מטרת מצות הבאת הביכורים

קוד: מטרת מצות הבאת הביכורים בתנ"ך

סוג: מניעים1

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל: Hagay-R @ tahal.com

מצות הבאת ביכורים:
התורה מצוה על בעל קרקע בישראל להביא בעצמו לכהן בביהמ"ק פעם בשנה את ביכורי פירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מאלה אשר גדלו באדמתו. מצות הבאת הביכורים חלה רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, שנאמר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" (דברים, כ"ו, א'-ב'). בעת הבאת טנא הביכורים אומר החקלאי לכהן שאין הוא כפוי טובה לה', והכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ומניף את הטנא עם הביכורים ומניחו לפני המזבח, שנאמר: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים, כ"ו, ג'- ד'). כלומר, מצות הבאת הביכורים נועדה להכניע את יצר התאוה שבלב האדם, וגם לגרום לאדם להתרחק ממדת כפיות הטובה, ואף לנטוע בלבו את מדת הענוה ולהזכירו כי למרות עושרו הוא עבדו של הקב"ה לצמיתות. לפיכך התורה ציותה "ושמחת בכל הטוב", דהיינו, התורה מצוה על האדם לשמוח בחלק אשר ניתן לו ע"י ה' לצורך עבודתו יתברך, ושלא יתעצב לבו במחשבת יצר הרכושנות האומר: "יש לו מנה מבקש מאתים".
מצות הבאת הביכורים מיוחדת מיתר מצוות נתינת ה"ראשית" (תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, בכור בהמה, פדיון בכור האדם, וכו') בכך שהיא כוללת ארבעה תנאים ההכרחיים לקיומה: המצוה חלה רק על פירות שבעת המינים, ומצורפת אליה מצות מקרא ביכורים, וחובה להביאה לביהמ"ק, וכן חובת הביכורים תלויה בבעלות על הקרקע. הטעמים לכך שהתורה מצוה לתת את ה"ראשית" מכל דבר לקב"ה הם: הכרת ישראל באדונותו של ה' על כל קניינו של האדם, ומתן ביטוי לכך שישראל מאמינים כי ה' הוא מקור כל הברכות שבהן התברך האדם. לפיכך נאמר במשנה: "אלו דברים שאין להם שעור: הפאה והבכורים.." (פאה, פ"א, משנה א), דהיינו, אף שבולות בודדת דייה לחייב את מביאה להודות לה' במצות מקרא ביכורים. הרמב"ם הוסיף לכך טעם מוסרי כללי נוסף (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק לט): "התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז, ניתנו כל הראשיות לה' כדי להשריש מידת הנדיבות ותמעט התאוותנות באכילה וברכישה".
וכן מצאנו שבמצות הביכורים התורה רמזה גם לאדם שאינו בעל שדה לקיים את מצוות התורה, שנאמר: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך", "ואין ראשית אלא תורה" (מד"ר, בראשית, פר' א), ואין פירות אלא קבלת שכר, כאמור במשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה הקרן קיימת לו לעולם הבא" (פאה, פ"א, משנה א'). ללמדנו שצריך האדם לקיים את התורה והמצוות בעיקר בגלל הכרת הטוב לה' על חסדיו וגם מתוך אמונה שה' יתן לו את עיקר שכרן בעוה"ב, וכן נרמז בדברי שלמה המלך ע"ה: "החכם עיניו בראשו" (קהלת, ב' י"ד), דהיינו, החכם מבין בעיני רוחו כי בראשית הכל עליו להקדיש את קיום התורה והמצוות לה' יוצר הכל ולבטוח בקבלת שכרו מה' יתברך בעתיד לבוא.
ושמת בטנא:
התורה מצוה להביא את הביכורים לביהמ"ק כשהם מסודים בתוך כלי, שנאמר: "ושמת בטנא", וכן פסק הרמב"ם (בכורים, פ"ג, ז'): "הבכורים טעונין כלי, שנאמר: 'ושמת בטנא'. ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו, ואם הביאם בכלי אחד יצא. ולא יביאם בערבוב, אלא: שעורים מלמטה, וחטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורמונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכלי. ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין, כגון: הוצין וחלף, או עלין וכיוצא בהן, ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ", דהיינו, את פרי האדמה הרומז לכניעת הלב מביא הביכורים מניח ממש על הטנא, שנאמר: "ולקחת מראשית פרי האדמה...ושמת בטנא". הטעם לכך שהתורה ציוותה במפורש להביא את הביכורים לביהמ"ק כשהם מסודרים בתוך כלי נועד ללמדנו: כי הכלי אשר בו מביאים את הביכורים לביהמ"ק מעיד על הנותן. כלומר, כאשר מביא הביכורים נותנם בכלי כסף או בכלי זהב נאים ויקרים למרות שהתורה איפשרה לו להביאם בטנא פשוט, הנותן הזה מעיד בכך על עצמו שנתינתו היא בשמחה ובטוב לב. לעומת זאת כשהנותן מביא את הביכורים בסל של נצרים פשוט הוא מעיד בכך על עצמו שנתינתו היא רק לצאת ידי חובת מצות הביכורים, לפיכך מובא במשנה: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים נתנין לכהנים" (בכורים, פ"ג, משנה ח'). כלומר, הכהנים היו מחזירים לעשירים את כלי הכסף והזהב שבתוכם הם הביאו את הביכורים, ואילו לעניים שהיו מביאים את ביכוריהם בקלתות של נצרים הכהנים לא היו מחזירים להם את הסלים, משום שהעשיר האמור במשנה הוא העשיר בדעת אשר הביא את הביכורים בשמחה ובנפש חפצה, לפיכך מחזירים לו את הכלי שבו הוא הביא את הביכורים כשהוא מלא בברכת השפע האלהי. לעומת זאת לעני בדעת אשר הביא את הביכורים מתוך עצבות ומתוך כורח המצוה אין הכהנים מחזירים לו את הסל שבו הביא את הביכורים, אלא אף לוקחים ממנו את הכלי הפשוט שהביא, דהיינו, בניגוד לעשיר בדעת שחוזר מלא בברכת השפע האלהי, העני בדעת חוזר ריקם וללא בברכת השפע האלהי, מכאן למדו בגמ': "דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא" (ב"ב, צב.). כלומר, ממצות הביכורים למדנו גם: שקבלת השפע האלהי תלוי בכלי שהאדם מביא עמו לצורך קבלת השפע האלהי, לפי ש"במידה שאדם מודד בה מודדין לו" (סוטה, פ"א, משנה ז'), מטעם זה פסק הרמב"ם: "ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו, ואם הביאם בכלי אחד יצא".
משל למה הדבר דומה? לשני אנשים שיצאו לדוג דגים בים, האחד היה דייג עשיר ומנוסה והשני דייג עני וחובבני. ישבו שניהם על סלע אחד ודגו דגים, בכל פעם שהדייג המנוסה תפס דג גדול הוא היה מכניס אותו לצידנית עם קרח כדי שלא יתקלקל, ואת הדגים הקטנים שתפס זרק בחזרה לים בכדי שיגדלו ואולי בעתיד יעלו בחכתו כשהם כבר ראויים לאכילה, בבחינת "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו" (קהלת, י"א, א'). לעומת זאת בכל פעם שהדייג החובב היה תופס דג גדול הוא היה זורק אותו חזרה למים, ואת הדגים הקטנים שתפס היה מכניס לצידנית עם קרח. הדייג המנוסה הסתכל בסקרנות על האיש שלצידו, וראה איך הוא חוזר על המעשה שוב ושוב לאורך כל היום. בסופו של יום כשממש כאב לדייג העשיר לראות את הבזבוז המשווע של זריקת הדגים הגדולים והטובים בחזרה לים, פנה לשכנו הדייג החובב ושאל: מדוע אתה עושה את הדבר הזה? מדוע אתה זורק את כל הדגים הגדולים חזרה למים? ענה לו הדייג העני: הסיבה לכך היא: משום שיש לי בבית רק מחבת קטנה ואני לא יכול לטגן בתוכה דגים גדולים. אמר לו הדייג המנוסה: מדבריך אני מבין שלא רק שאינך דייג חכם אלא אתה אפילו לא טבח ולא סוחר טוב, משום שאתה יכול לפרוס את הדגים הגדולים לגודל המחבת הקטנה או למוכרם בשוק ולקנות מחבת גדולה או להרויח ממכירתם.
הנמשל הוא לתלמיד חכם שתורתו אומנותו הפוגש אדם ירא שמים אשר זורק ממנו והלאה את כל הזדמנויות ללמוד תורה, וכששואלו הת"ח מדוע אינך קובע עתים לתורה? ירא השמים משיבו כי שיכלו מוגבל ולכן אין הוא יכול ללמוד תורה, דהיינו, המחבת שלו קטנה מדי בעבור לימוד התורה. האמת היא שהמחבת הקטנה היא לא הסיבה כי הרי תמיד אפשר ללכת לשוק ולקנות מחבת גדולה יותר, אלא הסיבה היא: האמונה הקטנה שיש לאותו אדם ביכולותיו, וחוסר יכולתו להתמודד עם עצת יצר הרע הטוענת כי ההשקעה בלימוד התורה היא גדולה מדי וללא תמורה מיידית.
מצות מקרא ביכורים:
מצות מקרא ביכורים היא מצוה התלויה בארץ ומהווה חלק בלתי נפרד ממצות הבאת הביכורים, לפיכך המביא את ביכוריו משבעת המינים חייב במצוה נוספת, והיא: קריאת מקרא הביכורים בשעת הנפתן של הביכורים והנחתן לפני מזבח ה', דהיינו, מקרא ביכורים נאמר בכל שנה בין עצרת לחג הסוכות. מצות מקרא בכורים נועדה לתקן את מדת כפיות הטובה של האדם כלפי בוראו, כפי שנאמר: "ואמרת אליו' שאינך כפוי טובה" (רש"י, דברים, כ"ו, ג'), דהיינו, כאשר האדם מקבל במוחש את טוב הארץ ופירותיה התורה מצוה עליו לקרוא את מקרא הבכורים בכדי להחדיר בלבו את מדת הכרת הטובה. משום שכפיות טובה היא מדה רעה הטבועה בלב האדם מיום היולדו, ושורשיה נובעים מן העובדה שכאשר האדם נעשה בר דעת הוא מקבל את כל הקיים בעולם כמובן מאליו, כגון: העובדות שהוריו חייבים לטפל בו, להאכילו, להשקותו, ולגדלו ללא כל תמורה מצידו, וכו', לפיכך כשאדם גדל במחשבה זו, מתחזקת בלבו ההרגשה כי מדת הכרת הטובה היא מיותרת ומשפילה, ומדה רעה זו של כפיות טובה גוררת את האדם להתנהג כך גם כלפי בורא עולם, לפיכך מצות מקרא בכורים נועדה לתקן את מדת כפיות הטובה של האדם כלפי בוראו. וכן מצאנו שהרמב"ם הוסיף למצות מקרא הביכורים טעם מוסרי (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק לט): "מקרא בכורים יש בו מדת הענוה כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מן העבודה (עבודת ה') שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, וענין זה מודגש בתורה הרבה".
במקרא ביכורים החקלאי הישראלי מפרט בקצרה את ההסטוריה היהודית מבראשית ועד כיבוש הארץ בדומה להגדת פסח, שנאמר: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים, כ"ו, ה-י"א). כלומר, עיקר נוסח מקרא הביכורים הוא: הצהרה אנושית מצידם של הבנים כי ה' קיים את הבטחתו לאבות בכך שהוציא את בניהם ממצרים והביאם אל ארץ ישראל. לפיכך במקרא הבכורים מבטא האיכר את ההכרה בבעלותו של ה' על עם ישראל, הן בגין הוצאתם מעבדות מצרים והן בגין מתן אדמתה של ארץ ישראל לעם ישראל, דהיינו, כל איכר בכל דור ודור כשהוא מביא את ביכוריו הוא מודה לקב"ה בהכנעה על יציאת מצרים ועל הארץ שה' הביאו לתוכה, כשם שנאמר בגמ': "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, קט"ז:).
בנוסף לכך, האיכר מציין בתוכנו של מקרא הביכורים את העובדה שישראל לא נהיו לעם ואף לא כבשו את הארץ בזכות כוחם, אלא הכל ניתן להם מאת ה' בכל דור ודור ועל כן האדם והארץ הם רכושו של ה' כולל כל היבול, לפיכך החקלאי מודה לה' על שנתן לישראל את חרותם, ועל שאיפשר לו לאכול מפרי אדמתו לאחר קיום מצות הביכורים. כלומר, מקרא הביכורים הוא לא רק הכרת הטוב של החקלאי הישראלי לבוראו על הצלחתו האישית בשדותיו וכרמיו, אלא מקרא ביכורים מבטא גם את הכרת הטוב על חסדי ה' עם כל דורות ישראל, דהיינו, הבעת תודה על החסדים שעשה הקב"ה עם כלל ישראל החל מיום ירידתו של יעקב לגלות בארם, ועד ליום הבאת הביכורים של אותו חקלאי שבכל דור ודור. לפיכך הקורא את מקרא הביכורים מחזק את האחדות והערבות ההדדית שבינו לבין כלל ישראל ובין הקב"ה לישראל.
נמצאנו למדים ממצות מקרא ביכורים: שלא די לו לאדם שיודה לה' רק בעבור הטובה וההצלחה האישית שה' עושה עמו, אלא שצריך האדם להודות לה' גם על כל החסדים שה' עשה לכלל עם ישראל בכל הדורות. מטעם זה הצהרת מקרא הביכורים צריכה להאמר בקול רם, שנאמר: "וענית", ופירש הרש"י: "לשון הרמת קול", משום שהשפע האלהי אינו ניתן רק לחקלאי היחיד ולדורו, אלא השפע האלהי ניתן גם לחקלאי, וגם לדורו של החקלאי ואף לכלל דורותיהם של ישראל. על כן כאשר היחיד מתאחד עם הכלל הן בדורו והן בדורות שקדמו לו באמצעות מקרא ביכורים, הוא מקשר בכך את עצמו לצינור השפע האלהי שממנו הקב"ה מזרים את השפע לכלל עם ישראל, לפיכך ציותה תורה לומר את מקרא הביכורים בלשון רבים ובקול רם בכדי שהאדם ישמיע בבית המקדש את שותפותו בערבות ההדדית עם כלל ישראל.
הצמדת הבאת הבכורים למקרא ביכורים ולהזכרת יציאת מצרים נועדו להכניע את לבו של מביא הבכורים לפני ה' יתברך, לפיכך מביא הבכורים מכריז גם בקולו וגם במעשיו שהוא עבד עולם לה' יתברך אשר הוציאו מעבדות מצרים, בדומה למשלו של ה"חפץ חיים": מעשה באדם עני ומובטל שפנה לעשיר ובקש ממנו לעבוד אצלו, אמר לו העשיר: אינני זקוק עתה למשרת. מלאו עיני האיש דמעות ואמר לעשיר: אם לא תתן לי עבודה אתה גוזר אתה עלי למות ברעב!, נכמרו רחמי העשיר על העני ועל כן אמר לו: מוכן אני להעסיקך כמשרתי אבל בתנאי אחד: שתשמור לי אמונים ותעשה ככל אשר אצוך מבלי לחרוג מדברי. העני קבל עליו את התנאי, ואכן עמד בדיבורו ועשה ככל אשר ציוהו העשיר. יום אחד הוצרך העשיר לנסוע למרחקים לצורך עסקיו, קרא למשרתו ואמר לו: אעדר מן הבית לשבוע ימים, רשמתי לך את כל מה שיש לעשות בפרוטרוט, עליך לקרוא רשימה זו בוקר וערב כדי שתזכרנה לפרטיה. אמר לו המשרת: יכול אתה להיות סמוך ובטוח שכך אעשה, כפי שנוכחת לדעת שניתן לסמוך עלי בכל. לאחר שבוע שב העשיר לביתו ואת פניו קידמה צחנה מבשרת רעות, ואילו פניו של המשרת זהרו משמחה על שובו של אדוניו. מיהר העשיר לסרוק את הבית ועיניו חשכו כאשר ראה כי התבשילים הבאישו, החלב החמיץ, הפרות שברפת גוועו, התרנגולות מתו, וכו'. קצף העשיר על משרתו ואמר לו: מעלת באמון שנתתי בך!, הזנחת את תפקידך!. המשרת מחה כנגדו ואמר: אדוני, חלילה לך מלהאשימני חינם! עשיתי ככל אשר ציותני, קראתי את הרשימה ערב ובוקר ואני אף זוכר אותה בעל פה: לנקות את הסירים, לחבוץ את החלב, להאכיל את הפרות, לפטם את התרנגולות, להדיח את הרצפות, לחבוט את השטיחים, לאבק את הרהיטים, וכו'. אמר לו העשיר: הוי אויל ופתי, מה הועילה קריאתך?! וכי היא העיקר? הלא לא ציויתך לקרוא אלא בכדי שתזכור לעשות, ולא העלתי בדעתי שתחשוב לצאת ידי חובה בקריאה בלבד!. והנמשל הוא: כשיהודי מצווה להזכיר בכל עת את יציאת מצרים הוא מכריז למעשה: כי הוא עבדו של ה' יתברך לבדו ולכן הוא מקיים את כל מצוותיו בהכנעה, לפיכך גם כשהאדם הוגה בתורה הקדושה אין הקריאה לבדה מועילה לו אלא "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין, מ:). על כן כל איכר בכל דור ודור כשהוא מביא את ביכוריו הוא מודה לקב"ה בהכנעה על יציאת מצרים ועל הארץ שה' הביאו לתוכה, ומקיים בכך את הנאמר בגמ': "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, קט"ז:).