תוקפם של הצומות בימינו וסיבתם ההיסטורית

קוד: תוקפם של הצומות בימינו וסיבתם ההיסטורית בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

תוקפם של הצומות בימינו וסיבתם ההיסטורית
מבוא:
התורה קבעה לצום רק ביום הכיפורים, אולם בעקבות מאורעות חורבן הבית הראשון, נהגו עם ישראל לצום ארבעה צומות. בעיצומו של תהליך בנית בית המקדש השני (בשנה הרביעית למלכות דריווש), זכריה הנביא נשאל ע"י משלחת מבבל (זכריה, ז', א'-ג'), האם ניתן לבטל את צום ט' באב, וממילא את כל יתר שלושת הצומות שניקבעו בעקבות חורבן הבית הראשון. הנביא זכריה אשר חי וניבא בתקופה שלפני השלמת בנין הבית השני (עזרא, ד', כ"ד, ו', ט"ו, שנבנה בין השנים 522 עד לשנת 518 לפנה"ס), השיב (בשנת 520 לפנה"ס) לשאלת המשלחת מבבל, כי לא זו בלבד שאין לבטל את מנהג ארבעת הצומות אשר נהגו בהם כשבעים שנה (זכריה, ז', ה'), אלא שיש להמשיך וקיימם בעתיד כתעניות חובה. וכה אמר הנביא: "צום הרביעי (הבקעת חומת ירושלים בימי בית ראשון, ט' תמוז, 586 לפנה"ס) וצום החמישי (חורבן בית המקדש בבית ראשון, ז', או י' באב - 586 לפנה"ס) וצום השביעי (רצח גדליה כחודשיים לאחר חורבן בית ראשון, א' או ג' בתשרי שבו נהרג גדליה - 586 לפנה"ס) וצום העשירי (תחילת המצור בימי בית ראשון, בי' בטבת - 588 לפנה"ס. או כרשב"י, יום הגעת השמועה על החורבן לבבל, ה' בטבט – 585 לפנה"ס) יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ח', י"ט). הנביא זכריה לא נקב במדוייק את סיבת הצומות ולא את יום מועד הצומות, אלא לראשונה הנביא מציין בדבריו רק חובת הצומות בעבר ובהווה, וכן מציין הנביא את כינויו של שם החודש שבו יש לקיים את ארבעת הצומות. יחד עם זאת נראה מנבואתו (זכריה, ז', ה'), כי ארבעת הצומות נקבעו כמנהג מיד לאחר חרבן בית ראשון (586 לפנה"ס), ומכאן (משנת 520 לפנה"ס) ואילך נקבעו תעניות אלה לתעניות חובה מדברי קבלה. כלומר תורה של "נביאים לא קרי אלא קבלה, שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה" (רש"י, חולין, קלז.). וכן פסק הרמב"ם (תעניות, פ"ה, א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא, כ"ו, מ'): 'והתודו את עונם ואת עון אבותם', וגו'. דהיינו, הסיבות בגינם נקבעו הצומות, נכונים לכל דור ודור, עד לביאת המשיח, וכן פסק הרמב"ם: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" (הרמב"ם, תעניות, פ"ה, יט). לפיכך אף בדורנו יש לדעת ולהפנים את קביעת הימים והסיבות לימי הצומות, כמבואר להלן בהרחבה:
א. מועדי הצומות הקדומים - נלענ"ד כי בתקופת בתקופה שבין חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס) לבין חורבן הבית השני (70 לאחה"ס), מועדי ארבעת הצומות היו כך: "צום הרביעי" נקבע ליום ט' בתמוז שבו הובקעה חומת ירושלים בימי בית ראשון (ע"פ מקראות מפורשים במלכים-ב, כ"ה, ג'-ד', ירמיהו, ל"ט, ב', ירמיהו נ"ב, ו'-ז', 586 לפנה"ס). "צום החמישי" אמור היה להקבע בחודש אב ביום בו נחרב הבית הראשון (586 לפנה"ס), אולם מן המקראות המפורשים עולה כי מקדש ראשון נחרב, או ביום ז' באב (ע"פ מקרא מפורש במלכים-ב, כ"ה, ח'-י'), או ביום י' באב (ע"פ מקרא מפורש בירמיהו, נ"ב, י"ב-י"ד), דהיינו, במקרא לא נאמר בפסוק מפורש, כי יום ט' באב הוא היום שבו נחרב הבית הראשון, לפיכך נלענ"ד כי יום הצום נקבע או ליום ז' באב או ליום י' באב. "צום השביעי" נועד לציין את יום האבל על הריגת גדליה בן אחיקם (כמסופר במלכים-ב, כ"ה, כ"ב-כ"ו, 586 לפנה"ס), כחודשיים לאחר שנחרב הבית הראשון, אולם המקרא אינו מציין את היום שבו נרצח גדליה אלא רק את שם החודש, ההנחה היא שהמדובר בראשון לחודש תשרי, אולם מפאת שני ימי ר"ה, נדחה מועד הצום ליום ג' בתשרי. "צום העשירי" נקבע ליום י' בטבת ביום שבו החל המצור (588 לפנה"ס) של נבוכדנצר מלך בבל חומות ירושלים, שנה ושבעה חדשים לפני חורבן הבית הראשון (ע"פ מקראות מפורשים במלכים-ב, כ"ה, א'-ב', ירמיהו, ל"ט, ב', ירמיהו נ"ב, ד'-ה', יחזקאל, כ"ד, א'-ב').
לאחר חרבן בית שני כאשר צרות החורבן חזרו על עצמם, חז"ל עידכנו מתוקף סמכותם ההלכתית, הן את מועד יום הצומות והן את הסיבות לצומות, אולם חז"ל הותירו על כנם את חדשי הצומות כפי שצויינו ע"י הנביא זכריה, אך נחלקו בענין המועד המדוייק והסיבות לצומות, כמפורט להלן:
ב. עידכון היום והסיבות ל"צום הרביעי": למרות שבתקופת הבית ראשון הובקעה חומת ירושלים ביום ט' בתמוז (ע"פ מקראות מפורשים במלכים-ב, כ"ה, ג'-ד', ירמיהו, ל"ט, ב', ירמיהו נ"ב, ו'-ז', 586 לפנה"ס). חכמי המשנה קבעו את יום "הצום הרביעי" ליום י"ז בתמוז מחמש סיבות המצטברות מארועים מתקופות שונות: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (במדבר), ובטל התמיד (בית שני), והובקעה העיר (בית שני), ושרף אפוסטמוס את התורה (בית שני), והעמיד צלם בהיכל (בית שני)" (תענית, פ"ד, משנה ו). כלומר, חז"ל תיקנו לצום בחודש הרביעי (תמוז), שהוא החודש שבו הובקעה העיר בבית ראשון, אולם יום י"ז בתמוז שבו הובקעה חומת ירושלים בימי בית שני, נקבע ליום "הצום הרביעי", ולא יום ט' בתמוז, אשר הוא יום בקיעת החומה בבית ראשון. את קביעה זו של חז"ל, ניתן לנמק בסיבת כפילותם של הצרות בחודש זה, והן מטעם הרצון שלא להכביד על הציבור לצום יומיים בשל אותה הסיבה. כלומר, חז"ל עקרו את יום צום "החודש הרביעי" שבמקורו היה בט' בתמוז, מסיבת בקיעת חומת בית ראשון, וקבעו להתענות ביום י"ז בתמוז שבו נבקעה החומה בבית שני. בקביעה זו הורונו חז"ל להתענות מסיבת שתי הבקיעות בחומות ירושלים שארעו בחודש תמוז בשתי התקופות, עם העדפה של יום הבקיעה האחרון שאירעה בימי בית שני, כסמל לכך שהבקיעה האחרונה היתה חמורה יותר, ואף תיקונה נמשך שנים רבות יותר.
יצוין כי "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה (בפרהסיא-תוס') של צפורי בשבעה עשר בתמוז, ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו" (מגילה, ה:), דהיינו, נלענ"ד כי רבי קבע לעצמו (ע"פ הגמ' בר"ה יח: "אין צרה ואין שלום, רצו מתענין לא רצו אין מתענין" -תוס'), את יום "צום החמישי" ליום ט' בתמוז, מפני שבו הובקעה העיר בבית ראשון, כשם שצום עשרה בטבת נקבע ליום תחילת המצור בימי בית ראשון.
וכן מובא בירושלמי (תענית, פ"ד, ס"ח, טור ג): "והובקעה העיר', כתיב: 'בתשעה לחדש הובקעה העיר' ואת אמר הכין?, אמר רבי תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן". כלומר, ניתן לומר ע"פ דברי רבי תנחום, כי התלאות והטרדות הקשות שעברו על עם ישראל בגלות, גרמו למחלוקות בענין המועדים המדויקים של המאורעות ההיסטוריים, לפיכך חז"ל קבעו כי אף פריצת המצור בבית ראשון היתה בי"ז בתמוז, דהיינו, חז"ל קבעו סדר בתוך הנראה כאי הסדר.
ג. עידכון היום והסיבות ל"צום החמישי": חכמי המשנה קבעו את יום "הצום החמישי" ליום ט' באב, למרות שמן המקראות המפורשים עולה כי מקדש ראשון נחרב, או ביום ז' באב (ע"פ מקרא מפורש במלכים-ב, כ"ה, ח'-י'), או ביום י' באב (ע"פ מקרא מפורש בירמיהו, נ"ב, י"ב-י"ד), דהיינו, במקרא לא נאמר בפסוק מפורש, כי יום ט' באב הוא היום שבו נחרב הבית הראשון, אלא צויינו במפורש ימים אחרים. אולם חכמי המשנה קבעו את יום "הצום החמישי" ליום ט' באב, מחמש סיבות המצטברות מארועים מתקופות שונות: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ (במדבר), וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר (בית שני), ונחרשה העיר (בית שני)" (תענית, פ"ד, משנה ו). כלומר, בשל מרכזיותו של מועד "הצום החמישי", חז"ל תיקנו לצום בט' באב צום חמור יותר מיתר שלושת הצומות, הן משום שבאותו החודש שבו נחרב הבית ראשון, והן משום שכל הצומות נקבעו בשל אירוע החורבן הראשון. יחד עם זאת חז"ל קבעו את יום ט' באב, ליום המרכזי שבו נשרף ונחרב רובו של בית המקדש בבית שני. בקביעה זו הורונו חז"ל להתענות מסיבת שני החורבנות של בתי המקדש בשתי התקופות שארעו בחודש אב, עם העדפה של היום העיקרי לשריפת בית המקדש בימי בית שני, כסמל לכך שהחורבן האחרון היה חמור יותר, ואף תיקונו נמשך שנים רבות יותר.
נלענ"ד כי אף בענין "הצום החמישי", ניתן לומר כדברי רבי תנחום בר חנילאי (אשר נאמרו במקורם לגבי י"ז בתמוז): "קילקול חשבונות יש כאן" (תענית, פ"ד, ס"ח, טור ג). כלומר, ניתן לומר ע"פ דברי רבי תנחום, כי התלאות והטרדות הקשות שעברו על עם ישראל בגלות, גרמו למחלוקות בענין המועדים המדויקים של המאורעות ההיסטוריים, לפיכך חז"ל קבעו כי שני חורבנות הבית היו בט' באב, דהיינו, חז"ל קבעו סדר בתוך הנראה כאי הסדר.
ד. קביעת היום של ה"צום השביעי": חז"ל קבעו את יום "הצום השביעי" ליום ג' בתשרי ע"מ לציין את יום האבל על הריגת גדליה בן אחיקם (כמסופר במלכים-ב, כ"ה, כ"ב-כ"ו, ירמיהו, מ"א, א'-ג, 586 לפנה"ס), כחודשיים לאחר (52 יום בגימטריה גדליה) שנחרב הבית הראשון. כלומר, אין מחלוקת או תוספת של חז"ל, בהקשר לענין האירוע אשר ממנו התחייב ונקבע "הצום השביעי", לאחר חורבן בית הראשון כאמור במקרא. אולם מאחר והמקרא אינו מציין את היום שבו נרצח גדליה, אלא רק את שם החודש בלבד, לפיכך היו קיימות שתי דעות: חלק סברו כי הרצח בוצע ביום הראשון לחודש תשרי, אולם מפאת שני ימי ר"ה, נדחה מועד הצום ליום ג' בתשרי. וכן כתב ה"אבן עזרא" (זכריה, ח', י"ח): "נהרג גדליה בראש השנה, על כן קבעוהו ביום השלישי, או קיבלו ככה מפי האבות הקדושים". וחלק סברו כי הרצח בוצע ביום השלישי לחודש תשרי במועד הקבוע ליום הצום, כמבואר בגמ' (ר"ה, יח:): "צום השביעי - זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו - ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו". כלומר, גם בענין "הצום השביעי", חז"ל שימרו את החודש האמור במקרא, אך הם קבעו את יום "הצום השביעי", את סיבתו, ואף את הקשרו לחורבן בית ראשון ועתיד, דהיינו, חז"ל קבעו סדר בתוך הנראה כאי הסדר.
קביעת החודש, היום והסיבה של ה"צום העשירי": מחלוקת חז"ל בענין הסיבה והמועד של "הצום העשירי", משקפת ביתר שאת את דברי רבי תנחום בר חנילאי (אשר נאמרו במקורם לגבי י"ז בתמוז): "קילקול חשבונות יש כאן" (תענית, פ"ד, ס"ח, טור ג). כלומר, ע"פ הפשט נראים דבריו של רבי עקיבא (ר"ה, יח:) מתואמים עם המקראות המפורשים, דהיינו, הן המועד והן הסיבה ל"צום העשירי" נקבעו ליום י' בטבת, ביום שבו החל המצור (588 לפנה"ס) של נבוכדנצר מלך בבל על חומות ירושלים, שנה ושבעה חדשים לפני חורבן הבית הראשון (ע"פ מקראות מפורשים במלכים-ב, כ"ה, א'-ב', ירמיהו, ל"ט, ב', ירמיהו נ"ב, ד'-ה', יחזקאל, כ"ד, א'-ב'), דהיינו, למרות שבתקופת בית שני נמשך המצור על ירושלים כארבעה חודשים (החל מחודש ניסן, 70 לאחה"ס). אולם רבי שמעון בר יוחאי חולק על ר"ע, הן בענין מועד הצום (ה' בטבת), והן בענין סיבת קביעת מועד יום הצום (הגעת השמועה לבבל), כמובא בגמ' (ר"ה, יח:): "תניא אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו... צום העשירי - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים... ואמאי קרי ליה עשירי - עשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון. ולמה נכתב כאן - כדי להסדיר חדשים כתיקנן. אני איני אומר כן, אלא: צום העשירי - זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר (יחזקאל, ל"ג, כ"א): 'ויהי בשתי עשרה שנה בעשרי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הכתה העיר', ועשו יום שמועה כיום שריפה. ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון אחרון, ועל אחרון ראשון. אלא שהוא מונה לסדר חדשים, ואני מונה לסדר פורעניות".
לפיכך לפי דעת רשב"י יום י' בטבת לא נקבע כיום צום בגין תחילת המצור, אלא יש לצום ביום ה' בטבת בגין הגעת השמועה על חורבן הבית לבבל. כמו כן, לדעת הרשב"י אנשי שכם, שילו והשומרון, היו צריכים להתענות ביום ג' או ה' בתשרי, משום שהשמועה על חורבן בית המקדש והגלות, הגיעה ליהודי שכם, שילו והשומרון הסמוכים לירושלים, רק כחודשיים לאחר החורבן, דהיינו, "ביום השני להמית את גדליה" (ירמיהו, מ"א, ד'-ה'), וכן כתב רש"י: "כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית, ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם וגלחו זקנם". לפיכך נלענ"ד ליישב את המחלוקת המהותית בין ר"ע לרשב"י, ולומר כי הרשב"י מכוון את דבריו למנהג הזמני של גולי בבל, להקדים את צום י' בטבת, ליום השמועה על החורבן ביום ה' בטבת, רק בתקופה שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני.
נלענ"ד כי אף בענין קביעת החודש, היום והסיבה של ה"צום העשירי", ניתן לומר כדברי רבי תנחום בר חנילאי (אשר נאמרו במקורם לגבי י"ז בתמוז): "קילקול חשבונות יש כאן" (תענית, פ"ד, ס"ח, טור ג). כלומר, ניתן לומר ע"פ דברי רבי תנחום, כי התלאות והטרדות הקשות שעברו על עם ישראל בגלות, גרמו למחלוקות בענין המועדים המדויקים של המאורעות ההיסטוריים, לפיכך חז"ל קבעו לדורות כי צום י' בטבת הוא היום המסמל את תחילת הפורענויות אשר באה לידי ביטוי מוחשי ביום תחילת המצור בימי בית ראשון, בי' בטבת (588 לפנה"ס), דהיינו, חז"ל קבעו סדר בתוך הנראה כאי הסדר.
נראה לכאורה כי קביעת יום י' בטבת כיום צום בעקבות תחילת המצור תמוהה, הן משום שבאותו יום המצור עדין לא הורגש, והן משום שמועד הבקעת החומה החל לאחר שנה ושבעה חדשים לפני חורבן הבית הראשון, אולם בקביעה זו הורונו חז"ל להתענות, הן מסיבת אי הציות של צדקיהו המלך לדברי הנביא ירמיהו, והן משום שיום זה מסמל את היום המכריע להשתלשלות האירועים ולהסתלקות השכינה מתוך עם ישראל, לאחר כתשע מאות שנה רצופים, של השראת השכינה בישראל. כמו כן, המצור הארוך והרעב הגדול שבא בעקבותיו, מלמד כי אזהרות התורה בפרשיות התוכחה, התקיימו במלואם. וכן מובא בגמ': "נפקא בת קלא ואמרה ליה (לנבוזראדן): עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" (סנהדרין, צו:). וכן מצאנו כי בסמוך לי' בטבת אירעו עוד שני אירועים מצערים: בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית, ובט' בטבת נפטר עזרא הסופר, אשר עליו אמר רבי יוסי: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא לא קדמו משה" (סנהדרין, כא:).
לפיכך הרמב"ם פסק (תעניות, פ"ה, א) כי הצומות נועדו: "כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא, כ"ו, מ'): 'והתודו את עונם ואת עון אבותם', וגו'.
ה. תענית אסתר - הנביא זכריה לא הזכיר בנבואתו את תענית אסתר (525 לפנה"ס), "ולא הזכיר הכתוב תענית אסתר, וכבר עבר זמן אחשורוש, כי אין כתוב במגלה קביעת יום התענית, כי כל ישראל התענו שלשה ימים בניסן" (אבן עזרא, זכריה, ח', י"ח). יתרה מזאת, אף בתלמוד לא מוזכרת החובה להתענות ביום י"ג באדר, אלא אדרבא בתקופת התלמוד נגזר לחוג ביום י"ג באדר את "יום ניקנור" (יום הניצחון של יהודה המכבי, מגילת תענית, משנה ל, תענית, יח:, 162 לפנה"ס), והרש"י כתב: "ואסור בהספד ובתענית" (תענית, יח:), בנוסף לכך נראה כי המקור הראשון שבו מצויין צום תענית אסתר, הוא ב"שאילתות דרב אחאי גאון" (פרשת ויקהל, שאילתא סז, יח, 680-762 לאחה"ס). לפיכך דינה תענית אסתר הוא מתוקף מנהג, וגדריה קלים יותר מגדרי ארבעת הצומות המוזכרים בדברי הנביא זכריה. וכן הרמב"ם פסק (תעניות, פ"ה, ה): "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו, להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר (אסתר, ט', ל"א): 'דברי הצומות וזעקתם', ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת, מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר, אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת".
לסיכום:
לאור האמור לעיל ניתן לומר כי חז"ל הקפידו לשמר את חודש הפורענויות הכתוב בנביא זכריה, אך חז"ל קבעו בפסיקתם כי אין משמעות לקביעת יום המדויק של הצומות ע"פ ההיסטוריה, מפאת "קילקול חשבונות" (תענית, פ"ד, ס"ח, טור ג). כמו כן חז"ל הוסיפו לצומות נימוקים נוספים, "לפי צורך, השעה, והדור והמעשה" (רש"י, חולין, קלז.), בבחינת "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים, י"ז, י'), משום שהצומות נועדו: "כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא, כ"ו, מ'): 'והתודו את עונם ואת עון אבותם', וגו' (הרמב"ם, תעניות, פ"ה, א). וכן נאמר: "הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם" (ישעיה, נ', א'). וכן מצאנו כי חז"ל קבעו לאחר ביום את ארבעת הצומות שחלים בשבת, ולהקדים ביומיים את תענית אסתר החלה בשבת. כמו כן, חז"ל הוסיפו נימוקים לצומות מתקופות שונות, ואף בימינו נקבע יום צום י' בטבת ליום הקדיש הכללי לנספי השואה.
יה"ר שנזכה לביטולם של הצומות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: ראות בימינו את נקמת ה' מבני עשו לדורותיהם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ח', י"ט).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)