פרשת חוקת - סגירת מעגלים ופתיחת מרחבים

קוד: פרשת חוקת - סגירת מעגלים ופתיחת מרחבים בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"ח סיון התשע"ד
חוקת – סגירת מעגלים ופתיחת מרחבים
מבוא:
פרשת חוקת (מחודש ניסן, ב' תפ"ח) הסמוכה לפרשת קרח (מסוף שנת ב' תמ"ט), מדלגת על ל"ח שנות נדודי עם ישראל במדבר, ועוסקת ברובה בשנת הארבעים ליציאת עם ישראל ממצרים, אשר בה עם ישראל סיימו את תקופת הנדודים, והגיעו לשערי ארץ ישראל המובטחת, עם דור חדש, ללא המנהיגים והנוהגים שהיו בעת המסעות במדבר, ועם שכנים רעים ומסיתים. על כן פרשת חוקת פותחת בפרטי מצות פרה אדומה, המכונה בשם "חקת התורה", ע"מ ללמד את הדור החדש של עם ישראל, כי החוק והגזירה האלוהית מתקיימים לנצח. לפיכך עליהם להזהר מן הנפילה בידי יצה"ר, אשר בתחילה מנסה לפתות את האדם דרך מצוה לא הגיונית כביכול, ומשם הוא מרחיב את גבולו לכלל המצות, כאשר הוא נעזר לשם כך באומות העולם. על כן בעת סיום ההנהגה קצרת המועד, בדרך הנסית הגלויה במדבר, ובטרם פתיחת התקופה הארוכה של ההנהגה הארצית עם הנסים הסמויים, ה' יתברך חיזק את אמונתם של עם ישראל בהדרגה, עמ שהם יגיעו לרמה של אמונה עיוורת במצוות ה' יתברך. כלומר, שנת הארבעים הייתה שנה של סגירת מעגלי הניסיים האלוהיים, כהכנה ליישוב הארץ בדרכים אנושיות. לפיכך תקופת המעבר הקצרה בין שני סוגי הנהגות, גררה בעקבותיה קשיי הסתגלות לדור אשר נולד וגדל על ברכי הניסים הגלויים במדבר. על כן ה' יתברך נתן לעם ישראל שלבי הסתגלות, החל מיום לאחר מותה של מרים הנביאה (י' בניסן שנת ב' תפ"ח), אשר גרם להסתלקות בארה של מרים, ובעקבותיה עם ישראל התלוננו בבוטות כנגד משה ואהרן, בשל המחסור במים. לאחר מכן נגזרה מיתה על אהרן ומשה לפני הכניסה לארץ, בעקבות "מי מריבה". בהמשך לכך, נדחתה בקשת עם ישראל ממלך אדום לעבור בארצו, והגיע יום מותו של אהרן הכהן אהרן (א' באב שנת ב' תפ"ח), אשר גרם למלחמה ולחוסר בטחון עקב הסתלקות ענני הכבוד. לאחר מכן עם ישראל קבלו עונש מיתה ע"י הנחשים, אשר בסיימו הוא גרם לאמונה ולבטחון ביכולותיו העל אנושיות של ה' יתברך. בסיומה של פרשת חוקת החלה תקופת כיבוש הארץ, באמצעות מלחמות ונצחונות של עם ישראל על סיחון ועוג. כלומר, האירועים המתוארים בפרשת חוקת, משלבים בתוכם מציאות עם אמונה, ע"מ ללמד את עם ישראל לדורות עולם, כי על אף הרעה וחוסר התקוה, הנראית לעין האדם בעת סגירת מעגל בחיים, עליו לראות את הפתיחה העתידית של המרחב, מתוך אמונה ובטחון בה' יתברך, כמבואר להלן בהרחבה:
א. חוקת התורה – החוק והגזירה האלוהית מתקיימים לנצח.
ב. מותה של מרים – כהסתלקות באר המים.
ג. מי מריבה – סיבה אנושית למיתה בגיל מופלג.
ד. מות אהרן – החסרון שבשתיקה.
ה. נחש הנחושת – שילוב האמונה עם המציאות.
חוקת התורה – החוק והגזירה האלוהית מתקיימים לנצח:
פרשת חוקת עוסקת בעיקרה באירועי שנת הארבעים ליציאת מצרים, בעת שעם ישראל היו מצויים בשערי הכניסה לארץ ישראל המובטחת לאבות. אולם, בתחילת פרשת חוקת התורה מצאה לנכון לבאר את פרטי מצות פרה אדומה, אשר היא סמל לסוג מצוות התורה אשר אין בהן טעם או סיבה אנושית ידועה, אלא "אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (תנחומא, חוקת, סימן ג, מד"ר, במדבר, פרשה יט, ח, ילק"ש, חוקת, רמז תשנט). למרות שכבר נאמר בתורה: "ואת חקתי תשמרו אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ח, ד'), ומובא בגמ' (יומא, סז:): 'אני ה'', אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן". לפיכך נשאלות השאלות: מדוע המדרשים הוסיפו במצות פרה אדומה האמורה בפרשת חוקת, גם "גזירה גזרתי"?. ועוד, הרי גם במצוות הגעלת כלי נכרים, נאמר: "זאת חקת התורה" (במדבר, ל"א,, כ"א), מדוע חז"ל לא דרשו אף שם, "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי"?.
נלענ"ד כי מצות פרה אדומה נאמרה בתחילה, לעם ישראל במרה, מספר ימים לאחר קריעת ים סוף (בכ"ד ניסן, ב' תמ"ח), כפי שכתב הרש"י: "שם שם לו', במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם (סנהדרין, נו:): שבת, ופרה אדומה ודינין" (רש"י, שמות, ט"ו-כ"ה,כ"ו, כ"ד-ג'). וכן מצאנו כי את הפרה האדומה "הראשונה עשה משה" (פרה, פ"ג, משנה ה) עם כל פרטיה במדבר, לפני הקמת המשכן. וכן נאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה... וכל טמא לנפש... ויעשו כן בני ישראל" (במדבר, ה', ב', ד'). לפיכך לגבי פרטי מצות פרה אדומה, הכתובים בפירוט בראש פרשת חוקת, תחת הכותרת הכפולה של "זאת חקת התורה" (במדבר, י"ט, ב'), ולא נאמר "זאת חוקת הפרה", על כן נאמר במדרשים: "חוקה חקקתי", דהיינו, כשם שיש לקיים את מצוות פרה אדומה היוצאות דופן, מבלי להבין את הטעם האלוהי לכך, כך גם צריך לקיים גם את יתר המצוות כחוקת המלך, למרות שנראה לאדם כי הוא מבין בהגיונו הפשוט, את הטעם האלוהי לציווי על מצוות אלה. וכן "אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה?, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן (שלמה המלך) גדול העולם" (סנהדרין, כא:).
לפיכך הגמ' לא כללה גם את מצוות פרה אדומה, במסגרת הציווי "ואת חקתי תשמרו אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ח, ד'), אלא רק את מצוות "אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם?, תלמוד לומר: 'אני ה'', אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן" (יומא, סז:). משום שלגבי המצוות הללו לא נאמר במפורש: "זאת חקת התורה" (במדבר, י"ט, ב'). וכן מובא במדרש (שמו"ר, פרשה יט, ב): "בפסח נאמר בו 'חקה' (שמות, י"ב, מ"ג), ובפרה נאמר בה 'חקה' (במדבר, י"ט, ב'), ומי גדולה?, הפרה. שאוכלי פסח צריכין לה". וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו (מד"ר, במדבר, פרשה יט, ח): "חייכם, לא המת מטמא, ולא המים מטהרין. אלא אמר הקב"ה: חקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה". לפיכך רק במצוות פרה אדומה "אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (תנחומא, חוקת, סימן ג, מד"ר, במדבר, פרשה יט, ח, ילק"ש, חוקת, רמז תשנט). כלומר, כשם שאין לך רשות להרהר אחרי חוקת המלך, כך גם אין לך רשות לעבור על גזרותיו. אלא לבצען בשלמות וללא מחשבה רעה, למרות שאומות העולם, "והעובדי כוכבים שאינם קרויין אדם" (יבמות, סא.), והשטן, מקניטים את עם ישראל, ומונים להם מספר סיבות הגיוניות, ע"מ להדיחם מקיום מצוות התורה, ובכדי לקלקל את המחשבה הטובה הקודמת לביצוע המצוה, אשר היא חלק בלתי נפרד מקיום מצוות ה' יתברך בשמחה.
על כן המדרשים הוסיפו במצות פרה אדומה האמורה בפרשת חוקת, גם "גזירה גזרתי", דהיינו, כפי שגזירותי הטובות והרעות התקיימו, בניגוד להגיון האנושי, כך גם גזרתי להנחיל לעם ישראל את ארץ ישראל, עתידה להתקיים בניגוד להגיון האנושי. ככתוב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה, נ"ה, ח'-ט').
וכן מצאנו כי בפרשת המרגלים הסמוכה לפרשת קרח, עם ישראל קיבלו את גזירת הנדודים במדבר (בחודש אב, ב' תמ"ט) עד לשנת הארבעים ליציאת עם ישראל ממצרים (בשנת ב' תפ"ח). ובפרשת קרח פרקו קרח ועדתו את זעמם על משה, בגין עונש המרגלים, שנאמר: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו" (במדבר, ט"ז, י"ד). לפיכך בסמוך לפרשת קרח נכתבה פרשת חוקת, אשר בה התורה מתארת את סיום תקופת הנדודים של עם ישראל לאחר ל"ח שנים במדבר, עד בואם לשערי ארץ ישראל. ע"מ ללמד את עם ישראל בזמן אמת, כי החוק והגזירה האלוהית מתקיימים לנצח. כלומר, בתום התממשות גזרת ה' יתברך על מיתת כל דור המדבר בגין חטא המרגלים, פרשת חוקת מלמדת על ההכנה הרוחנית של עם ישראל, לסגירת המעגל של חוסר אמונתם בה' יתברך, ופותחת בפניהם את המעגל הרחב של חוקת קיום מצוות התורה, יחד עם המעגל הרחב של הגשמת גזירות ה' יתברך לכיבוש וליישוב הארץ, ע"י דור חדש ומנהיגים חדשים, מתוך אמונה וביטול ההגיון האנושי בפני רצון האל. כלומר, כשם שאפר פרה אדומה מטהר את האדם הטמא, והופך אותו לבריאה רוחנית חדשה, כך גם לדור החדש של עם ישראל, ניתנת האפשרות לברוא עם חדש ומתוקן יותר מן הדור הקודם.
וכן מצאנו כי במצוות הגעלת כלים, אשר נאמרה לעם ישראל בפרשת מטות, לאחר אירועי פרשיות חוקת ובלק, נאמר אף שם: "זאת חקת התורה" (במדבר, ל"א,, כ"א). אך חז"ל לא דרשו שם, "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי". משום שחוקת התורה האמורה בפרשת מטות, נוגעת רק לכללי התנהגות לנביאים ולחכמים, אשר הם מקיימים את התורה בבחינת "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי" ללא הרהור. לפיכך התורה מלמדת שם את הנביאים והחכמים, כי ע"מ שהם ישמרו על נבואתם, ועל חכמתם הרבה, עליהם לבטל מלבם את מידת הכעס. וכן מובא בגמ' (פסחים, סו:): "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה. דכתיב: 'ויקצף משה על פקודי החיל' (במדבר, ל"א, י"ד) וגו'. וכתיב: 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה' (במדבר, ל"א, כ"א) וגו'. מכלל דמשה איעלם מיניה". כלומר, למרות שמשה רע"ה בא לכלל כעס, ובא לכלל טעות, גם בשמיני למילואים, וגם בזמן הכאתו על הסלע (רש"י-במדבר, ל"א, כ"א), בכל זאת ריש לקיש למד את הכלל של איסור הכעס לנביאים ולחכמים, מאמירת אלעזר הכהן: "זאת חוקת התורה" (במדבר, ל"א, כ"א). וכן רש"י כתב: "לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות. שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים" (רש"י-במדבר, ל"א, כ"א).
מותה של מרים – כהסתלקות באר המים:
לאחר פרשת פרה אדומה, התורה חוזרת לתאר את אירועי שנת הארבעים ליציאת עם ישראל ממצרים, בפתחיחת האירועים המתוארים בפרשת חוקת, התורה מספרת על מותה של מרים הנביאה במדבר צין, והשלכתיו על התנהגות כלל הדור החדש של עם ישראל. שנאמר: "וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן, וירב העם עם משה... ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם... ולמה העלתנו ממצרים... ויבא משה ואהרן... אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם" (במדבר, כ', א'-ו'). ארוע זה מעורר מספר שאלות, ראשית: מה הקשר בין פרשת פרה אדומה, לבין ענין מותה של מרים הנביאה?. שנית: מה הקשר בין פרה אדומה ומותה של מרים, לבין ענין המחסור הפתאומי במים?. שלישית: מדוע עם ישראל לא נענש בגין תלונותיו הבוטות כנגד משה ואהרן?.
נלענ"ד כי באמצעות הסמיכות של פרשת פרה אדומה, לענין מותה של מרים הנביאה אשת כלב, ואמו של חור (סוטה, יא:), בשיבה טובה בגיל קכ"ו (י' בניסן שנת ב' תפ"ח), התורה הספידה את מרים, אשר לא זכתה לאבל ולהספד מצד כלל עם ישראל, שנאמר: "ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר, כ', א'). וזאת למרות פעילותה הציבורית הרבה למען עם ישראל, במשך קכ"א שנים. וכן מובא בגמ' (סוטה, יא:): "פועה' זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה ומוציאה את הולד".
לפיכך התורה מלמדת כי מרים אשר הייתה הנביאה השניה לאחר שרה (מגילה, י"ד.), היתה צדקת אמיתית, עי החל מגיל חמש עד ליום מותה, היא בטחה בקב"ה ולא הרהרה אחר גזרותיו. לפיכך מרים הנביאה היא סמל נצחי למצות פרה אדומה, המלמדת מתוכה את עיקרון ההכנעה בפני גזרות ה' יתברך, בשל חוסר הבנת השכל האנושי את הסיבות העמוקות של ה' יתברך. וכן מובא בגמ' (סוטה, יב.): "עמרם גדול הדור היה... אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". כלומר, כשמרים הייתה בת חמש שנים, היא למדה את אביה ואת כלל עם ישראל, להתנגד לגזרות פרעה, ולקבל בהכנעה את גזרות הגלות והגאולה, ללא הרהור אנושי, ולבטל את מחשבותיהם בפני גזרות ה' יתברך. בעקבות פעילותה בגלות מצרים, עם ישראל התעצם, ונולד משה רע"ה, אשר גאל את עם ישראל ממצרים, והביאם עד לשערי ארץ ישראל כבני חורין. וכן מובא במדרש (ילק"ש, שמות, רמז קסו): "מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואמרה: עתידה אמי שתלד בן שהוא מושיע את ישראל. בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה. עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתך. כשהטילוהו לים, עמד אביה וטפח לה על ראשה, אמר לה: היכן נבואתך?, היינו דכתיב: 'ותתצב אחותו' (שמות, ב', ד'), לידע מה יהא בסוף נבואתה". כלומר, גם בעת צרה, ועל אף הרהורי עמרם אביה שהיה גם גדול הדור, מרים הנביאה לא התייאשה אף מן הפורענות (אבות, א, משנה ז).
וכן מצאנו כי במקום בגדים, אוכל, וכו'. מרים הנביאה הכינה תופים וריקודים בעת השעבוד, מתוך אמונה ובטחון בגזרת ה' יתברך על גאולה עם ישראל מגלות מצרים, בבחינת "עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים" (ירמיה, ל"א,כ'). וכן מובא במדרש (ילק"ש, בשלח, רמז רנג): "ותקח מרים הנביאה את התוף בידה' (שמות, ט"ו, כ'), וכי מנין היה להם לישראל תופים ומחולות במדבר?, אלא שהצדיקים מובטחים ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות עם יציאת מצרים, והתקינו להם תופים ומחולות, 'ותען להם מרים' (שמות, ט"ו, כ"א), מגיד הכתוב, כשם שאמר משה שירה לאנשים, כך אמרה מרים שירה לנשים שנאמר: 'שירו לה' כי גאה גאה" (שמות, ט"ו, כ"א). לפיכך בגין אמונתה של מרים בה' יתברך, בעומדה על שפת היאור, ובשירתה על ים סוף, מרים זכתה לשכר המובטח לאברהם אע"ה מחולל האמונה בה' יתברך. כמובא בגמ' (ב"מ, פו:): "בשכר יקח נא מעט מים' (בראשית, י"ח, ד'), זכו לבארה של מרים".
לפיכך התגובה האנושית החריפה של עם ישראל כנגד משה ואהרן בעקבות המחסור במים, הוכיחה למפרע "כי פסו אמונים מבני אדם" (תהלים, י"ב, ב'), על כן לצורך חיזוק האמונה בה' יתברך, עם ישראל נדרשים לחזור בתשובה, וללמוד מדרכי הצדיקים שנפטרו מן העולם, בכדי שזכות אמונת הצדיקים תעמוד גם להם. וכן "אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה?, לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה?, מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (מועד קטן, כח.).
על כן המחסור הפתאומי במים לשתיה, לטהרות, ולכיור המשכן, לא נועד להעניש את הדור החדש של עם ישראל בצמא במדבר, אלא להודיע לעם ישראל על מותה של מרים, ולהזכיר לעם ישראל את תלותו בחסדי ה' יתברך, בכדי שהם לא יתרגלו לנס בארה של מרים. וכן מובא במדרש (מד"ר, קהלת, פרשה ז, ד): "מת אדם הכל צריכין לשמוח, ולשבח שנפטר בשם טוב בשלום מן העולם. הוא ששלמה אמר: 'ויום המות מיום הולדו' (קהלת, ז', א'), את מוצא כשהצדיקים נולדין, אין בריה מרגשת, וכשמתין הכל מרגישים. כשנולדה מרים לא הרגיש בה בריה, וכשמתה נסתלקה הבאר, והרגישו הכל, הבאר הודיעה מיתתה. נולד אהרן כהן גדול, ולא הרגיש בו בריה, וכשמת נסתלקו ענני כבוד הרגישו הכל, הענן הודיע מיתתו. נולד משה רבינו ולא הרגיש בו בריה, וכשמת הרגישו הכל, המן הודיע מיתתו ששבת". כלומר, הסתלקות בארה של מרים, שימש כמודעת אבל אלוהית גדולה, אשר היא נועדה לעורר את לבם של עם ישראל, לקבלת הגזרות הטובות והרעות של ה' יתברך, ללא הרהור אחר מידותיו. וכן נאמר לדורות עולם: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים במדבר בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים, כ"ד, ט'), "הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה" (הרמב"ם, טומאת צרעת, פט"ז, י).
וכן מצאנו כי המחסור הראשון במים ומצות פרה אדומה, נסמכו לפרשת שירת מרים, גם כאשר הם נאמרו לעם ישראל לראשונה במרה, מספר ימים לאחר קריעת ים סוף (בכ"ד ניסן, ב' תמ"ח), כפי שכתב הרש"י: "שם שם לו', במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם (סנהדרין, נו:): שבת, ופרה אדומה ודינין" (רש"י, שמות, ט"ו-כ"ה,כ"ו, כ"ד-ג'). כלומר, כאשר עם ישראל לא בטחו בה' יתברך כמרים, הם קבלו מים מרים שאינם ראויים לשתיה, עד שמשה רע"ה התפלל בעבורם, והמתיק את המים המרים באמצעות עץ מר, ע"מ ללמד את עם ישראל, כי אין לחפש אחר ההגיון במעשיו של ה' יתברך, כי לעיתים דרכו של הקב"ה להמתיק "את המר במר" (ב"ר, פרשה עז, א). לפיכך לאחר שעם ישראל למד על בשרו, כי אין להרהר אחר גזרות ה' יתברך, אז ניתן להם להתעסק במצות פרה אדומה, לפני מתן תורה משום שהיא סמל למצוות, אשר לגביהם "אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (תנחומא, חוקת, סימן ג, מד"ר, במדבר, פרשה יט, ח, ילק"ש, חוקת, רמז תשנט). כלומר, כשם שההיגיון האנושי לא מבין איך ניתן להמתיק אגם מים מר בעץ מר, כך ההיגיון האנושי אינו יכול להבין את טעמה של מצות פרה אדומה, ואף לא את כל "חוקת התורה".
על כן ה' יתברך לימד מוסר ברצף הדרגתי, גם את הדור החדש של עם ישראל, דהיינו, בתחילץ פרשת חוקת נאמרה להם מצות פרה אדומה, ע"מ ללמדם שלא להרהר אחר מידותיו של ה' יתברך. לאחר מכן, ה' יתברך הודיע לכלל עם ישראל על מותה של מרים, דרך הסתלקות הבאר, ע"מ ללמד את עם ישראל דוגמה, לשכר המוחשי שמקבל המאמין והבוטח בה' יתברך. לפיכך נסמכו פרשיות פרה אדומה ומותה של מרים, לענין המחסור הפתאומי במים.
וכן מצאנו כי בעקבות מותה של מרים, נחשף הפגם האמוני הראשון של הדור החדש של עם ישראל במדבר, משום שהם לא התעלו להפקת לקחים אמוניים ממותה של מרים, אלא הם ראו במותה של מרים, רק את גשמיות הסתלקות באר המים. על כן הם לא נענשו בגין תלונותם הבוטה כנגד משה ואהרן, הן משום שהחל מסיום פרשת קרח ובמשך ל"ח שנה הם לא התלוננו, ולא כפרו בה' יתברך, והן בגלל "שאין אדם נתפס בשעת צערו" (ב"ב, טז:), והן משום שסערת התגובה האנושית של הדור החדש של עם ישראל במדבר, נבע מתוך הניסיון הקשה של צמא פתאומית במדבר, אשר הוא הגיע בעת מימוש התקוות הגדולות, לכניסה המיידית לארץ ישראל, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר סיני.
מי מריבה – סיבה אנושית למיתה בגיל מופלג:
בטרם לידתו של האדם, נקבע גם יום מותו של האדם, שנאמר: "עת ללדת ועת למות" (קהלת, ג', ב'), כמובא במדרש (מד"ר, קהלת, פרשה ג, ג): "עת ללדת', מעת ללדת היא עת למות. משעה שאדם נולד הוא, נגזר עליו כמה שנים יחיה. אם זכה הוא משלים את שנותיו, אם לאו פוחתין לו מהם, דכתיב: 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה' (משלי, י', כ"ז) כך דברי ר' עקיבא. ורבנן אמרין: אם זכה מוסיפין לו על שנותיו, אם לאו פוחתין לו משנותיו". וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה כו, ו): "שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו, שנאמר: 'בשגם' זה משה, דחושבניה דדין הוא חושבניה דדין (בשגם בגימ' משה), רבנן מייתו לה מהכא: 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה' (בראשית, ו', ג'), ומשה חי מאה ועשרים שנה". ומובא בגמ' (חגיגה, יג.): "כמה שנותיו של אדם?, שבעים שנה. שנאמר: 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה" (תהלים, צ', י'). לפיכך נשאלת השאלה: הרי אהרן היה בגיל קכ"ג, ומשה רע"ה היה בגיל ק"כ שנים, א"כ מדוע התורה נימקה את מותם בחטא הכאת הסלע, ולא אמרה כי הם נפטרו בשיבה טובה כפי שה' יתברך קבע מעת לדתם?.
נלענ"ד כי למרות שמותו של האדם נקבע מראש, בכל זאת התורה מצפה מן החיים, להפיק לקחים חיוביים גם מעיתוי מותו של כל אדם, ואף מסיבת מתו של הצדיק, שנאמר: "והחי יתן אל לבו" (קהלת, ז', ב'). וכן רש"י כתב כי בגלל עיתוי מותם של משה ואהרן, נאמר בתורה: "יען לא האמנתם בי', גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד, היו נכנסין לארץ. כדי שלא יאמרו עליהם, כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן" (רש"י-במדבר, כ', י"ב). כמו כן, הסיבה לפרסום דקות חטאם של משה ואהרן, נועדה לשמש מוסר לכלל עם ישראל, שנאמר: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" (במדבר, כ', י"ג), "שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות" (רש"י-במדבר, כ', י"ג).
לפיכך בטרם כניסת עם ישראל לארץ, ה' יתברך לקח מעם ישראל את מרים ואהרן ומשה, אשר הם היו שלושת מנהיגיו בניסי היציאה ממצרים ובהישרדות במדבר, שנאמר: "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (מיכה, ו', ד'). לפיכך פרשת חוקת מתארת את סיפור מותם של מרים ואהרן במדבר, יחד עם הגזרה שנגזרה על משה רע"ה שהוא לא יכנס לארץ. תאור הסתלקותם של שלושת מנהיגי עם ישראל במדבר, נועד ללמד את עם ישראל, כי מעגל הקיום בדרך של הנהגה בנסים גלויים תם. על כן החל מכניסתם לארץ, הם צריכים להתרומם ברוחניותם, ע"מ להסתגל להנהגה ארצית המוגבלת ביכולותיה. וכן מובא במדרש (ילק"ש, חוקת, רמז תשסג): "ודברתם אל הסלע', (במדבר, כ', ח'), 'והכיתם' לא נאמר. אמר לו: כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, שנאמר: 'והכית בצור' (שמות, י"ז, ו'), אבל עכשיו: 'ודברתם אל הסלע', שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע". דהיינו, אין יותר צורך להעניש את הדור החדש בייסורים, אלא אפשר להעלות את רמתם הרוחנית בעזרת דברי מוסר, המבוססים על השכר והעונש אשר ניתנו בעבר.

מות אהרן – החסרון שבשתיקה:
כחמשה חדשים לאחר מות מרים, מת גם אהרן (א' באב שנת ב' תפ"ח-במדבר, ל"ג, ל"ח), "בהר ההר על גבול ארץ אדום" (במדבר, כ', כ"ג), בגיל קכ"ג שנים. התורה מציינת שוב, כי עיתוי מותו של אהרן הוא: "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (במדבר, כ', כ"ד), "כדי שלא יאמרו עליהם, כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן" (רש"י-במדבר, כ', י"ב). אולם, נראה לכאורה כי לא מצאנו שכתוב שאהרן הכהן הכה על הסלע, או שהוא המרה את פי ה' יתברך במי מריבה. אלא שאהרן הכהן, אשר לאורך כל דרכו הרוחנית קבל בשתיקה את גזרות ה' יתברך, ואף זכה בשל כל להתייחדות דיבור ה' יתברך אליו, ולכהונת עולם, ולכ"ד מתנות כהונה. אך כאשר משה רע"ה הכה על הסלע בפעם הראשונה, אהרן הכהן היה צריך למחות כנגדו, ולומר לו: ה' לא ציוה להכות אלא לדבר אל הסלע. לפיכך כשמשה רע"ה הכה על הסלע פעמיים בנוכחות אהרן ששתק, שתיקתו זו גרמה לו להיחשב כשותף למעשה משה רע"ה, שנאמר: "על אשר מריתם את פי" (במדבר, כ', כ"ד). לפיכך מדקות חטאו של אהרן הכהן, ה' יתברך לימד את עם ישראל, כי השתיקה לנוכח גזרות ה' יתברך, היא מעלה משובחת. אולם, השתיקה לנוכח מעשה החטא של הזולת היא חסרון, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא, י"ט, י"ז).
וכן מצאנו כי פרשת מות אהרן הכהן, נכתבה מיד לאחר פרשת בקשת עם ישראל ממלך אדום: "נעברה נא בארצך" (במדבר, כ', י"ז), אשר היא בבחינת התחברות לרשע. לפיכך מסמיכות הפרשיות, עם ישראל למדים כי בגין חטא זה אהרן מת במקום ההוא דוקא. כלומר, הסיבה לפרסום מקום מותו של אהרן, "על גבול ארץ אדום" (במדבר, כ', כ"ג), נועד לשמש כאזהרה לכלל עם ישראל, כפי שכתב רש"י: "על גבול ארץ אדום', מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה" (רש"י-במדבר, כ', כ"ג), דהיינו, "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה, נ"ז, א'), "מפני שלא יצטער הוא ברעה, ואחר שהיא גזרה מלפניו, 'כי מפני הרעה נאסף הצדיק'. לשון אחר: מפני רעות של אלו הוא נאסף, שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקש עליהם רחמים" (רש"י-תענית, יא.). וכן מובא בגמ' (תענית, ט.): "מת אהרן, נסתלקו ענני כבוד, שנאמר: 'וישמע הכנעני מלך ערד' (במדבר, כ"א, א'), מה שמועה שמע?, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב: 'ויראו כל העדה כי גוע אהרן' (במדבר, כ', כ"ט), אמר רבי אבהו: אל תקרי 'ויראו', אלא וייראו". כלומר, לאחר מות אהרן, עם ישראל ראו, כי מעגל ההגנה מאוייבים בדרך של נסים גלויים תם. על כן החל מעת כניסתם לארץ, הם צריכים להסתגל למלחמות ארציות עם קרבנות אישיים. לחודש".
נחש הנחושת – שילוב האמונה עם המציאות:
הדור החדש של עם ישראל במדבר, אשר התלוננו בבוטות כנגד משה ואהרן (במדבר, כ', ב'-ה'), לאחר מות מרים בעת המחסור במים, לא נענשו על כך, אלא אף בקשתם למים התקבלה. אולם, כשהם התלוננו שוב גם על ה' יתברך, ואף על משה רע"ה, בטענות: "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (במדבר, כ"א, ה'), אז ה' יתברך שילח בעם "את נחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" (במדבר, כ"א, ו'). בעקבות זאת, עם ישראל הבינו, כי הם חטאו בלה"ר כנגד ה' יתברך ומשה רע"ה, לכן הם התוודאו על חטאם בפני משה רע"ה, ובקשו ממנו שיתפלל "אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת... והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי" (במדבר, כ"א, ז'-ט'). לכאורה נשאלות השאלות: מדוע ה' ציוה על משה שיעשה לו פסל דומם בדמות "שרף", ע"מ שעם ישראל יביטו בו ויתרפאו דרכו?, מדוע העם לא יכול היה להתרפאות במבט ישיר לשמים, או למשכן ה'?. ועוד, מדוע משה רע"ה שינה את הציווי "עשה לך שרף", ועשה "נחש נחשת"?.
נלענ"ד כי הדור החדש של עם ישראל במדבר, חזרו בתשובה מתוך יראת העונש. לפיכך ה' יתברך רצה ללמד את עם ישראל, לעבוד אותו באהבה, מתוך הכרה ביכולותיו הבלתי מוגבלות לתת שכר ועונש. מטרת הפסל דומם בדמות "שרף", הייתה ללמד את עם ישראל, את חומרת חטא דיבור לה"ר, אשר הוא אינו מועיל למדבר, אלא רק מזיק לאומר, לשומע ולנאמר עליו, כי בכוחו להמית אף את הרחוקים, כדרך אומנותו של הנחש. שנאמר: "אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת, י', י"א). על כן עדיפה השתיקה, כשתיקת הנחש הדומם, משום לנחש החי אין הנאה בהכשתו, כשם שאין הגיון בדיבורו של החוטא בלשון הרע. על כן הפסל הדומם בדמות "שרף", מבטא גם את הצורך בשתיקת מספר לה"ר, ע"מ שיתכפר לו עוונו.
כמו כן, המבט האנושי בדמות השרף שעשה משה רע"ה, ע"פ דבר ה' יתברך, נועדה ללמד את עם ישראל, אמונה ובטחון בה' יתברך, אשר כל הנבראים כפופים לשליטתו, החל מהשרפים אשר עומדים בשמים ממעל, וכלה בנחשים השרפים בארץ מתחת. כמובא במדרש (מד"ר, קהלת, פרשה יח): "לעולם אין הנחש נושך, אלא א"כ נלחש לו מלעיל" (מד"ר, קהלת, פרשה יח). על כן התקנה לשריפת הגוף בארס הנחש היא: ההתבוננות והכניעה בפני רצון ה' יתברך, שנאמר: "פנו אלי והושעו" (ישעיה, מ"ה, כ"ב), משום שע"פ רצון ה' יתברך, אף השרף יכול לרפאות את האדם, מן "הנחשים השרפים ששורפים את הנפש" (מד"ר, במדבר, פרשה יט, כב).
לפיכך מאחר ולפני חטא לה"ר על ה' יתברך ועל משה רע"ה, עם ישראל לא התבוננו במצוות ה' ובמציאותו הרוחנית, והגשמית במשכן. על כן ה' יתברך אילץ אותם להתבונן בו, דרך השרף. ע"מ ללמדם, כי ה' יתברך "במה שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר (ירמיה, ל', י"ז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך" (ויק"ר, פרשה יח, ה). על כן אין להרהר ולחפש את ההיגיון האנושי במעשיו של ה' יתברך. כלומר, באופן יוצא מן הכלל של "לא תעשה לך פסל" (שמות, כ', ג'), ה' יתברך ציוה על משה "עשה לך שרף" (במדבר, כ"א, ח'), דהיינו, עשה לך פסל דומם בדמות "שרף", בכדי לרפא את מחלת הנפש של עם ישראל, אשר היא היתה הגורם לחטא לה"ר. וכן מובא במשנה (ר"ה, פ"ג, משנה ח): "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' (במדבר, כ"א, ח'), וכי נחש ממית או נחש מחיה?, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים". וכן תמצא כי אף תרופות הרופאים שבימינו, הם כשרף הדומם, כך שהרפואה דרכם נעשית, רק כאשר מתלווה להם האמונה ביכולת ה' יתברך לרפא את האדם דרכם.
אולם, משה רע"ה חפץ לרפא תחילה את הכאב הגופני של עם ישראל, על כן משה רע"ה תלה על הנס את הדמות החיצונית של הנחש, אשר היא הנושאת בתוכה את הארס הנקרא שרף. ע"מ שעם ישראל יוכלו ליישם את הלקח של אמונה ובטחון בה' יתברך, לאחר הבראתם ע"י המבט בנחש (נחש בגימטריה משיח) התלוי, דהיינו, משה רצה לרפואתם בתחילה, בכדי שהם יעשו תשובה מרצון. לפיכך כאשר ה' יתברך אמר למשה רע"ה "עשה לך שרף" (במדבר, כ"א, ח'), לצורך ריפוי נשיכת "הנחשים השרפים", דהיינו, הנחשים הארסיים, משה רע"ה הבין מכך כי ניתנה לו לעשות דמות נחש ע"פ בחירתו, ובלבד שהוא יראה כנחש ארסי. על כן "אמר משה: הקב"ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון" (רש"י-במדבר, כ"א, ט'). כלומר, משה רע"ה עשה "נחש נחשת", כאשר הדמות חיצונית של הנחש נועדה צורך הכפרה על חטא לה"ר של עם ישראל, והחומר של נחושת הנחש, אשר ממנו נעשה גם הציפוי למזבח הנחושת, נועד בכדי "לכפר על עזות מצח, שנאמר (ישעיה, מ"ח, ד'): 'ומצחך נחושה" (רש"י-שמות, כ"ז, ב'), וכן ע"מ לבטל את העונש הכפול של הפחד, והכאב מן "הנחשים השרפים', ששורפים את האדם בארס שיניהם" (רש"י-במדבר, כ"א, ו').
לפיכך למרות שהמשנה (ב"ק, פ"ח, משנה ז) מלמדת: "ומנין שלא יהא המוחל אכזרי?, שנאמר (בראשית כ', י"ז): 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך", וגו'. בכל זאת רש"י כתב למדים זאת ממשה רע"ה, שנאמר: "ויתפלל משה', מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול" (רש"י-במדבר, כ"א, ז'). כלומר, מאברהם אע"ה למדים, שלא יהיה המוחל אכזרי כלפי גויים, לאחר שהם ביטאו את רצונם במחילה בדרך של פיצוי כספי רב. אולם, משה רע"ה למד את כלל עם ישראל, שלא יהיה המוחל אכזרי כלפי יהודים, לאחר שהם ביטאו את רצונם במחילה, בדרך של דיבור בלבד. לפיכך בעקבות תפילתו של משה רע"ה, ה' יתברך אמר למשה רע"ה: "עשה לך שרף' (במדבר, כ"א, ח'), משלך (ע"ז, מד.), כלומר, משה רע"ה מימן מכיסו הפרטי את רפואתם של כלל עם ישראל, בכדי לבטא בכך את מחילתו לעם ישראל בלבב שלם. לפיכך עם ישראל שמר על נחש הנחשת שעשה משה רע"ה, עד אשר בימי חזקיה המלך עם ישראל טעו אחריו, ובעקבות זאת הוא "כיתת את נחש הנחשת והודו לו" (פסחים, פ"ד, משנה ט) חכמים.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי דרכי ה' יתברך נסתרות מן העין וההגיון האנושי. אולם, כל הכתוב בתורה ובספרי הקודש מפי נביאיו, עתיד להתגשם במלואו, אף בניגוד להגיון האנושי הקצר מועד. על כן התורה מלמדת בפרשת חוקת כי על אף הרעה וחוסר התקוה, הנראית לעין האדם בעת סגירת מעגל בחיים, עליו לראות את הפתיחה העתידית של המרחב, מתוך אמונה ובטחון בה' יתברך, כפי שנאמר בנבואה על בנין הבית השלישי: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (ירמיה, ל"א, ג').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוק סיה"ק אדרב"א



תגובות