין שה' יתברך אל רחום וחנון, ובסופו של דבר ה' ימחל לדור המבול, ולא יכחיד את כל העולם במבול, כשם שה' מחל לעוונות הדורות הקודמים, או שכאשר המבול התחיל לרדת, כל הדור יתעוררו ויחזרו בתשובה וימנעו את המבול, לפיכך מתוך אמונה ברחמי ה', נח לא נכנס לתיבה עד "שדחקוהו המים". לעומת זאת, המגנים את נח סבורים, שאף "נח מקטני אמונה היה", הן משום שהוא לא טרח להחזיר את דורו בתשובה, מתוך חוסר אמונה בנחישות ה' להיפרע מן הרשעים. ואף משום שלא התפלל למנוע את הגזירה, על אף שנח בנה תיבה המתוכננת לבודדים. לפיכך מתוך חוסר אמונה, נח המתין לראות שאכן האיום במבול הוא ממשי, ורק לאחר מכן הוא נכנס לתיבה כשדחקוהו המים. כלומר, הסתירה בהגדרת רש"י את אמונת נח כ"מאמין ואינו מאמין" (רש"י, בראשית, ז', ז'), מלמדת כי נח האמין בהכרתו השכלית שיבוא מבול, אך בהכרתו החושית נח לא האמין שיבוא מבול, לפיכך המתין עד "שדחקוהו המים", לעומת זאת אברהם אע"ה פעל מתוך הכרתו השכלית, וביטול הכרתו החושית בפני ציוויי ה' יתברך.
גם העובדה שנח פעל לרווחת דור המבול, בדרך של ההמצאה הטכנולוגית של כלי מחרישה (רש"י, בראשית, ה', כ"ט), מתפרשת לשני כיוונים: לדעת המשבחים, בפיתוח המחרישה, נח הצדיק פעל לרווחת הכלל, בבחינת צדקה לרבים, לפיכך ה' כינהו צדיק תמים, כפירושו הראשון של רש"י: "הואיל והזכירו ספר בשבחו" (רש"י, בראשית, ו', ט'). לעומת זאת, המגנים את נח סבורים, כי מאחר ונח היה בן צדיק, היה עליו לפתח גם את הצד הרוחני של כל בני דורו, ולא רק את רוחניותו, כשם שאברהם פעל על אף היותו בן של רשע. כפירושו השני של רש"י: "למדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים" (רש"י, בראשית, ו', ט'). כלומר, עיקר הצדיקות מבטאת בתולדות הרוחניות שהצדיק יוצר בעצמו, ולא הצדיקות המעוברת לו בירושה ובזכות אבותיו. לפיכך התורה מצאה לנכון לציין כי נח היה צדיק תמים יחסית לדורו, בכדי ללמדנו מדוע נח ניצל ודורו נענש. לעומת זאת, אצל אברהם לא נכתב כי הוא היה צדיק, משום שמעשיו בזיכוי הרבים דיברו בעד עצמם, למרות שלא היה לו זכות אבות.
כמו כן, העובדות "שלמד נח תורה" (רש"י, בראשית, ז', ב'), והקפיד לבצע את מצוות ה', אף הן מתפרשות לשני כיוונים: לדעת המשבחים, עיקר הצדיקות מתבטאת בלימוד תורה וקיום מצוות ה' לפיכך נח נחשב לצדיק תמים, דהיינו, נח למד תורה, גידל ילדים צדיקים, בנה תיבה, האכיל את החיות בתיבה, ע"פ מצוות ה'. לעומת זאת, המגנים את נח סבורים, כי עיקר הצדיקות מתבטאת ביוזמות הצדיק לתקן עולם במלכות שדי, דהיינו, לפעול גם ע"פ רוח מצוות ה'. כפי שהדבר מתבטא מן המובא במדרש (ילק"ש, תהלים, רמז תשכח): "אלמלא שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. אימתי קנא?, כשאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה?, אמר לו: בצדקה שעשינו שם. אמר לו: ומה צדקה עשיתם בתבה?, וכי עניים היו שם?, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושין צדקה?. אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף, לא היינו ישנים אלא נותנין היינו לפני זה ולפני זה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו אלולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. אותה שעה 'ויטע אשל בבאר שבע', אכילה שתייה לוויה". כלומר, אברהם יזם, תיקן ושיפר את תכונותיו של נח.
כמו כן, בנוגע לאמור: "צהר תעשה לתבה", רש"י מביא שני פירושים למילה צהר: "יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם" (רש"י, בראשית, ו', ט"ז). לדעת המשבחים את נח, זכה לתאורה חיצונית מהחלון, ואף זכה לחזות מהחלון את "מפלתן של רשעים גמורים" (אליהו רבה, פרשה יח), משום שנח היה צדיק גמור. לעומת זאת, המגנים את נח סבורים, כי מאחר ונח לא היה צדיק גמור, הוא זכה לתאורה פנימית מאבן טובה, ולא זכה לראות במפלתן של רשעים כלוט (רש"י, בראשית, י"ט, י"ז).
נלענ"ד כי לצורך יישוב המחלוקת בדבר צדיקותו של נח, ניתן לומר כי הבדלי הפרשנויות נובעים מהבדלי הזמנים. כלומר, המשבחים את נח מסתכלים על תחילת פעילויותיו: המצאת המחרישה, בנית התיבה, הטיפול המסור בבעלי החיים בתיבה, וכו'. לעומת זאת, המגנים את נח מסתכלים על סיום פעילויותיו: אופן הצלתו, הגריעה מזכויותיו בעקבות הצלתו, שכרותו, חוסר יכולתו לשמש כמודל חיקוי לעשרת הדורות עד אברהם, וכו'.
הבהמה אשר איננה טהורה – מוסר לשמירת הלשון
רבי יהושע בן לוי למד מכך שהתורה לא כתבה "בהמה טמאה", אלא יתרה במילים וכתבה: "ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (בראשית, ז', ח'), ע"מ ללמד מוסר: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית, ז', ח'): 'ומן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (פסחים, ג.). אולם, החל מספר ויקרא (ה', ב') התורה כתבה את המלה "טמא" שמונים פעם, הן לעניין טומאות אדם והן לעניין טומאות השרץ והבהמה. א"כ מדוע אף בכל המקומות התורה לא הקפידה לומר "איננו טהור" במקום לומר טמא?. אלא, ללמדנו שבעת השגרה יש להקפיד על דיבור עדין ונקי, אולם, בעת הצורך להוכיח ולהרחיק את האדם מן האיסור, יש להשתמש במילים חריפות וחד משמעיות.
כמוסבר ממשל המגיד מדובנא:
בעיר אחת גר יהודי עשיר מופלג, ועם זאת היה גם תלמיד חכם גדול. תורה וגדולה במקום אחד. בשכונתו גר יהודי פשוט ועם הארץ, עני ואביון, שנודע לבריות בכינויו: "יוסל הבטלן". יום אחד התדפק הלך על דלתו של הגביר. המשרת פתח את הדלת ושאל אותו מה רצונו?. א"ל אני מחפש את כתובתו של ר' יוסף הגר ברחוב הזה. המשרת פרץ בצחוק גדול, והשיב להלך: וודאי מתכוון אתה ליוסל הבטטלן!, ובכן, הוא מתגורר בבקתה העלובה הזו ממול. שמע בעל הבית את דברי המשרת ונזף בו: האם אינך מתבייש?, להעליב שכן בפני אדם זר בכינויי גנאי, אין זה נאה!. לאחר כמה ימים התדפק על דלתו של הגביר, שדכן. וביקש להתראות עם בעל הבית. משנפגש עם הגביר, אמר השדכן: ר' יוסף שלחני אליך, ברצונו להציע את בנו הבחור כחתן לבתך. מיד צרח הגביר על השדכן בקול גדול: אינך מתבייש להציע לי להשתדך עם יוסף הבטלן?, הסתלק מיד מביתי ולעולם שלא תעז להציע לי הצעות כגון אלו. המשרת נדהם מתגובת הגביר ושאלו: הרי לפני כמה ימים גערת בי על שכיניתי את השכן, בכינוי שבו השתמשת בדברך עם השדכן?. בעל הבית השיב למשרתו: כשבא יהודי ושואל, מהי כתובתו של השכן, אין זה נוגע לנו, ואין זה המקום לספר על "תאריו" של השכן. אך, כשמציעים לי שידוך, את בנו, צריך אני להודיע, מדוע שידוך זה אינו ראוי לנו. הנמשל הוא לניסוחי התורה,כשהתורה מונה לנו אילו חיות ובהמות נכנסות אל התיבה, אין זה מענייננו לדעת מי מהם טהורה ומי מהם איננה טהורה, משום כך, שינה הכתוב והאריך בלשונו, כדי ללמדנו חומרת הדיבור שאינו ראוי. אולם, בשאר המקומות, כשמדובר בשמירת נפשו של היהודי ממאכלים אסורים, או מטומאה, שם אין צורך להשתמש בצורה עקיפה ועדינה, כי אם לומר בכל חומרת הדין כי: "טמא הוא לכם" (ויקרא, י"א, ד' - ז').
שילוח העורב והיונה – המחשת הבקשה לרחמי שמים
שילוח העורב והיונה מן התיבה ע"י נח "לראות הקלו המים מעל פני האדמה" (בראשית, ח', ח'), מעורר תמיהות, ראשית: מדוע נח שלח את העורב והיונה מבלי שהוא נצטווה על כך?, שנית: הרי ממילא נח לא היה יכול לצאת מן התיבה ללא צווי מה' יתברך?, שלישית: מדוע נח בחר מכל העופות לשלח דווקא את העורב והיונה?, רביעית: אם העורב היה נפגע הרי שנח עלול היה לגרום להכחדת העורבים מן העולם?, חמישית: לצורך מה ה' ציוה על נח להציל גם את החיות והרמש הלא טהורים?.
נלענ"ד כי נח התפלל לה' ע"מ שיקצר את זמן שהותו בתיבה, מפני שכל היצורים נכחדו במבול לאחר מספר ימים, לפיכך לא היה שום כורח להותיר את נח והחיות בתיבה במשך שנה תמימה. וכן נאמר בטרם שילוח העורב והיונה, את הפסוק המוזכר בתפילות ר"ה: "ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה... וישכו המים" (בראשית, ח', א'). כלומר, תפילותיו של נח התקבלו בחלקן, לפיכך נקט נח בתפילה בדרך של המחשה, דהיינו, באמצעות שילוח העורב המסמל את התאכזרותו לבניו, ואת רחמי ה' אף על בני העורב. כמובא במדרש (תנחומא, עקב, סימן ב): "ומנין שעורב אכזרי על בניו?, שנאמר (איוב, ל"ח, מ"א): מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל', וכן הוא אומר (תהלים, קמ"ז, ט'): 'לבני עורב אשר יקראו'. ואמרו חכמים ז"ל: העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן. מה עושה הקב"ה?, מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן. שנאמר: 'מי יכין לעורב צידו". וכן מצאנו שהעורבים הביאו לאליהו "לחם ובשר" (מלכים-א, י"ז,ו') בבקר ובערב, מתוך אכזריותם, דהיינו, ע"מ שאליהו יהיה שבע, ולא יחוש בצורך להתפלל למען הורדת גשם לעם ישראל. כלומר, בשילוח העורב היה גם סוג של התרסה מתוך צער (זוה"ק, בראשית, לח:), שכביכול ה' מתנהג באכזריות ואינו מרחם אף על יצוריו הנבחרים שבתיבה, מאידך גיסא, בקשת רחמים על נח עצמו אשר הוא נאלץ לשים "עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" (עירובין, כב.). נח לא חשש לשלח את העורב, הן משום בטחונו בה' אשר הוא לא יחפוץ בהכחדת העורב מן העולם, והן משום שהעורב ביטא את חוסר אמונתו בה' באומרו לנח: "רבך שונאני ואתה שנאתני" (סנהדרין, כח:), וכן משום שהעורב שימש בתיבה (ב"ר, פרשה לו).
משלא נענתה בקשתו האישית של נח באמצעות תפילתו כעורב, נח שלח את היונה ע"מ שה' יזכור לו את זכות עם ישראל אשר נמשלו ליונה, שנאמר: יונתי בחגוי הסלע" (שיה"ש, ב', י"ד), וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה כא): "א"ר יוחנן, אמר הקב"ה לישראל: 'יונתי' ראה מה כתיב: (הושע, ז', י"א): 'ויהי אפרים כיונה פותה אין לב', אמר הקב"ה: אצלי הם כיונה פותה, כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל עובדי כוכבים קשים הם כחיות, שנאמר (בראשית, מ"ט): 'גור אריה יהודה', 'בנימין זאב יטרף', 'יהי דן נחש עלי דרך', לפיכך הם קשים כנגד עובדי כוכבים. למה?, שעובדי כוכבים אומרין להם: מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים?, מן המילה הזו שאתם מולים, והם מבקשים לבטל להם את המצות, והם נעשים כנגדם קשין כחיות. אבל אצל הקב"ה כיונה תמה ושומעים לו כל מה שהוא גוזר עליהן".
לפיכך ה' יתברך הציל גם את החיות הלא טהורות, ע"מ שעם ישראל יבחר את התכונות הייחודיות לכל חיה, לצורך התעלות והתחזקות במצוות. וכן מובא בגמ: "שחרות כעורב, במי אתה מוצאן?, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" (עירובין כא.). וכן "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל" (עירובין ק.:). לפיכך נאמר: "נעשה אדם", דהיינו, ה' יתברך ביקש רשות מן החיות להשתתף ולתרום לאדם מתכונותיהם הייחודיות.
קיום מצוות – תורם לאנושות להתקיים
הענשת דור המבול והצלתו של נח גרמו להנצחת קיום האנושות בעזרת קיום מצוות. לפיכך נח ניצל בדרך ניסית המתוארת כדרך טבעית, כלומר, ה' יתברך יכול היה להציל את נח ואת החיות בדרך נס גלוי. אולם, ה' יתברך רצה לזכות את נח ובניו במצוות הצדקה והחסד, ע"מ ללמד את חשיבות מצוות החסד לקיומו של עולם מתוקן, שנאמר: "עולם חסד יבנה" (תהלים, פ"ט, ג'). כלומר, תיבה לא הייתה רק תיבת הצלה גשמית, אלא תיבת מבחן לתיקון מידת החסד.
כמו כן, בני נח וכלל האנושות לדורות עולם נצטוו לקיים שבע מצוות: "דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי" (סנהדרין, נו.). ת"י תרגם את הפסוק "שופך דם האדם באדם": "השופך דם האדם בעדים, דיינים מחייבים אותו מיתה. והשופך ללא עדים, אדון עולם עתיד להיפרע ממנו ליום הדין הגדול כי בצלמו של ה' עשה את האדם" (ת"י, בראשית, ט', ו'). וכן כתב רש"י "שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו" (רש"י-בראשית, ט', ה'). כלומר, למען תיקון עיוותי עשרת הדורות הראשונים, ובכדי שהעולם יתנהל כראוי, אף הגויים נדרשו לקיים שבע מצוות מן התורה, וק"ו עם ישראל אשר נדרשו ללמוד לשמור ולקיים תרי"ג מצוות, כפי שכתב הרמב"ם (איסורי ביאה, כב, כא): "גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".
חטאי דור המבול ודור הפלגה – תגובת מדת הדין ומדת הרחמים לחטאים:
רש"י כתב: "קץ כל בשר', כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים. 'כי מלאה הארץ חמס' לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י-בראשית, ו', י"ג). לכאורה, ה' פתח לנח פתח לבקש רחמים על דורו, דהיינו, לומר לה' כאברהם: "האף תספה צדיק עם רשע?... חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית, י"ח, כ"ג, כ"ה), ובפרט בעוון הגזל מה אשמים הנגזלים?.
אולם נח אשר חי בדור שבו הזנות, הע"ז והגזל הפכו לנורמה ציבורית במשך מאות שנים, הבין כי לא ה' יתברך מיצה את מידת הרחמים, ומעתה מידת הדין מתחוה על כל העולם. וכן מובא בגמ' (סנהדרין, קח.): "תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה'", "ובאיזה זכות?, בזכות תולדותיו, שנאמר: 'אלה תולדות נח נח" (תנחומא, נח, סימן ב). וכן מצאנו שאף הנגזלים נענשו, משום שאף הנגזלים גזלו אחרים, לאחר שהפריזו בגזלתם וגנבו את דעת הבריות, דהיינו, מי שנגנב ממנו 100 טען שנגנב ממנו 1000, לפיכך הוא חייב להחזיר לעצמו את הגזלה, בבחינת "הגונב מגנב פטור" כביכול. כמו כן, הגזלן היה מרים קול צעקה כשהוא נגזל, אך כאשר הוא גזל את האחרים, טען לחפותו, לפיכך על החוזר מדיבורו נאמר במשנה (ב"מ, פ"ד, משנה ב): "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו". וכן מצאנו כי אף הזנות היא סוג של גזל, לפיכך חטאי הגזל והזנות לא מאפשרים את קיום השלום בעולם.
לעומת זאת, דור הפלגה סבר כי מאחר ודור המבול נענשו רק בגלל הגזל, וכן ניצלו לרעה את מידת הרחמים אשר באה לידי ביטוי בהבטחת ה' שהוא לא יכלה את כל העולם, לפיכך הם החליטו מתוך אהבה ורעות למרוד בה' יתברך בלבד. כלומר, הזיכרון האנושי הקצר, גרם לכך שדור הפלגה לא הפיקו את הלקחים הנדרשים מהענשת דור המבול, דהיינו, במקום להאמין בה' יתברך, הם ניסו להלחם בו, או לנסות למנוע ממנו את הענשתם, "אמרו: אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות" (רש"י-בראשית, י"א, א'), דהיינו, דור הפלגה החליטו לבנותם ביחד פרויקטים ענקיים, ע"מ למנוע מן האנושות נזק האמור להתרחש בעוד 1320 שנה, וכל זאת בכדי להימנע מההכרה בה' יתברך, לפיכך דור המבול נענש 338 שנה לאחר תחילת המבול.
כלומר, דור המבול נענש במידת הדין ואילו דור הפלגה נענש במידת הרחמים. וכן כתב רש"י (בראשית, י"א, ט'): "וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה?, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי בזכות צדיקותו היחסית של נח, נח ניצל מן המבול בזכות היותו איש של תורה ועבודה. כמו כן, בזכות קרבנות נח ה' הבטיח שלא יעניש את כל העולם יותר, שנאמר: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית, ח', כ"א-כ"ב).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי