פרשת קרח – דרישת שיויון לצורך קיפוח אחרים

קוד: פרשת קרח – דרישת שיויון לצורך קיפוח אחרים בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"א סיון התשע"ד
קרח – דרישת שיויון לצורך קיפוח אחרים
מבוא:
פרשת קרח היא אחת מחמשת פרשיות התורה, הקרויות ע"ש אישיות (כגון: נח, יתרו, פנחס ובלק), קרח הלוי שהיה בתחילת דרכו עשיר, צדיק ומנושאי הארון, התדרדר עקב חטאו לעומק האדמה, עד ששמו התאים לשמו של קרח (בראשית, ל"ו, ה') בן עשו הרשע. התורה מלמדת מפרשת קרח כי על אף כורח המציאות האנושית במחלוקות, יש לפעול בהן ללא נגיעה אישית, אלא מתוך שיקול דעת אמיתי, ובראיה נכונה של מציאות ה' יתברך בעולם. מבחינה זו פרשת קרח מייצגת לדורות עולם, את סוג המחלוקת שאינה לשם שמים. לפיכך התורה הרחיבה בתאור מחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן, משום שהיא מייצגת את טענות הכופרים שבכל דור ודור, המשתמשים בטיעונים של בחירה דמוקרטית, וחלוקה שיוויונית של המנהיגות והכנסות. קרח ועדתו היו הראשונים מעם ישראל, אשר העזו לחלוק בפומבי על בחירת ה' יתברך במשה ואהרן להנהיג את עם ישראל במדבר. עיקר טענת חולקים על משה ואהרן היתה: "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתכם ה' ומדוע תתנשאו על עדת ה'" (במדבר, ט"ז, ג'). כלומר, קרח הלוי, ודתן ואבירם משבט ראובן, יחד עם מאתים וחמישים "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" (במדבר, ט"ז, ב'), כולל אליצור בן שדיאור נשיא שבט ראובן, דרשו כביכול בשם העם, להדיח את אהרן הכהן ובניו מתפקידם הבלעדי, ע"מ שהם יוכלו להבחר ולכהן בתפקיד נוסף, משום שלטענתם גאוות משה ואהרן הכהן, גומרת כביכול לסילוק השכינה מן העולם (סוטה, ה.). בתגובה לכך נאמר: "וישמע משה ויפל על פניו" (במדבר, ט"ז, ג'), דהיינו, משה רע"ה הבין מיד, כי דרישה עממית הגיונית כביכול, המושמעת מפי מנהיגי ציבור דמגוגיים, לאחר חטא המרגלים ועונשו, טומנת בחיכה יצר הרסני, בלתי נסלח. משום שבסיס הבקשה לשיויון ולעליה בקדושה, נגוע באינטרסים אישיים. כי קרח ועדתו בעצמם נהנו ממנעמי המנהיגות, כאשר הם לא הציעו לחלק את סמכויותיהם לכל העדה, אלא הם בקשו להוסיף לעצמם עוד כבוד וגדולה, רק ע"ח אהרן ובניו, תחת מעטה הטענה "כי כל העדה כלם קדשים" (במדבר, ט"ז, ג'). למרות שהיה ידוע לקרח ועדתו, כי הם לא יוכלו לחלק קדושה שיויונית לכל העם, ואף לא בתוך עדתם. משום שקדושות האדם, המקום והזמן, נקבעו מבראשית ע"י ה' יתברך. לפיכך משה רע"ה הרגיש מיד, כי בשורש מחלוקתם של קרח ועדתו, מצויה מחלוקת חסרת בסיס רוחני, על כן משה רע"ה אמר לקרח: "אתה וכל עדתך נועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו"? (במדבר, ט"ז, י"א). כמו כן, דרישתו של קרח לכבוד ולשויון בדרך של דברי ליצנות, נועדה לצורך השגת קיפוח העם, ואף לקיפוח השותפים למחלקת.
כלומר, קרח ועדתו לא בקשו לנהל עם משה ואהרן ויכוח תרבותי פתוח, מתוך קבלה מראש של הכרעת ה' יתברך בויכוח. אלא הם חלקו בעקיפין על סמכותו של ה' יתברך, לקבוע את מנהיגות עם ישראל במדבר, ואת חלוקת המשאבים בחברה. לפיכך מחלוקת קרח ועדתו, טלטלה את כלל עם ישראל, אולם בסופה, הרעים נטמנו עמוק באדמה, והטובים התעלו בקדושה, כמבואר להלן בהרחבה:
א. מחלוקת קרח ועדתו – צריבה תודעתית מבראשית לדורות עולם.
ב. הפתרון למחלוקת – תיקון הקלקול ע"י הנמכת הערך העצמי.
ג. מחלוקת חסרת בסיס – שומטת את הקרקע מתחת רגלי בעליה.
ד. פרשת קרח – כסמל לגנות המחלוקת שלא לשם שמים.
ה. ניצחון השתיקה – קיבוע כהונת אהרן ובניו וקבלת כ"ד מתנות כהונה.
מחלוקת קרח ועדתו – צריבה תודעתית מבראשית לדורות עולם:
בסיס טענותיהם של קרח ועדתו, הם גם בסיס טענות הכופרים בה' יתברך בכל הדורות. לפיכך התורה מלמדת מפרשת קרח, כי הטענות האנושיות כנגד סמכותו של ה' יתברך, לקבוע בתורה, או באמצעות שליחו הנביא, את מנהיגות עם ישראל, ואת חלוקת המשאבים בחברה היהודית, סופם להסתיים בהשמדת הכופרים בצורה משונה, כדרך שנענשו קרח ועדתו. על כן קרח ועדתו לא נידונו בבית דין של מטה, והם גם לא נענשו במיתה חד פעמית, כמגדף, או כמקושש, או כמרגלים, אלא הם נענשו לדורות עולם באופן ייחודי, כמובא בגמ' (ב"ב, עד.): "כל תלתין יומי (כל ר"ח), מהדר להו גיהנם להכא, כבשר בקלחת" (מהפכים אותם כבשר כדי שיתבשלו-רשב"ם). כלומר, פרסום עונשם החמור של קרח ועדתו, נועד גם ע"מ לצרוב בתודעתם של כלל עם ישראל לדורות עולם, כי ה' יתברך הוא הקובע איך יתנהל העולם שהוא ברא, ולא הכופרים בו. שנאמר: "וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'" (במדבר, ט"ז, ל'). וכן פסק הרמב"ם (יסודי התורה, פ"ח, א): "כל האותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך עשאם... כפרו בו עדת קרח, בלעה אותן הארץ".
לפיכך בערב השבת הראשונה בהסטוריה האנושית, מיד לאחר בריאת אדם הראשון וחוה אשתו, ה' יתברך ברא שני דברים מיוחדים, אשר הם נועדו לצורך הפתרון העתידי של מחלוקת קרח ועדתו כנגד משה ואהרן הכהן. וכן מובא במשנה (אבות, פ"ה, משנה ו): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ... והמטה", דהיינו, "פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים... ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה" (פסחים, נד.), אשר הם נועדו להראות לכלל שבטי ישראל, כי כבר מימי בראשית, ה' יתברך בחר באהרן הכהן ובבניו למשרתיו הבלעדיים. וכן מובא במדרש (תנחומא, קרח, סימן ג): "כשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים".
וכן מצאנו כי הרצון האנושי של עם ישראל לכבוד ולתהילת עולם, לא החל במחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן, אלא הדבר החל בעת מינויו של בצלאל לאחראי על הקמת המשכן. כמובא במדרש (תנחומא, ויקהל, סימן ג): "כשירד משה (מהר סיני), אמר להם לישראל: כך אמר לי הקב"ה, לעשות לו משכן, קרשים, ומזבח ושלחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת?, אמר להם: בצלאל. התחילו ישראל מרננים על משה, ואמרו: לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו. משה מלך, ואהרן אחיו כ"ג, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן, כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון. אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר, והוא מראה להם: 'ראו קרא ה' בשם בצלאל". כלומר, רשעי ישראל התנגדו גם למינוי קרח להיות מנושאי הארון. אולם, כשמשה רע"ה הראה לרשעים כי זה רצון ה' יתברך, אז אף הם קיבלו בהכנעה את רצון ה' יתברך, והביאו את התרומות למשכן בלב שלם.
לפיכך כאשר קרח ועדתו טענו בפעם השנייה את אותן הטענות, והם אף עמדו על האדמה, "בקומה זקופה לחרף ולגדף" (רש"י-במדבר, ט"ז, כ"ז) את משה רע"ה, יחד עם נשיהם בניהם וטפם, הדבר נחשב להם ככפירה בה' יתברך. משום שמקור סמכותו של ה' יתברך אינן עומד למבחן, ע"פ העיתוי של רצון הרשעים בהוכחה ממשית. ועל אף שהרשעים משתמשים בטענות הדמגוגיה הקלאסית, של שימוש במקרה מזעזע או מרגש כביכול, או בדוגמא היפותטית, ע"מ להופכם בעיני הציבור למדגם מייצג כביכול, כפי שעשה קרח אבי השיטה. וכן מובא במדרש (תנחומא, קרח, סימן ג): "ויקח קרח' (במדבר, ט"ז, א'), לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. בשעה שאמר ליה הקב"ה למשה: 'קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם', וגו' (במדבר, ח', ז'). מיד עשה משה כן לקרח. התחיל לחזר על כל ישראל, לא היו מכירין אותו. אמרו לו מי עשה בך כך, אמר להם: משה עשה בי כך. ולא עוד, אלא נטלוני בידי ורגלי, והיו מניפין אותי, ואומרים לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה, והושיבו באהל מועד. מיד התחילו שונאי משה לגרות בו את ישראל, ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובני אהרן סגני כהונה, תרומה לכהן, מעשר ראשון לכהן, כ"ד מתנות לכהן. מיד 'ויקהלו על משה ועל אהרן' (במדבר, ט"ז, ג'), וגו'... 'וישמע משה ויפל על פניו', אמר להם משה: לא מלוכה אני מבקש, ולא אהרן כהונה גדולה, שנאמר: 'ואהרן מהו כי תלינו עליו "? (במדבר, ט"ז, י"א). אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, לא כך צויתני?, שנאמר: 'ואתה הקרב אליך את אהרן', וגו' (שמות, כ"ח, א'). והרי עמדו כנגדנו להרגנו. אמר לו: 'בקר ויודע ה' את אשר לו' (במדבר, ט"ז, ה'). מהו בקר?, אמר ר' נתן, אמר הקב"ה: אם יתקבצו כל חרטומי מצרים, ויבקשו להפוך את הבקר לערב וערב לבקר לא יוכלו. כך כשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים. מיד 'וישלח משה לקרוא"', וגו' (במדבר, ט"ז, י"ב).
כלומר, לצורך הסתה וניגוח דמגוגי וציני של העם הרדוד, אשר אינו מתעמק בפרטים ובנסיבות. קרח השתמש לרעה בהסכמתו לגילוח ולתנופה, בעת הכשרתו לשרת כלוי מנושאי הארון. וזאת למרות שבפרשת בהעלותך, נאמר כי כל הלויים גילחו את כל שערם בתער, כיבסו שמלותיהם, והקריבו קרבן חטאת, עבור הבכורים אשר חטאו בעגל. ומשה רע"ה העמידם לפני אהרן הכהן, ואהרן הניפם, וגם עם ישראל סמכו את ידיהם עליהם. ובעקבות זאת נאמר בכפילות: "ככל אשר צוה ה'... כן עשו להם בני ישראל" (במדבר, ח', כ'), "כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם בני ישראל" (רש"י-במדבר, ח', כ"ב), "להגיד שבח העושין והנעשה בהן, שאחד מהן לא עכב" (רש"י).
לפיכך קרח ועדתו אשר כפרו ואף הסיתו את עם ישראל, מתוך מחשבה, דיבור ומעשה, כפי שנאמר: "ויקח קרח" במדבר, ט"ז, א'), וגו'. הם גרמו לכך שנגזר עליהם העונש העל טבעי של בליעתם באדמה לדורות עולם, ע"מ שלא יישאר זכר מוחשי ממחלוקת כזו בעולם, שנאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר, ט"ז, ל"ב), בכדי שעונשם ישמש דוגמא להולכים בדרכם בכל הדורות, כולל ירידת רכושו הרב של קרח לטמיון, למרות ששורשו של הרכוש היה מאוצרות יוסף הצדיק (פסחים, קיט.), אך קורח הוריד אף את "כל הרכוש" מן הקדושה, בכך שהוא עשה בו שימוש לרעה. אולם, יתר מאתים וחמישים איש, אשר נמשכו בדברי הליצנות של קרח, ולאחר מכן הם השתתפו עם קרח ועדתו בחילול שם ה' יתברך בפועל, נגזר עליהם עונש יותר קל של שרפה מיידית, אשר ביערה את הליצנות מן הקדושה, שנאמר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (במדבר, ט"ז, ל"ה). בנוסף לכך, נענשו במגפה גם חלק מעם ישראל אשר הזדהו עם טענות קרח ועדתו, שנאמר: "ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח" (במדבר, י"ז, י"ד).
אך למרות שכל החוטאים במחלוקת הסרק של קרח ועדתו הסתלקו מן העולם, ה' יתברך התחשב בחולשת הדעת האנושית, אשר היא נזקקת לראות הוכחה ממשית, בכדי להאמין ולבטוח בשכר ובעונש האלוהי. על כן ה' יתברך ציוה לעשות למזבח העולה, ציפוי נוסף מנחושת המחתות של חולקים על ה' יתברך מעדת קרח, ע"מ שיהיה לעם ישראל לאות ולזיכרון, בכדי שלא יהיו מהם, כעדת קרח בעתיד. בנוסף לכך, ה' יתברך ציוה על י"ב נשיאי השבטים, כולל אהרן הכהן בתפקיד נשיא שבט לוי, להביא את מטותיהם ולהניחם באוהל מועד, בכדי שה' יתברך יבחר בפועל באחד המטות, ע"מ שעם ישראל לא יתלוננו יותר על משה ואהרן לדורות עולם. על כן למחרת יום הנחת המטות, מטה אהרן פרח והוציא שקדים, ובכך ה' יתברך הוכיח לעם ישראל בדור המדבר, את בחירתו בשבט לוי ובאהרן לשרתו. ובנוסף לכך, נשמר מטה אהרן לפני העדות, בכדי שהוא ישמש לזיכרון לדורות עולם, על בחירת ה' יתברך באהרן ובניו בלבד, לשרתו ככהנים. נמצאנו למדים כי ה' יתברך הכין מערב שבת בראשית, את "פי הארץ... והמטה" (אבות, פ"ה, משנה ו), בכדי ללמד את כלל שבטי ישראל, כי ה' יתברך הכין מבראשית, את השכר והעונש האלוהי. והוא אף קבע מבראשית, כי אהרן הכהן ובניו יהיו משרתיו הבלעדיים בעוה"ז, כפי שה' יתברך קבע מבראשית גם את כל יתר הקדושות באדם, במקום ובזמן. לפיכך כל התלונות והמחלוקות בנושאים אלה, נדונו לכישלון מבראשית.
וכן מובא במדרש (ילק"ש, ויחי, רמז קנז, סנהדרין, קט:): "שמעון ולוי אחים... בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי' (בראשית, מ"ט, ב'-ו'), (יעקב אע"ה) ביקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם. שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי' אלו מרגלים (רש"י פירש שם: "זה מעשה זימרי"). בקהלם אל תחד כבודי', אלו עדת קרח. כשחטאו השבטים האלה, בקהלם לא יזכר שמי שם". כלומר, 193 שנים לפני מחלוקת קרח ועדתו, יעקב אע"ה "ביקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם", דהיינו, יעקב אע"ה אשר אף הוא נקלע למחלוקות חיצוניות, עם עשו ולבן הרשעים, ביקש שה' יתברך לא יוסיף לו ולשבטים הבאים משורש נשמתו, עונש בגין המחלוקות, "כי אם איש בחטאו יומת" (מלכים-ב, י"ד, ו').
הפתרון למחלוקת – תיקון הקלקול ע"י הנמכת הערך העצמי:
המחלוקת הראשונה על מעשה ה' יתברך, אירעה ביום הרביעי לבריאת העולם, כאשר ה' יתברך ברא את השמש והירח שווים, שנאמר: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" (בראשית, א', ט"ז). "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?. אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!. אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?... אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו: (לחטאת) לה' (במדבר, כ"ח, ט"ו)?, אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה, על שמיעטתי את הירח" (חולין, ס:). כלומר, ה' יתברך ברא את השמש והירח שווים, בכדי שבני האדם בעוה"ז לא יטעו באחדותו. אולם הירח טענה כי לעוה"ז אין צורך גם בשמש, משום שהירח עצמו מאיר כמו השמש. לפיכך ה' יתברך קיבל באופן זמני את טענת הירח, ועד שבעוה"ב ישוב אור הלבנה להיות כאור החמה (ישעיה, ל', כ"ו), ואמר לה: "לכי ומעטי את עצמך"!, דהיינו, מעטי את עצמך בכך שלא יהיה לך אור עצמי, אלא אור השואב את כוחו מן השמש, וע"י כך ילמדו ממך כל יושבי תבל, כי העולם הזה נברא בחוסר שוויון מובנה. לפיכך הפתרון לדרישת השוויון בקדושות שה' יתברך קבע, נעשה באמצעות ביטול ומיעוט העצמיות. לפיכך בתמורה לדוגמא האישית שהירח העניקה לבני האדם, ה' יתברך העניק לירח את הפיצויים של שליטה בלעדית בלילה, והוסיף לה את הכוכבים, ואת מנין החדשים והמועדים, ואת קריאת כינוים של הצדיקים על שמה, ואף את הנצחת הסכמתה לשמש דוגמה לפתרון מחלוקות, באמצעות קרבן השעיר בכל ראש חודש. כלומר, בזכות הקלקול של טענת הירח כלפי בריאת ה' יתברך, יצא תיקון לירח עצמה, ואף תיקון לעולם כולו.
בדומה לירח, גם קרח הצדיק שהיה "חכם גדול היה, ומטועני הארון היה" (תנחומא, קרח, סימן ב), לא הסתפק בגדולתו, אלא העיז לצאת כנגד מנהיגותם של משה ואהרן, ודרש בהפגנתיות שוויון מיידי עם משה ואהרן, בשל ראותו את שמואל הנביא העתיד לבוא מזרעו, בעוד 422 שנים. וכן מובא במדרש (תנחומא, קרח, סימן ח): "וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזו?, אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן... ועשרים וארבעים משמרות עומדות מבני בניו, שכולן מתנבאין ברוח הקדש... אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני, ואני אובד אותה?, ולא ראה יפה... ומשה היה רואה יפה". כלומר, ה' יתברך ברא לכל אדם שתי עיניים שוות, העין האחת בכדי להביט בה כלפי מעלה, בכדי לראות את רצון ה' יתברך והעתיד. והעין שנייה בכדי להביט בה כלפי מטה, בכדי לראות את עצמו ואת הווה. הראיה בתי העיניים נועדה לאפשר לשכל היחיד, לפרש ולהחליט מה נכון לעשות, כתוצאה ממראה העיניים, דהיינו, השכל מחליט איזה מן המראות להמעיט. לפיכך המדרש מדייק לומר: "עינו הטעתו... ולא ראה יפה", דהיינו, טעותו של קרח הייתה בהתמקדות שתי עיניו במראה העתיד לבוא, לפיכך יצר התאווה של קרח לכבוד מיידי, מנעה ממנו לראות את סופו הקרב למחרת היום, על אף שמשה רע"ה "שהיה רואה יפה" הזהירו, להתבונן בזריחת השמש של מחר, שנאמר: "בקר וידע ה' את אשר לו" (במדבר, ט"ז, ה').
אולם, קרח ועדתו אשר הם לא התבוננו כלפי מטה לציצית שעל בגדיהם, אלא הם אף לגלגו (תנחומא, קרח, סימן ב) על מצות ציצית, אשר היא מפורטת בתורה בסמיכות למחלוקתם. יצרה מזאת, הם גם לא התבוננו כי "פני משה כחמה" (רש"י-במדבר, כ"ז, כ'), והם אף לא מיעטו את עצמם כלבנה. לפיכך ה' יתברך מיעט אותם בדרך מיוחדת, באמצעות נס גלוי, והותיר מהם רק את בני קרח, כפי שנאמר בפרשת פנחס: "ובני קרח לא מתו" (במדבר, כ"ו, י"א). משום שבני קרח "אסיר ואלקנה ואביאסף, הם היו תחלה בעצת אביהם. ובשעת המחלוקת פרשו, וכשנבלעו כל סביבותיהם, ופתחה הארץ את פיה, נשאר מקומם בתוך פי הארץ. כענין שנאמר: 'ובני קרח לא מתו', ושם אמרו שירה, ושם יסדו המזמורים הללו (בתהלים), ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש, ונתנבאו על הגליות, ועל חרבן הבית, ועל מלכות בית דוד" (רש"י-תהלים, מ"ב, א'). כלומר, קרח לא ניצל מעונש בזכות הצדיקים אשר יצאו מזרעו, כי הוא רדף אחרי המקח הרע של הכבוד. על כן, רק כאשר נגיעתו האישית של קרח במחלוקת, נבלעה באדמה, אז קרח זכה לשושלת הצדיקים, אשר הם יצאו מזרעו, לאחר שהם תיקנו רק את עצמם לאורך זמן. לפיכך הכבוד שניתן לקרח בזכותם, ניתן לו במתנת חינם, משום שלמרות שקרח לא התכוון לכך, קרח יצר במחלוקתו קלקול גדול, אשר בסופו הקלקול נקבע תיקון גדול למשה ולאהרן, ולכלל עם ישראל. לפיכך כאשר בני קרח מיעטו את עצמם בכוחות עצמם, הם תיקנו לעצמם את הקלקול של מחלוקת קרח, לכן הם זכו לקבלת שכרו העתידי של קרח. וכן מצאנו כי חנה תקנה את הקלקול של שמואל בנה, כאשר הוא הורה הלכה בפני עלי הכהן רבו, והיא הצילה אותו מן המיתה, כשאמרה לעלי: "אל הנער הזה התפללתי" (ברכות, לא:).
וכן מצאנו כי בזכות הקלקול של מחלוקת קרח ועדתו, התחזקה מנהיגותו של משה רע"ה, ונלמדו ממנה הלכות לדורות עולם, כגון: "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו... כל החולק על רבו כחולק על השכינה... כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה", וכו' (סנהדרין, קי.). גם אהרן הכהן ששתק, זכה לכ"ד מתנות כהונה, ולקיבוע מעמדו ומעמד בניו ככהנים לנצח. כמו כן, כלל עם ישראל הפיקו את הלקח מפרשת קרח, ותיקנו את עצמם, כך שבמשך ל"ז השנים הבאות, הם בטחו בה' יתברך, ובמשה ואהרן. כלומר, מהקלקול החד פעמי של הירח, ושל קרח ועדתו, ה' יתברך יצר תיקון לדורות עולם, ע"מ ללמדנו כי לצורך השלמת השלמות, נדרש קלקול בשלמות.
וכן דרש רבה בר בר חנה: "והמכשלה הזאת תחת ידיך' (ישעיה, ג', ו'), אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין, מג.). הרש"י פירש: "והמכשלה הזאת', דברי תורה שאין אדם עומד על אמיתותן, עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלימוהו, והוא נותן לב ומבין. 'תחת ידיך', הן אף אני נכשלתי בהוראתי וחוזרני בי". דהיינו, התורה מלמדת מבני קרח, כי אין להתייאש מהכישלון, אלא להפיק את לקחים ולתקנם, בכדי להגיע לדבר סופי ומושלם. לפיכך אם אדם נקלע למחלוקת שאינה לשם שמים, הפתרון ליציאה מן המחלוקות הוא ע"י הנמכת הערך העצמי של השותף למחלוקת. על כן משה רע"ה אמר לקרח: "אתה וכל עדתך נועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו"? (במדבר, ט"ז, י"א). וכן נאמר: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ז', י"ט).
מחלוקת חסרת בסיס – שומטת את הקרקע מתחת רגלי בעליה:

פרשת קרח אפופה במיסתורין, משום שהתורה אינה מבארת בפירוש את טענות קרח, ואף לא את הנסיבות שגרמו למחלוקת קרח ועדתו על משה רע"ה. לפיכך אף חז"ל נחלקו בפרטי האירוע, באמצעות דרשות שונות העולות מן הפסוקים המפורשים. על כן רש"י פתח את פירושו לפרשת קרח באומרו: "פרשה זו נדרשת יפה במדרש רבי תנחומא" (רש"י-במדבר, ט"ז, א'), למרות שבהמשך פירושו, רש"י אינו נצמד לדרשות הכתובות במדרש תנחומא. כלומר, רש"י מבאר כי כל הדרשות על פרשת קרח הן יפות, משום שכל דרשן המלמד מפרשת קרח, את גנות המחלוקת עושה יפה, ומדרש תנחומא הגדיל לעשות כך. משום שהמחלוקת שאינה לשם שמים, גורמת לכל הצדדים שבמחלוקת, צער לנפש, לגוף, לממון ואף לצער השכינה. וכן רש"י כתב: "בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, וב"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים" (רש"י-במדבר, ט"ז, כ"ז).
כלומר, מתוך חומרת עונשם של קרח ועדתו, חז"ל למדים על חומרת חטאם, אשר הוא נבע מן הרצון להפוך את התורה האלוהית, הנצחית, והמתחשבת בחולשות האנושיות. לתורה עממית-דמוקרטית, הניתנת לשליטה ולשינוי ע"פ רצון האדם, בכל עת ובכל מקום, כדרך שיטות הפוליטיקה מן הזן האנושי. כלומר, הבחירה הדמוקרטית במנהיג, נועדה בעיקרה לתת מענה למחלוקת העם, בשאלה מי מבין המועמדים ראוי יותר להבחר להנהיגם. אולם, כאשר הקב"ה בעצמו בחר במשה ואהרן להנהיג את העם, ברור הוא כי אלה הם המנהיגים הטובים ביותר. על כן, המחלוקת על קביעת המנהיג ע"י ה' יתברך, היא בבחינת "מחלוקת שאינה לשם שמים", כי אף אם קרח היה נבחר פה אחד לשמש כמנהיג העם, קביעתו של ה' יתברך לא הייתה משתנית. וכן מצאנו כי במחלוקת קרח ועדתו, עמדו מאתים וחמישים צדיקים מול שניים, ולמרות הרוב הדמוקרטי כביכול, המיעוט הצודק זכה לצאת מחוזק יותר מן המחלוקת, משום שהמיעוט ייצג את הבחירה האלוהית.
לפיכך המלצת התורה להמנע ממחלוקת אנושית שאינה לשם שמים, אין היא באה ללמד כי זו דרכה של התורה לסתימת פיות, או לדיכוי רעיונות חדשים, ואף לא למניעה כללית של מחלוקת, כולל הבעת דעות כנגד כוונות ה' יתברך, בתנאי שדברי המחלוקת או הבקורת, ייאמרו בדרכם של אברהם בענין סדום, או של משה רע"ה בזמן חטא העגל, או של חז"ל בסוגית תנורו של עכנאי (ב"מ, נט:), וכו'. כלומר, התורה אינה אוסרת מחלוקת, אלא אף מאפשרת ערעור אנושי, גם על הקביעה האלוהית, בשלשה תנאים, התנאי ראשון הוא: כאשר לאדם המערער, אין מניע אישי מובהק. התנאי השני הוא: כאשר האדם המערער, הוא צדיק גדול המייצג פניה אנושית כללית, הנוגעת לכלל הציבור. התנאי השלישי הוא: כאשר האדם המערער, הוא מאמין בה' יתברך, והוא מביע את עירעורו בדרך של תפילה אישית וחרשית, מבלי שקבלת תפילתו תפגע בזולת, או שאי קבלת תפילתו תפגום באמונתו בה' יתברך.
לפיכך קרח "חכם גדול היה, ומטועני הארון היה" (תנחומא, קרח, סימן ב), על כן הוא לא פעל לבדו לצורך מימוש שאיפותיו האישיות, אלא הוא הביא עמו לפני משה ואהרן דרישה ציבורית כביכול, כי הוא סבר שמשה ואהרן שהיו בעלי ענווה יתרה, הם יכולים לערער על ההחלטה האלוהית לתת את הכהונה לאהרן ולבניו בלבד, מתוך ויתור אישי על מעמדם. כדרך שמשה רע"ה ביקש תוספת שבעים נביאים ונענה, וכן משה רע"ה אמר לחולקים מעדת קרח: "ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך" (רש"י- במדבר, ט"ז, ד'). יתרה מזאת, קרח ועדתו סברו כי אף אם דרישתם לא תתקבל, משה רע"ה יצילם מן העונש האלוהי בגין מחלוקתם, כפי שמשה רע"ה הציל את עם ישראל מעונשם בעשרת הנסיונות הקודמים (במדבר, י"ד, כ"ב).
אולם, מאחר ודרישתם האנושית של קרח ועדתו, לא נעשתה ע"פ הכללים המותרים, אלא בדרך סרוחה של מחלוקת שאינה לשם שמים, מתוך כפירה בסמכויותיו של משה רע"ה לפסול את דרישתם על הסף, באותה שעה "וישמע משה ויפל על פניו" (במדבר, ט"ז, ג'), "מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי, חטאו בעגל 'ויחל משה' (שמות, ל"ב, י"א). במתאוננים, 'ויתפלל משה' (במדבר, י"א, י"ב). במרגלים, 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים' (במדבר, י"ד, י"ג). במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו" (רש"י-במדבר, ט"ז, ג'). כלומר, על אף שה' יתברך סלח לכלל עם ישראל, על חטאי הכפירה בעת חטאי העגל, המתאוננים, והמרגלים. בכל זאת, ה' יתברך העניש שם, את החוטאים בפועל בחטאי הכפירה.
לפיכך משה רע"ה נפל על פניו, בכדי לומר לקרח ולעדתו, כי בחטא הכפירה הרביעי, אין בכוחו להציל גם את הבלתי מעורבים ישירות במחלוקת. כלומר, משה רע"ה הבין מיד, כי דרישה עממית הגיונית כביכול, המושמעת מפי מנהיגי ציבור, לאחר חטא המרגלים ועונשו, טומנת בחיכה יצר הרסני, בלתי נסלח. משום שבסיס הבקשה לשיויון בקדושה, נגוע באינטרסים אישיים. כי קרח ועדתו בעצמם נהנו ממנעמי המנהיגות, אשר כללה את נשיאת הארון, עושר רב, סנהדרין, נשיאות, וכו'. אולם, הם לא הציעו לחלק את סמכויותיהם לכל העדה הקדושה, אלא הם בקשו להוסיף לעצמם עוד כבוד וגדולה, רק ע"ח אהרן ובניו, שנאמר: "ויקח קרח" במדבר, ט"ז, א'), במקום "ויתן קרח", כתכונתו הפנימית של אהרן הכהן איש החסד, אשר קרח ועדתו ביקשו להחליפו, תחת מעטה הטענה "כי כל העדה כלם קדשים" (במדבר, ט"ז, ג').
וזאת למרות שהיה ידוע לקרח ולעדתו, כי הם לא יוכלו לחלק קדושה שיויונית לכל העם, ואף לא בתוך עדתם. משום שקדושות האדם, המקום והזמן, נקבעו מבראשית ע"י ה' יתברך. וכן מצאנו כי נשיאת כלי הקודש של המשכן הוטלה על בני קהת, ולא על בני גרשון הבכור, ולמרות זאת בני גרשון לא התלוננו. ואף חברון אחיו של קרח, לא השתתף במחלוקת קרח על משה רע"ה, בגין מינוי "אליצפן בן עוזיאל אחי אביו" (תנחומא, קרח, סימן א), לנשיאות משפחת קהת, למרות שגם לו הייתה הסיבה הלכאורית של קרח למחלוקת על משה רע"ה.
על כן מיד בתחילת המחלוקת, משה רע"ה הודיע לקרח ועדתו, כי בשורש מחלוקתם, מצויה מחלוקת חסרת בסיס רוחני, סופה הוא להכשל. על כן משה רע"ה אמר לקרח: "אתה וכל עדתך נועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו"? (במדבר, ט"ז, י"א). וכן מצאנו כי דרישתו של קרח לכבוד ולשויון בקדושה, נאמרה לעם בדרך של דברי ליצנות, משום שבקשת קרח לשיויון, נועדה לצורך השגת קיפוח העם, ואף לקיפוח השותפים למחלקת, וכן אמרה אשת און החכמה לבעלה: "מאי נפקא לך מינה?, אי מר רבה, אנת תלמידא. ואי מר רבה, אנת תלמידא" (סנהדרין קט:). כלומר, קרח ועדתו לא בקשו לנהל עם משה ואהרן ויכוח תרבותי פתוח המנוהל בכובד ראש, מתוך קבלה מראש של הכרעת ה' יתברך בויכוח. אלא הם חלקו בעקיפין על סמכותו של ה' יתברך, לקבוע את מנהיגות עם ישראל במדבר, ואת חלוקת המשאבים בחברה.
לפיכך עונשם של קרח ועדתו היה, להבלע חיים אל מתחת האדמה לדראון עולם. "אפילו היו כלים ביד הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן. א"ר שמואל בר נחמני: אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא היתה נבלעת. שנאמר: 'וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה' (במדבר, ט"ז, ל"ג). וכל כך למה?, שחלק על הקב"ה" (מד"ר, במדבר, פרשה יח, יג). כלומר, קרח ועדתו משכו את עם ישראל לכפירה בה' יתברך, ולשנאת חנם באמצעות מחלוקת חסרת בסיס אמוני. על כן הקרקע נשמטה מתחת רגליהם, ופי הארץ בלעה אותם ואת רכושם לתוכה, כשדה מגנטי רב עוצמה.
פרשת קרח – כסמל לגנות המחלוקת שלא לשם שמים:
בטיעוני המחלוקת של קרח ועדתו, משה רע"ה נאלץ שלא בטובתו, לשמוע דברי כפירה בה' יתברך, אשר הם משפיעים לרעה על הנשמה האלוהית. לפיכך משה רע"ה לא סלח לקרח ועדתו, אלא אף ביקש בעבורם את העונש החמור ביותר. ובעקבות זאת גם משה רע"ה נסחף לכדי העמדת אמיתות שליחותו, בנסיון מעשי הנראה לעין כל, שנאמר: "אם מות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל אדם יפקד עליהם לא ה' שלחני" (במדבר, ט"ז, ל"ט), ובסופו של דבר, למרות שקרח ועדתו נספו יחד עם יונקי שדיים, בפרשת פינחס נאמר: "ובני קרח לא מתו" (במדבר, כ"ו, י"א), למרות בקשתו של משה רע"ה, משום "שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפילו כפר בעיקר כל ימיו, ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא" (הרמב"ם, תשובה, פ"ג, יד). לפיכך משה רע"ה לא עמד על כך שהדין ימוצה גם כלפי בני קרח.
וכן מצאנו כי משה רע"ה הענו מכל אדם, לא נפגע אישית מדברי הבלע וליצנות של קרח ועדתו, אלא "ויחר למשה מאד', נצטער עד למאוד" (במדבר, ט"ז, ט"ו), משום שמשה רע"ה ראה בדבריהם פגיעה אנושה בכלל עם ישראל, וכפירה בה' יתברך, ובתורה. ובפרט לאחר שמשה רע"ה היה "מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" (רש"י-במדבר, ט"ז, י"ב), אך הם עמדו מולו "בקומה זקופה לחרף ולגדף" (רש"י-במדבר, ט"ז, כ"ז), יחד עם נשיהם בניהם וטפם, והדבר נחשב להם ככפירה בה' יתברך.
לפיכך אף סליחתו האישית של משה רע"ה לעדת קרח, לא היתה מועילה. משום שבכוחו של הדיבור הרע לפגום באמונת הנפש, בבחינת "האמנתי כי אדבר", דהיינו, אף השמיעה של הטענות של קרח ועדתו, אשר נלוו אליהן גם הצגה תיאטרלית, ואף דברי ליצנות, וגם ביזוי ת"ח בפרהסיה, מתוך כפירה בה' יתברך ובתורתו. וכל זאת מבלי שהשומעים, כולל שבט לוי וצדיקי הדור ימחו כנגד הדיבורים הללו. לפיכך דיבור הכפירה אינו נמחק, אלא הוא מחלחל ומתיישב בלב האדם, ומביאו לידי מחשבת הכפירה. לפיכך גם עם ישראל אשר שמעו את דברי כפירה של קרח ועדתו בה' יתברך, לא למדו את הלקח המתבקש מן העונש הכבד של קרח ועדתו, ושל מאתים וחמישים מקריבי הקטורת. אלא לאחר מכן הם אף התלוננו "על משה ואהרן לאמר אתם המתם את עם ה'" (במדבר, י"ז, ו'), וגרמו למשה ולאהרן לפול שוב על פניהם (במדבר, י"ז, י'). עד שפרצה בהם מגפה, אשר כילתה 14,700 איש מהם, ואז כלל עם ישראל הבין, כי אף השותפים למעשה הכפירה בה' יתברך נענשים, ובכך נמחק מלבם הרהורי הכפירה, למשך ל"ז השנים הבאות. לעומת זאת, אהרן הכהן שתק משום שהוא היה בעל נגיעה ישירה במחלוקת, כי כל מחלוקתקרח ועדתו נבעה מקנאתם בתפקידו של אהרן הכהן, על כן, אהרן אף קיבל שכר על שתיקתו.
וכן מובא במשנה (אבות, פ"ה, משנה יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים?, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים?, זו מחלוקת קרח וכל עדתו". התנא לא הזכיר את משה ואהרן, כצד השני למחלוקת של קרח ועדתו, כפי שהתנא הזכיר במחלוקת הלל ושמאי. משום שבמחלוקת הלל ושמאי, שני הצדדים היו שווים בכוונותיהם לשם שמים. אולם, מחלוקת קרח ועדתו הייתה חד צדדית, כי הם התכוונו בלבם שלא לשם שמים, ובדיבורם הם השתמשו בדברי ליצנות והכפשות שיקריות. אך משה ואהרן התכונו לשם שמים בלבד, לפיכך עמדתם בויכוח מתקיימת לנצח. לעומת זאת, עמדת החולקים שלא לשם שמים השתנתה, רק לאחר קבלת העונש, כאשר קרח ועדתו הבלועים בשאול לנצח, אומרים בקול רם, ליושבים על הארץ: "משה אמת ותורתו אמת" (ב"ב, עד.).
וכן מצאנו כי למרות שכביכול דרישת קרח ועדתו הייתה לקבלת קדושה יתרה, בכל זאת הם נענשו בגין בחירתם בדרך המחלוקת שלא לשם שמים, לצורך השגת מטרתם. משום שלצורך עליית האדם לרמת "קודש קודשים", לא נדרשת מחלוקת כלל ועיקר, כי כפי שהרמב"ם פסק (שמיטה ויובל, פי"ג, יג): "כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם. הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (תהלים, ט"ז, ה').
ניצחון השתיקה – קיבוע כהונת אהרן ובניו וקבלת כ"ד מתנות כהונה:
עיקר מחלוקת קרח ועדתו הייתה לצורך קבלת תפקידם של אהרן ובניו, שנאמר: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו רב לכם" (במדבר, ט"ז, ג'), ומשה רע"ה אמר לקרח: "ובקשתם גם כהונה... ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (במדבר, ט"ז, י'-י"א). אולם אהרן הכהן לא השתתף בויכוח מילולי, אשר נסב סביב כהונתו, אלא הוא בחר כהרגלו, בדרך השתיקה. כלומר, אהרן בטח בה' יתברך, ועשה את כל אשר הוא ציווהו, לפיכך אהרן לא חשש שקרח ועדתו יעזו אפילו להכנס למשכן, משום שכבר נאמר: "והזר הקרב יומת" (במדבר, ג', י'). כמו כן, אהרן שתק בעת המחלוקת בין משה לקרח ועדתו, משום שאין זה בסמכותו לחנך את העם, או לתת להם מוסר מפיו, ובפרט כשהוא עצמו בעל נגיעה למחלוקת. על כן שתיקת אהרן הכהן, לא היתה משום שלא היה לו מה להגיד, או מחמת הבושה. וכן מצאנו כי בעת הענשת העם בגין מחלוקת קרח ועדתו, ובאמצע המגפה אשר הרגה 14,700 איש מעם ישראל, אהרן רץ אל תוך הקהל, עמד בין המתים לחיים, ועצר את המגפה, מתוך ויכוח עם מלאך המוות, כמובא ברש"י (במדבר, י"ז, י"ג): ""אחז את המלאך והעמידו על כרחו. אמר לו המלאך: הנח לי לעשות שליחותי. אמר לו אהרן: משה צוני לעכב על ידך. אמר לו: אני שלוחו של מקום, ואתה שלוחו של משה. אמר לו: אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד, בא עמי ושאל. וזהו שנאמר (במדבר, י"ז, ט"ו): 'וישב אהרן אל משה".
וכן מובא בגמ' (חולין, פט.): "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר: 'תולה ארץ על בלי מה' (איוב, כ"ו, ז'). רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: 'ומתחת זרועות עולם' (דברים, ל"ג, כ"ז). אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם' (תהלים, נ"ח, ב')?, מה אומנותו של אדם בעולם הזה?, ישים עצמו כאלם". לפיכך בשכר שתיקת אהרן, ה' יתברך קיבע בשמחה את כהונתו, ואת כהונת בניו וזרעו לעולם ועד, כולל קבלת שרותי הלויים, וקבלת כ"ד מתנות הכהונה. על כן ההטבות שאהרן בניו קיבלו לאחר מחלוקת קרח ועדתו, אין הם בבחינת "המתכבד בקלון חבירו" (ב"ר, פרשה א, ה), אלא הם שכר אלוהי הקבוע מבראשית.
וכן כתב רש"י (במדבר, י"ח, ח'): "ואני הנה נתתי לך', בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות, ד', י"ד), משל למלך שנתן שדה לאוהבו, ולא כתב, ולא חתם ולא העלה בערכאין (בטאבו). בא אחד וערער על השדה. אמר לו המלך: כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך?, הריני כותב, וחותם לך, ומעלה בערכאין. אף כאן, לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן". דהיינו, ה' יתברך "כרת ברית עם אהרן בדבר הבריא, ומתקיים ומבריא את אחרים. כברית הכרותה למלח, שאינו מסריח לעולם" (במדבר, י"ח, י"ט). נמצאנו למדים כי קללת תאוות הכבוד של קרח ועדתו, הפכה לברכת ה' לאהרן ולבניו, וכן נאמר: "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים, כ"ג, ו').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי חילוקי הדעות בין אנשים, הוא חלק בלתי נפרד מן הבריאה האלוהית, כמובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה כא, ב): "כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו". הדעות והראיות השונות של בני האדם, נועדו לצורך יצירתיות, תיקון, ופיתוחו של העולם הזה, לתועלת האדם וסביבתו, בתוך המסגרת של האמונה באחדות ה' יתברך, ובתורתו הנצחית. אולם בעתיד לבוא "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה, מ', ד'-ה').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א