חזון האהבה הנצחית מתוך המקדש וכליו

קוד: חזון האהבה הנצחית מתוך המקדש וכליו בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: hagay_r@tahal.com

אל:

בס"ד ד' אב התשע"ב
חזון האהבה הנצחית מתוך המקדש וכליו
כנס שליח חב"ד הרב שמואל גרומך שליט"א בבית הכנסת בית דוד מליחי בבית דגן
מבוא:
התוכחות הכלולות בפרשת דברים והפטרת חזון, מבטאות את אהבת ה' יתברך לבניו, כפי שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי, ג', י"ב), ונאמר: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים, ח', ה'), "רבי נחמיה אומר: חביבין היסורין, שכשם שקרבנות מרצין, כך היסורין מרצין" (תנחומא, יתרו, סימן טז). כלומר, התוכחות וייסורי הגלות נועדו לשיפור ולשיקום הקשר הנצחי שבין אבינו שבשמים לבין עם ישראל בניו, אשר תבוא לידי ביטוי מושלם בבנין הנצחי של בית המקדש השלישי, כפי שמבואר להלן:
א. סמליות שמו של חודש אב - מלמד על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אב לבניו.
ב. מטרת העצבות בחודש אב - צער על כך שהתרגלנו לחיות ללא בית מקדש וללא משיח.
ג. דברו על לב ירושלים – תיקון הגורמים לחורבן בתי המקדש.
ד. הכרובים – מלמדים על התפתחות קשרי האהבה בין הקב"ה לעם ישראל.
ה. בדי הארון – מלמדים על מידת הבטחון במתן השפע מה' יתברך.
ו. סממני הקטורת – מלמדים על אחדות ושיתוף רשעי ישראל.
ז. בכית המזבח – גירושין ומות האשה סמל לפירוד בשכינה.
ח. כיור הנחושת – סמל להעלאת החומריות לדרגה רוחנית.
ט. ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם – מלמד על בנין הבית הפרטי מתוך שלום בית.
י. לשכני בתוכם - השכינה שורה בתוך בתי עם ישראל אשר אף הם נקראים משכן.
יא. מדרש תנחומא פר' צו -העיסוק במשכן כבנין הבית.
יב. יתרונותיו של הבית השלישי – שילוב הקדושות יגרום לנצחיותו ולקיום התמידי.
סמליות שמו של חודש אב:
שורשם של שמות החודשים נטוע בשפה הבבלית, מלבד חודש אב אשר יש לו משמעות בלשון הקודש, משום שחודש אב מביע את הקשר העמוק בין עם ישראל לאביהם שבשמים. וכן מצאנו שבחודש אב הקב"ה שפך "חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל" (איכה רבתי, פר' ד), כשאב נאלץ להעניש את בנו, הוא מצטער יותר מהבן.
חודש אב נושא עמו את התואר "מנחם" (כשמו של הרבי: מנחם מנדל), למרות שלכאורה זהו החודש העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. קשה להתנחם על אובדן בתי המקדש, וקשה עוד יותר להנחם כשהשכינה עדין שרויה בצער מזה 1944 שנה, אולם התחושה המצויה במעמקי הלב והנפש של היהודי, כי בית המקדש לא נחרב, אלא הוא נעדר באופן זמני, ובנינו מחדש תלוי במעשיהם של עם ישראל. עובדה זו היא מעודדת, ואינה משכיחה מן הלב את האובדן הזמני. ההיתפתחויות של הדורות האחרונים, כגון: הקמת מדינת ישראל, כיבוש הר הבית, שיבת ציון, וכו', מעידים כי קץ הגלות נראה קרוב מתמיד, כאמור בחזיונות הנביאים. לפיכך מחד גיסא יש להודות לה' על הטובה, ומאידך גיסא יש לשאוף ולפעול למען השלמת החסר לכלל עם ישראל, דהיינו, משיח ובנין בית המקדש.
וכן מצאנו כי שמו של חודש אב מרמז מחד גיסא על עצבות משום שמילת אב הוא חלק ממילת אבל, ומאידך גיסא משולבת בו התקוה שחודש אב יהיה גם אב לגאולתינו השלמה, וכן הוא בימינו: מחד גיסא רוב ישראל שרויים על אדמתם במדינה עצמאית, ומאידך גיסא במקום שבית המקדש היה בנוי עומד על תילו מקדש מוסלמי, דבר הגרוע יותר ממצב של "שועלים הלכו בו". לפיכך המצב מחייב יתר התבוננות וחזרה בתשובה שלמה, בכדי לשנות את המצב ולהחיש את גאולת ישראל השלמה כמובטח בחזון הנביאים. לפיכך הוראת הרבי ללמוד עניני גאולה ומשיח בשלשת השבועות, היא כדרכו של ר"ע, דהיינו, ראית החורבן במשקפי הגאולה, ולא רק מתוך עצב וייאוש, בבחינת "והחי יתן אל לבו".
וכן מובא בתלמוד: "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין, ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה!? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה, בנבואתו של אוריה: באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מסכת מכות דף כד:). כלומר, האבל הכבד על החורבן טומן בחובו את הנחמה העתידית התלויה במעשיהם של ישראל.
מטרת העצבות בחודש אב:
חכמי המשנה קבעו: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית, פ"ד, משנה ו), לכאורה היה צ"ל משנכנס אב "מרבים בעצבות", או לפי הפשט משנכנס אב (אבינו שבשמים) "מרבים בשמחה"?, אלא שמחד גיסא אין השכינה שורה מתוך עצבות (שבת, ל:), ומאידך גיסא אין שמחה שלמה בהיעדר בית מקדש, כן נאמר בסיום מסכת תענית (פ"ד, משנה ח): "וכן הוא אומר: (שיה"ש, ג', י"א) 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו', ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן". לפיכך חודש אב מחד גיסא הוא מעורר לעצבות, בגין העדר מקום להשראת השכינה של אבינו שבשמים בתחתונים, ומאידך גיסא הוא מקור לשמחה העתידית בבנין הנצחי של בית המקדש השלישי. שנאמר: "כי בשמחה תצאון" (ישעיה, נ"ה, י"ב), ומובא בזוה"ק: "וזמינין ישראל לנפקא מן גלותא בהאי שמחה" (ויקרא, ח:). וכן מצאנו כי חז"ל ריכזו את העצבות ליום תשעה באב, כמובא בגמ': "וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר: 'שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה' (ישעיהו, ס"ו, י'). מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה" (תענית, ל:).
וכן "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע..., אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה... אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע... אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה" (ברכות, ה.). לכאורה, אם הזכרת יום המיתה היא העיצה הטובה ביותר לנצח את היצר הרע, לשם מה נדרשות העיצות ללמוד תורה, או לקרוא קריאת שמע?. אלא ששלושת העיצות צריכות להיות ביחד. לימוד התורה גורם לשמחת הלב שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים, י"ט, ט'), ו"הקורא קריאת שמע - ראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך" (ברכות, נז.). ובכדי שאדם לא יבוא לידי ייאוש, הוא מזכיר ליצה"ר כי הוא עתיד להישאל ביום המיתה: "קבעת עתים לתורה?, עסקת בפריה ורביה?, צפית לישועה?" (שבת, לא.). ובכך הוא משמר את השמחה בלימוד התורה, וכן מובא במדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמחין את המצות אני מוסיף לכם שמחה" (ילק"ש, רמז תקמז).
כלל עם ישראל מזכירים מספר פעמים ביום את חרבן ציון וירושלים הן בתפילה והן בברכת המזון, ומתפללים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", "כי לישועתך קיוינו כל היום". ובקדיש אומרים: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחה בעגלה ובזמן קריב", אך מתוך ההרגל והשגרה של הגלות, כהתה ההרגשה הנחיצות של ביאת המשיח ובנין בית המקדש, עד שנדמה כאילו הדברים נאמרים כ"מצות אנשים מלומדה" (ישעיה, כ"ט, י"ג). לפיכך הצער על החורבן המרוכז בשלושת השבועות, הוא בעיקר צער על כך שהתרגלנו לחיות ללא בית מקדש וללא משיח.
לפיכך חז"ל תקנו את מנהגי האבלות בשלושת השבועות, בתשעת הימים, בארבעת הצומות ובתשעה באב, ע"מ לעורר את עם ישראל לתקן, להפיק לקחים מן העבר ולצאת משגרת הגלות, כאמור בגמ': "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? א"ר יוחנן דאמר קרא: 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' (ירמיה, ל', י"ז), דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה" (סוכה, מא.). כלומר, ההתבוננות במציאות הגלות המתמשכת והצורך בהתחזקות, מסוגלת לגרום לעם ישראל לשינוי במהלך חייו השגרתיים, ולהרהר בתשובה כדי להחיש את גאולתינו השלמה.
דברו על לב ירושלים:
וכן מצאנו כי הנביא ישעיה חזה את המצב וקרא לדורות: "דברו על לב ירושלים" (ישעיה, מ', ב'), דהיינו, ככל שמדברים ומעלים את זכרון החורבן וסיבותיו, כך מרגישים בלב את חסרונו ונחיצותו לעם ישראל. אולם לא די בדיבור או הבעת צער בלבד, אלא יש להכשיר את הקרקע לבנין בית המקדש השלישי, באמצעות תשובת המשקל לחטאים אשר גרמו לחורבנו, כמובא בגמ': "מקדש ראשון מפני מה חרב?, מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב?, מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (יומא, ט:). תיקון עוון ע"ז – קביעת עיתים לתורה, והפסקת המרדף אחרי אלוהי הכסף וזהב, תיקון עוון גילוי עריות – הקפדת הנשים והגברים על גדרי הצניעות, תיקון עוון שפיכות דמים – זהירות בדרכים, שמירת הלשון וכו'. תיקון שנאת חנם באמצעות אהבת חנם ואהבת לריעך כמוך ולא ואהבת לריעך בתנאי שהוא כמוך. כגון ההפגנה של 150,000 ת"ח בבני ברק, ועוד 200,000 ת"ח בירושלים (ה' תמוז תש"ע), כנגד שילוב בנות חרדיות ספרדיות בבית ספר אשכנזי בעיר עמנואל.
הכרובים:
בפרשת יתרו מיד לאחר מעמד סיני, משה רע"ה נצטוה להורות לעם ישראל את אופן הביצוע של הכרובים, בטרם שמשה ועם ישראל נצטוו על הקמת המשכן, שנאמר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות, כ', כ'). הרש"י פירש: "אלהי כסף', בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות. 'ואלהי זהב', בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה הרי הן לפני כאלהי זהב. 'לא תעשו לכם', לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם" (רש"י-שמות, כ', כ').
מפאת חשיבותם של שני הכרובים בעיני ה' יתברך, משה ועם ישראל נצטוו על אופן ביצועם מיד לאחר מעמד סיני, משום שבמעמד סיני עם ישראל חנו "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י- שמות, י"ט, ב'). על כן ה' יתברך ציוה על עם ישראל לעשות את שני הכרובים במשכן בדמות שני תינוקות "תמימים בני שנה", המיוצרים ממקשה אחת זהב טהור כאשר מבטם "איש אל אחיו", דהיינו, הכרובים מסמלים את הצורך העליון באחדותם של עם ישראל.
כפילותם של הכרובים אשר עוצבו בדמות שני תינוקים המביטים זה בפני זה במבט תמים, כשהם עשויים מזהב טהור ובמקשה אחת עם הכפורת, וגם הצבתם באופן קבוע מעל ארון הקודש אשר הוצב בקודש הקודשים, הם הביטוי המוחשי לאהבת ה' יתברך רק את כנסת ישראל. וכן מובא בגמ': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא, נד.). וכן מובא בזוה"ק: "אמר רבי יוסי: ווי לעלמא כד חד כרוב אהדר אנפיה מחבריה, דהא כתיב: 'ופניהם איש אל אחיו' כד הוי שלמא בעלמא" (זוהר, שמות קעו.). כלומר, שני הכרובים שהיו במשכן כשפניהם איש אל אחיו, נועדו "להראות לישראל חיבה יתרה שהקב"ה חיבבם" (פסיקתא זוטרתא, שמות, כ"ה).
בנוסף לכך, באמצעות שני הכרובים מזהב טהור המוצבים בקודש הקודשים מעל ארון העדות, ה' יתברך התכוון לגלות לעולם את חיבורם ותמימות אהבתם הדו סטרית של עם ישראל והקב"ה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת שעם ישראל עשו את המשכן. כלומר, כפילות הכרובים ומבטם "איש אל אחיו", מבטאים את קשר החיבור והאהבה שבין הקב"ה לבין עם ישראל, בעת שעם ישראל עושים את רצונו. משום כך שילוב ערך החיבור הפיסי של הכרובים עם ערך האהבה הרוחנית שבין עם ישראל המאוחד לבין קב"ה, יצרו את מקום "יושב הכרובים" (דבה"י-א, י"ג, ו') אשר הוא מקום הקדושה הגבוה ביותר בעולם.
כלומר, מעל ארון העדות, ומעל משטח הכפורת "זהב טהור" (שמות, ל"ז, ו') אשר היתה בעובי "טפח" (סוכה, ד:, ה., יומא נה.,עב:), עמדו "שני כרובים זהב מקשה עשה אתם משני קצות הכפרת" (שמות, ל"ז, ז'), הרש"י פירש כי הכרובים "דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י-שמות, כ"ח, י"ח). לכאורה ניתן לשאול: מדוע לכרובים היה פרצוף של תינוק, ולא פרצוף של צדיק או של מלאך?. אלא נלענ"ד לומר: כי הטעם לכך הוא משום ש"חביב אדם שנברא בצלם" (אבות, פ"ג, י"ד), דהיינו, כל אדם נולד בצלם אלהים, וכשהאדם גדל וטועם את טעם החטא, צלם האלהים שעמו הוא נולד מתעוות. לפיכך ה' יתברך בחר בדמות שתי תינוקות "זכר ונקבה" (יומא, נד.) לשכון על ארון העדות, כי דמות התינוק מסמלת גם את האחדות שבין בני הזוג, וגם את הקדושה, הטהרה והזכות, משום שדמותו של התינוק נחצבת מתחת לכסא הכבוד. וכן מובא בגמ' שגובה הכרובים מקצה כנפיהם ועד קצה רגליהם היה עשרה טפחים (כשמונים ושלשה ס"מ), כמאמר הרש"י: "עשרה (טפחים) מכנפיהם עד מקום מושבם" (סוכה, ה:), דהיינו, כגובהו של תינוק בן כשנה. לפיכך כשם שהיחס לתינוק מסמל קשר טהור ובלתי מותנה של ההורים עמו, כי גם כאשר התינוק בוכה, פוגע, מלכלך, וכו', כל זמן שהוא עדין תינוק ההורים סולחים לו בשמחה, ואהבתם כלפיו אינה תלויה בצורת התנהגותו של התינוק. כך היא גם אהבתו של ה' יתברך לעם ישראל, שנאמר: "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע, י"א, א').
וכן מצאנו (מנחות, כח.) שאת כל כלי המקדש פרט לכפורת והכרובים, ניתן לעשות משאר מתכות לאו דוקא מזהב, כפי שפסק הרמב"ם להלכה (בית הבחירה, פ"א, יח-יט): "המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת, אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד... היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל, ואם העשירו עושין אותן זהב". לעומת זאת, את הכפורת והכרובים חובה לעשותם מקשה אחת זהב טהור, ואף "שלא יהיו של כסף" (רש"י-שמות, כ', כ'). כלומר, במקום המקודש ביותר בבית המקדש, שהוא גם המקום הצר של השראת תמצית השכינה אשר ממנו ה' יתברך מודיע את דבריו לעם ישראל, "מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת" (שמות, כ"ה, כ"ב), ה' חפץ שמקום זה יהיה עשיר בזהב טהור (משקל הכפורת והכרובים: 2564 ק"ג זהב טהור כאשר בסיכומו של משה [שמות, ל"ח, כ"ד] ס"ה משקל הזהב במשכן הוא 1684 ק"ג, עיין מאמרי בענין זה בסיה"ק "אשר על המשכן), ע"מ ללמדנו גם את עומק קשר האהבה שבין ה' יתברך לבין עם ישראל. לפיכך קשר זה בא לידי ביטוי גם במיקום ואף בחומר וגם בצורתם של הכרובים, וכן מובא במדרש: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא?, בשביל המשכן ובית המקדש", ומובא בגמ': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא, נד.).
וכן מצאנו שדמות הכרובים אשר על הכפורת "דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י-שמות, כ"ה, י"ח), והם היחידים מכלי השרת (עיין הרמב"ם, בית הבחירה, פ"א, יח-יט) שחובה לעשותם מזהב טהור ואף "שלא יהיו של כסף" (רש"י-שמות, כ', כ'), בכדי ללמדנו שלמען חינוך תינוקות של עם ישראל לתורה ולמצוות, אין לחסוך אלא יש להשקיע בהם זהב טהור.
וכן מצאנו שמשכן ה' בין שני הכרובים שימש גם להגנה ממשית על עם ישראל במדבר, כמובא במדרש: "אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין, והיה העשן עולה ומתמר וכל העולם מתבסם מן הריח שהיה מוציא, והאומות אומרים: 'מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן" (שיה"ש, ג', ו').
לפיכך הכרובים עמדו על ארון הקודש אשר הוא הכלי המקודש ביותר במשכן, והם אף הוצבו בתוך קודש הקודשים אשר הוא המקום המקודש ביותר במקדש. כלומר, מתוך גודל אהבת ה' יתברך את עם ישראל, הקב"ה השכין את תמצית שכינתו במשכן בין שני הכרובים "אשר על ארון העדות" (שמות, כ"ה, כ"ב, במדבר, ז', פ"ט). וכן מובא בגמ': "ההוא דהוה קאמר ואזיל: כי רחימתין הוה עזיזא (רש"י-כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי) אפותיא דספסירא שכיבן (רש"י-על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו), השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שיתין גרמידי (מיטה ברוחב ששים אמות) לא סגי לן (רש"י-לא די לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי, מעיקרא כתיב: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת', ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב: 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו', ולבסוף כתיב: 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי' וגו" (סנהדרין, ז.).
וכן מצאנו כי מעשה הכרובים (דבה"י-ב, ג', י'-י"ג) בבית המקדש הראשון אשר שלמה המלך בנה (במשך שבע שנים), היה שונה בחמשה הבדלים ממעשה הכרובים אשר נעשו למשכן ה' במדבר, שינוי ראשון הוא: כרובי המשכן היו חלק מכלי המשכן, וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה היו חלק מבנין בית המקדש. שינוי שני הוא: כרובי המשכן היו עשויים ממקשת זהב טהור יחד עם הכפורת, וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה היו עשויים עצי שמן המצופים בזהב. שינוי שלישי הוא: רגלי כרובי המשכן עמדו על כפורת ארון הקודש, ורגלי כרובי בית המקדש אשר שלמה בנה עמדו על רצפת קודש הקודשים במרחק רב מן הארון. שינוי רביעי הוא: כרובי המשכן היו קטנים משום שהם סככו על הארון שרוחבו אמה וחצי, וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה היו גדולים ומוטת כנפיהם היתה עשרים אמה. שינוי חמישי הוא: כרובי המשכן פניהם היו "איש אל אחיו", וכרובי בית המקדש אשר שלמה בנה פניהם היו "לבית". את ארבעת השינויים הראשונים הנ"ל ניתן להסביר בשינוי מבנה בית המקדש ששלמה בנה, אשר הוא נבנה ע"פ התכנית האלהית למקדש הקבע בירושלים, שנאמר: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דבה"י-א, כ"ח, י"ט). כלומר, הכרובים בבית המקדש אשר שלמה בנה, השתנו במהותם, בצורתם, בגודלם ובמיקומם, בהתאם להגדלת שטחו של הדביר בבית המקדש הראשון ששלמה המלך בנה, אשר גודלו היה כפול ארבע משטח קודש הקודשים אשר במשכן. וכן מצאנו שבית המקדש אשר שלמה המלך בנה, נאמר: "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הארון על פני הדביר", הרש"י פירש כי: "האומנין האריכו הבדים עד לעשרים, והיו נוגעין שתי קצותם לכותל מזרחי ושתי קצותם לכותל מערבי" (רש"י-דבה"י-ב, ה',ט'), דהיינו, גודלו של קודש הקודשים בבית המקדש שבנה שלמה המלך, גרם לצורך בהארכת בדי הארון, ואף לשינוי גודלם של הכרובים, אל מעבר לגודלם בארון אשר עשה בצלאל למשכן.
אולם השינויים שבין שטח המשכן לבין שטח בית המקדש ששלמה המלך בנה, אינם קשורים לשינוי של מבטי הכרובים, משום ששינוי המבטים מסמל את ההבדלים במדרגה הרוחנית שבין המשכן לבין בית המקדש אשר שלמה בנה, כמובא בגמ' (ב"ב, צט.): "כיצד הן (הכרובים) עומדין?, רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: 'פניהם איש אל אחיו', וחד אמר: 'פניהם לבית' (דבה"י-ב, ג', י"ג). ולמ"ד 'פניהם איש אל אחיו' (שמות, ל"ז, ט'), הא כתיב: 'ופניהם לבית'?, לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו. למ"ד 'ופניהם לבית', הא כתיב: 'ופניהם איש אל אחיו'?, דמצדדי אצדודי" (רש"י-קצת לבית וקצת זה לזה). הרש"י פירש את השינוי במבטי הכרובים כך: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם הופכים פניהם זה לזה, דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל. ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל, וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין, הופכין פניהם לבית על ידי נס" (רש"י-ב"ב, צט.).
נמצאנו למדים כי הכרובים שבארון אשר עשה בצלאל, היו כתינוקות בדמות זכר ונקבה, בכדי לבטא את קשר האהבת חינם שבין ה' לעם ישראל, כקשר האהבה החד צדדית שבין תינוקות לאביהם. השינויים בגודלם של כרובים במקדש ראשון, וגניזת הארון והכרובים במקדש שני, מבטאים את השינוי בקשר האהבה, דהיינו, מקשר חד צדדי לקשר דו צדדי, כקשר בין האב לבנו הבוגר. לפיכך בזמן הגלות אבינו שבשמים המשפיע עלינו שפע חד צדדי של כל טוב, ומשמר את נצחיותו של עם ישראל, אולם בניו כביכול אינם שמים אל ליבם כי אבינו שבשמים נמצא כביכול ללא בית בתחתונים, מזה 1944 שנה, לפיכך תפילתינו היא: ותחזינה עיננו בשובך לציון, והבטחת ה' יתברך היא: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך" (דברים, ל', ג'), דהיינו, חזרה לקשר ההדדי שבין עם ישראל לקב"ה.
בדי הארון:
הגמ' מלמדת כי בדי הארון היו "דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה" (יומא, נד.), הדמית קצוות בדי הארון לדדי אשה, נועדה ללמד כי השפע האלהי נובע מתוך הארון שבקודש הקודשים, דהיינו, פרנסת האדם ניתנת לו כמתן חלב אם לבנה, באהבה, בחינם ובשפע, ע"פ צורכו. כלומר, בדי הארון נועדו ללמד על בטחון במתן השפע מה' יתברך.
סממני הקטורת:
אחד הסממנים של הקטורת הוא החלבנה, שריחה הרע מרמז על פושעי ישראל, אולם תערובת סממני הקטורת וטחינתם יחדיו, גורמת לכך שריחה הרע של החלבנה ישתנה לטובה, כך הוא הדבר גם כאשר כלל ישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, אז מתגלה הניצוץ הפנימי הטמון בתוך פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ועולים בקדושה. וכן מובא בגמ': "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות, ו:).
וכן מצאנו שמזבח הקטורת נקרא גם בשם "מזבח הזהב" (שמות, לט, ל"ח), וממזבח הזהב למדים קל וחומר המבטא את פנימיותם של פושעי ישראל, כמובא בגמ': "דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, שנאמר: 'כפלח הרמון רקתך', ואמר ר"ש בן לקיש: אל תיקרי 'רקתך' אלא 'ריקתיך', שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון על אחת כמה וכמה"!? (עירובין, יט.). כלומר, בזכות השתלבותם של פושעי ישראל בתוך קהילות הקודש כשמטרתם היא לשם שמים, ה' יתברך מתעלם ממעשיהם הרעים של הרשעים והוא מביט רק על מעשיהם הטובים, אשר הם עולים לפניו כריח הניחוח שעלה מהקטרת הקטורת על גבי מזבח הזהב, למרות שבתוך סממני הקטורת היתה גם החלבנה שריחה רע. וכן מצאנו שתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות, מ', ה') מפרש כי מזבח הזהב משול לחכמים שעוסקים בתורה וריחם נפוץ כקטורת.
נמצאנו למדים כי הקטורת מבטאת בהכנתה ובהקטרתה על מזבח הזהב, גם את האחדות הפנימית של כלל ישראל, וגם את הקשר הרוחני העמוק שבין עם ישראל לבין ה' יתברך. על כן גם הדלקת השמן למאור וגם העלאת הקטורת ע"י הכהן גרמו לעליתם הרוחנית של עם ישראל: השמן גרם לעם ישראל עליה ברוחניות בזכות אחידות התרומה לשמן המאור, והקטורת גרמה לעם ישראל עליה ברוחניות בזכות י"א סממניה אשר הם מבטאים את האיחוד של אחד עשר שבטי ישראל. העלאתם של השמן והקטורת בתוך המקדש לשם שמים, ע"י הכהן משבט לוי הלבוש בבגדי הקודש, השלימה את עליתם של כלל ישראל בקדושה, לפיכך נכתב הציווי על עשיית מזבח הקטורת סמוך לציוויים על השמן למאור ובגדי הכהונה.
בכית המזבח:
אמר ר' אלעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין, צ:), וכן "אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בהמ"ק בימיו" (סנהדרין, כב.). כלומר, משום שאשתו הראשונה של האדם היא כדוגמת המקדש, וכשם שבמקדש הקריבו בו קרבנות, תמידין, עולות ומוספין, ועם ישראל התעלו ברוחניותם, כך גם כשאדם נושא אשה הוא זוכה לעליה רוחנית בעבודת ה', ברמה שאין הוא יכול להשיג בזמן שהוא שרוי ללא אשה. וכן אמר רבי תנחום בן חנילאי: "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה... בלא ברכה... בלא טובה... במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה... רבא בר עולא אמר בלא שלום... אמר ריב"ל: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנאמר: 'וידעת כי שלום אהלך" (יבמות, ס:(. לפיכך בזמן שהאדם מגרש את אשתו הראשונה או שאשתו הראשונה מתה ח"ו, הדבר נחשב לו כאילו השכינה נפרדה ממנו ובית המקדש נחרב בשבילו, משום שע"י ההפרדות מאשתו הראשונה ההתעלות הרוחנית נפסקת ממנו, וכן מובא בזוה"ק: "מאן דגרים פרודא כאילו חרב עלמא" (זוהר, ויקרא, עז:).
כיור הנחושת:
התורה מלמדת מכאן כי תרומות הזהב הכסף והנחשת, וכו', לא נועדו לצורך העלאת ערכו ומחירו הכספי של המשכן, משום שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות" (חגי, ב', ח'), אלא תכלית התרומות למשכן ה' היתה: להפוך את התרומות הגשמיות לתרומות רוחניות, דרך מחשבתו הטהורה של הנותן לשם שמים ולשם מצוה. לפיכך גם תרומת הכומז למלאכת המשכן, ביטאה את מחשבתם הטהורה של נשות עם ישראל, לתרום את כל זהבם לקודש לשם שמים, ובכך הן העלו גם את מתכת זהב הכומז, מכלי זימה לכלי רוחני, דהיינו, שם כומז הוחלף על ידיהן לר"ת "כאן מקום זך". כלומר, כוונתן של הנשים היתה להפוך את מתכת הכומז מביזת מצרים, למתכת של קדושה הנכללת בתוך כלל כלי הזהב אשר הותכו לצורך עבודות המשכן, דהיינו, מתכת זהב הכומז שינתה את צורתה ונכללה בתוך כלל זהב התרומות למשכן, מטעם זה משה רע"ה לא זעף על נשות ישראל בהביאן את תרומת הכומז. וכן מצאנו שראשי הצבא תרמו גם את הכומז "קרבן לה'", ומשה ואלעזר הכהן לקחו מהם, משום שראשי הצבא התכוונו "לכפר על הרהור הלב של בנות מדין" (רש"י, במדבר, ל"א, נ'). לעומת זאת כשהנשים תרמו את המראות שלהן לכיור, הן התכונו להשאירם בשלמותם, ע"מ להנציח מעשיהן במצרים, על כן משה רע"ה זעף עליהן עד להתערבותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמובא ברש"י: "במראות הצובאות', בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים... ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה. ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר: 'ונחשת התנופה שבעים ככר' וגו', 'ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם. למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא. וכן תרגם אונקלוס במחזין נשיא" (רש"י-שמות, ל"ח, ח').
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:
בציווי על בנית המקדש נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), לכאורה נשאלת השאלה: אם רצונו של הקב"ה להשרות את שכינתו בתוך בני ישראל ולא במקדש, מדוע ה' ציוה לעשות את המשכן?, ועוד, נשאלת גם שאלת שלמה המלך: "כי האמנם ישב אלהים (את האדם) על הארץ?, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים-א, ח', כ"ז, דבה"י-ב, ו', י"ח)?!. אלא נלענ"ד כי השראת השכינה בתוך בני ישראל מותנית בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, לפיכך התורה כתבה את הציווי על בצוע הארון שבו אוחסנה התורה בתחילת כל פרטי מלאכת המשכן, כמובא במדרש: "מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים" (מד"ר, שמות, פרשה לד).
לפיכך גם הציווי על עשיית המשכן וגם הציווי על עשיית הארון נאמרו בלשון רבים: "ועשו לי מקדש", ונאמר: "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" (שמות, כ"ה, י'). וכן מובא במדרש: "ועשו ארון', מפני מה בכל הכלים האלה כתיב: 'ועשית' ובארון כתיב: 'ועשו ארון'?, א"ר יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. א"ר שמעון בן יוחאי ג' כתרים הם: כתר מלכות, וכתר כהונה, וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן, דכתיב בו: 'זר זהב סביב'. כתר כהונה זה המזבח, דכתיב בו: 'זר זהב סביב'. וכתר תורה זה הארון, דכתיב בו: 'זר זהב'. למה נכתבים זר ("ז" בקמץ) ונקראים זר? ("ז" בצרי), אלא לומר לך: אם אדם זוכה נעשים לו זֵר, ואם לאו זָר. ומפני מה בכולן כתיב: 'ועשית לו' ובארון כתיב: 'ועשו עליו'?, ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן" (מד"ר, שמות, פרשה לד). ומפני מה היו כל מידות הארון שבורות "בחצאי אמות?, ללמד: שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו" (בעה"ט-שמות, כ"ה, י'). וכן נלמד כי הציווי "ועשו ארון" בלשון רבים, מרמז גם על שותפות יששכר וזבולון בלימוד והחזקת לומדי התורה, לפיכך נאמר: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שמות, כ"ה, ט"ו), דהיינו, מי שאינו מסוגל ללמוד תורה אסור לו להרפות מתמיכתו בלומדי התורה.
וכן מצאנו שכל עם ישראל, וכל חכמי הלב וכל האומנים, לא יכלו להקים את המשכן עד שבא משה רע"ה נותן התורה והקימו לבדו, שנאמר: "ויקם משה את המשכן" (שמות, מ', י"ח), לפיכך עשית המשכן נזקפה לזכותו של משה רע"ה, שנאמר: "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר" (דבה"י-א, כ"א, כ"ט). ולא בלבד אלא שאף נצחיותו של המשכן מתקיימת לעולם בזכותו מעשי ידיו של משה רע"ה, כמובא בגמ': "משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם" (סוטא, ט.). כלומר, משה רע"ה אשר קבל את התורה הנצחית מסיני ונתנה לישראל, רק הוא היה ראוי שתשרה שכינה על ידו ושלא ישלטו שונאי ישראל במעשה ידיו. וכן אמר ה' לשלמה המלך: "הבית הזה אשר אתה בנה אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם והקמתי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך. ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל" (מלכים-א, ו', י"ב-י"ג). נמצאנו למדים כי ה' יתברך נתן גם לעם ישראל את הכוח להוריד את השכינה מלמעלה למטה לתוכם, ואף לצמצמה לבין שני הכרובים אשר על הארון, וזאת באמצעות לימוד התורה ושמירת מצוותיה.
הצטמצמות השכינה למקום המקדש נועדה להביע את חיבתו של הקב"ה לכלל עם ישראל שומרי מצוותיו, בנוסף להשראת שכינתו יתברך על כל פרט מישראל. כלומר, יעודו של הקמת המשכן היה לאפשר לישראל לקיים את כל מצוות התורה ולכפר על עוונותיהם, ע"י שלמות מצוות הקרבת הקרבנות במקום שבו שוכנת תמצית השכינה, בכדי שהשכינה תשרה גם בתוך כלל בני ישראל. לפיכך כשחרב בית המקדש הסתלקה גם תמצית השכינה אשר שרתה בו בעבור כלל ישראל, אך למרות זאת השראת השכינה נותרה על כל פרט מישראל העוסק בתורה, כמובא בגמ': "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות, ח.).
לשכני בתוכם:
התורה כתבה בכפילות את ענין השראת השכינה בתוך עם ישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), ונאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ו). מכפילות זו ניתן ללמוד כי כוונת התורה היא: שהשראת השכינה במקדש קשורה להשראת השכינה בתוככי ישראל, דהיינו, השכינה שורה גם בבית מקדש ואף בבית הפרטי בין האיש לאשתו, וכן דרש ר"ע: "איש ואשה, זכו - שכינה בינהם, לא זכו - אש אוכלתן" (סוטה, יז.). וכן מצאנו שכאשר השכינה חזרה לשרות בתוך עם ישראל לאחר חטא העגל, השכינה שבה לשרות גם "בתוכם", דהיינו, בתוך ביתו של כל אחד ואחד מישראל. לפיכך בעת שעם ישראל התעלו ברוחניותם באמצעות הבאת הנדבות של האנשים והנשים לבנית המשכן, נאמר: "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות, ל"ה, כ"ב), דהיינו, מתוך שלום בית ואהבת ה' יתברך, על כן ה' מחל לגברים שבישראל על חטא העגל והשרה את שכינתו במעשה ידיהם של כלל בית ישראל.
גם בזמן הזה כשבית המקדש חרב השכינה שורה בתוך בתי עם ישראל אשר אף הם נקראים משכן, שנאמר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר, כ"ד, ה'), והרש"י פירש: "על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה". וכן אמרו חז"ל: על המקרא "וירא את ישראל שוכן לשבטיו' מה ראה?, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה" (ב"ב, ס.). על כן נאמר: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", דהיינו, בתוך הבית של כל אחד ואחת מעם ישראל, משום שהשכינה שורה אצל כל אחד ואחת מעם ישראל כאשר האדם מנהל את ביתו בקדושה, ושלום בית שורר בביתו. וכן נרמז הדבר במילים: איש-אשה, כאשר מוציאים האות "יוד" מאיש והאות "הא" מאשה נותרות המילים אש-אש, ובזמן שיש שלום בין האיש והאשה שם י"ה בינהם, "כדדריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה בינהן לא זכו אש אוכלתן" (סוטא, יז.). כלומר, אף בזמן שאין בית המקדש קיים כאשר האיש והאשה זוכים להקמת בית נאמן בישראל, גם הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם.
על כן ניתן לומר כי גם מטעם זה התורה האריכה בלשונה ופירטה כל פרט במלאכת המשכן, ע"מ ללמדנו: שיש משכן ומקדש שאינו חרב והוא קיים לעולם, וזהו ביתו של האדם מישראל שהשכינה שורה בתוכו, כאשר כל פרטיו של הבית נבנים מתוך רצף של נדיבות, מעשים טובים וכוונות טובות, כפי שהדבר נדרש בבנית המשכן.
במצות התרומה למשכן מובלט הקשר שבין השראת השכינה באדם עצמו, לבין השראת השכינה האלהית בתוך המקדש אשר הוא מקום הכינוס של הרוחניות דלתתא ודלעילא, דהיינו, שילוב המעשים עם המחשבות הטובות גורם להשראת תמצית השכינה בתוך כלל עם ישראל. לפיכך נקבעה מצות עשה של בנית המקדש לדורות, ואף קריאת מלאכת המשכן בתורה נחשבת כבנין הבית, משום שתכלית הקמת המשכן הגשמי-רוחני היא: השראת השכינה בלבם של כלל ישראל, על ידי החזרת האין ליש כפי שהדבר היה קודם בריאת העולם, שנאמר: "ועשו לי מקדש". כלומר, מקדשו של ה' בתוך עם ישראל יכול להתקיים רק על ידי ביטול ישותם של ישראל בפני ה' יתברך, ועשית רצונו מתוך כוונת הלב, לפיכך רק במצב זה הקב"ה משרה את שלמות שכינתו בתוך עם ישראל, שנאמר: "ושכנתי בתוכם".
וכן מצאנו שבלבו של כל אדם מישראל חבוי משכן רוחני, לפיכך גם בעת שהאדם מתעסק בגשמיות הגוף, הפרנסה וחייו האישיים, יש לו לעשותם בסייגים של מצוות התורה ומתוך כוונה לעבוד את ה' יתברך, כפי שנאמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי, ג', ו'), משום שע"י כך האדם הופך את עצמו למקום השראת השכינה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכן מובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ט'): "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נתנדבתם למשכן שהוא מתכפר עליכם, ולעתיד לבא אני מכפר עליכם ואוהב אתכם נדבה, שנאמר: 'ארפא משובתם אוהבם נדבה' (הושע, י"ד, ה'). אמרו: אין לנו לא משכן לא מקדש, תהא לפניך תפלת פינו נדבת המשכן. אמר דוד: 'נדבות פי רצה נא ה'" (תהלים, קי"ט, ק"ח). כלומר, בנית המשכן היתה הפסגה הרוחנית של גאולת עם ישראל ממצרים, והפסגה הרוחנית של ההתנחלות בארץ ישראל היתה בנית בית המקדש בירושלים, והפסגה הרוחנית של עבודת עם ישראל בגלות היא התפילה, עד אשר עם ישראל יגיעו לפסגה הרוחנית של הגאולה, שנאמר: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיה, ב', ב').
העיסוק במשכן כבנין הבית:
מצות עשה על הציבור כולו, לבנות בית הבחירה בכניסתם לארץ, בזמן שרוב ישראל על אדמתם (מצוה צ"ה). שנאמר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה, ח'). ואמר רשב"ג משום ר' יהושע, משחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה (תנחומא, פר' תצוה, י"ג). מאחר ובית המקדש הגשמי חרב, ניתנה לנו האפשרות להקימו ע"י העיסוק במשכן. כמובא במדרש על הפסוק, הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מ"ג), אמר יחזקאל לפני הקב"ה הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר כך אני הולך ואומר להם. א"ל הקב"ה ליחזקאל, ובשביל שבני נתונים בגולה, יהא בנין ביתי בטל? לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ואני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית (תנחומא, פר' צו, סימן י"ד), דהיינו, העיסוק במשכן ה' מהוה כבנין הבית. משום שהעיסוק במשכן מהווה הכנה להתממשות חזון הנביאים לבנין ירושלים עיר הקודש, והתגלות מלכות ה' בעולם. אף הרש"י פירש על המקרא, וכן תעשו (שמות כ"ה, ט'), לדורות, אם אבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים. לפיכך חרגה התורה ממנהגה לקצר, והאריכה בתיאור תכניות המשכן ונשיאתו בשבע פרשיות. שהרי לצורך ביצועו בפועל נדרשו חכמי לב באופן חד פעמי. שנאמר, ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות (שמות ל"ו, א').
לפיכך התורה הנצחית, רמזה בסדר כתיבת הציוי וההקמה של מרכיבי בנין המשכן ועבודתו, כי בנוסף לפשטותם יש בהם ענין רעיוני לדורות. כמובא בספר "עקידת יצחק" (ח"ב, עמ' קסא: נכתב ע"י ר"י ערמה, ממגורשי ספרד): "הזהיר אותנו שיש לדייק בכל פרטי בניית המשכן וכליו, כי אין לך בו דבר שלא תהיה בו תועלת רעיונית".
יתרונותיו של הבית השלישי:
בתקופת בית הראשון שנבנה ע"י שלמה המלך היתה התגלות של אור הקדושה בעולם, והיתה קיימת אז שיאה של ההתגלות האלהית, כמאמר הזוה"ק: "קיימא סיהרא באשלמותא" (זוהר, בראשית, רכג.), וגם חלק מעם ישראל היו אז בדרגה רוחנית גבוהה מכוחה של ההתגלות האלהית. אולם חסרונו של הבית הראשון היה בכך שהגילויים האלהיים באו מלמעלה מבלי שכלל עם ישראל היו מוכנים או יכולים לקבלה. לפיכך לצד גילויי הקדושה היתה אז התגברות עזה של עבודה זרה, נביאי שקר, וכו', אשר גרמו לחורבן הבית הראשון.
בתקופת בית השני שנבנה בעת שעם ישראל שהה בגלות תחת ממשלת אומות העולם, וגם הדחף לבנות את בית המקדש השני בא מצידו של כורש שהיה מלך גוי, גרמו לכך שבבית השני חלה ירידה עצומה בקדושה העליונה לעומת בית ראשון, וחסרו בו חמישה דברים עיקריים: הארון עם הכפורת והכרובים, האורים והתומים, האש, השכינה ורוח הקודש. אך לעומת זאת כלל ישראל התעלו ועמדו בדרגת בעלי תשובה, ומשום כך עמד הבית השני עשר שנים יותר מבית ראשון, אולם חסרונה של הקדושה האלהית העליונה גרמה לכך שבית המקדש השני יחרב בעוון שנאת חינם.
בניינו של בית המקדש השלישי עתיד למזג בתוכו את שתי המעלות החיוביות שהיו בבית הראשון והשני, דהיינו, התגלות אלהית עליונה מלמעלה עם חזרה בתשובה של עם ישראל מלמטה, לפיכך שילובם של שתי מעלות אלה מבטיח שבית מקדש השלישי יעמוד לנצח נצחים. מטעם זה מטרת הגלות הארוכה היא להכשיר את עם ישראל לבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד.
משל למה הדבר דומה: למלך שנתן לבנו בגד יקר, והבן קרעו לגזרים, לאחר זמן שב המלך ונתן לבנו בגד יקר שני, ואף אותו קרע הבן לגזרים, מה עשה המלך? הותיר את בנו עם בגדיו הקרועים ותפר לו בגד יקר שלישי מפואר ובלתי ניתן לקריעה, אך הפעם לא נתן המלך את הבגד לבנו אלא שמר את הבגד אצלו, ורק פעמים אחדות בשנה היה מראה לבנו את הבגד השלישי, באומרו לו: אם תתנהג כראוי תקבלו. הטעם שהמלך (הקב"ה) נתן לבנו (עם ישראל) את המלבוש היקר (בית המקדש) בפעם הראשונה והשניה, למרות שידע כי יקרענו, ואילו בפעם השלישית הוא תובע מן הבן התנהגות ראויה כדי לקבל את הבגד השלישי, משום שהמלבושים הראשונים ניתנו לבן כהכנה ללבוש הכתרת הבן למלך, כשם שמהותו של הבית השלישי היא נצחיותו וקיומו התמידי.
ודע, שהרמב"ם כתב שהשכינה לא זזה מבית המקדש בכל הזמנים, ולכן "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" (בית הבחירה, פ"ו, ט"ו), דהיינו, קדושת בית המקדש נמשכת תמיד בכל הזמנים, אך גודלה של הקדושה הלך ופחת מבית ראשון לבית שני, ולאחר החורבן הצטמצמה הקדושה לכותל המערבי בלבד, כאמור בזוה"ק: "דאמר ר' יהודה: מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא" (שמות, ה:).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי הצפיה לבנין בית המקדש השלישי, מבטאת את חזון האהבה הנצחית הקיימת בין הקב"ה לעם ישראל בניו, אשר תבוא לידי ביטוי מושלם בבנין הנצחי של בית המקדש השלישי. לפיכך האמונה והתקוה לבנין הבית השלישי מחזקת את כושר עמידתו של בית ישראל כנגד מכשולי הגלות המתארכת.
יה"ר שנזכה להשראת השכינה על הפרט והכלל מישראל, ונזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל, ל"ז, כ"ו-כ"ח).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)