קוד: שלח – מחשבה רעה מטלטלת והורגת אנשים בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
אל:
בס"ד י"ד סיון התשע"ד
שלח – מחשבה רעה מטלטלת והורגת אנשים
מבוא:
פרשת שלח היא המשך ישיר לפרשת בהעלותך, אשר פרטה את אירועי חוסר האמונה הציבורי בה' יתברך. פרשת בהעלותך הסתיימה בחטא לשון הרע הפרטי של מרים ואהרן, כנגד משה רע"ה. בסמוך לכך נכתבה פרשת שלח הפותחת בתאור חטא המרגלים, אשר הם לא נשלחו ע"י משה רע"ה, "לחפור" או "לרגל", אלא רק "לתור את הארץ" (במדבר, י"ג, י"ג) כתיירים, אך כאשר הם חזרו כמרגלים, הם הוציאו את דיבת הארץ רעה, וגרמו להתקוממות עממית, אשר בסופה נגזר על כלל עם ישראל לנדוד במדבר עוד ל"ח שנים, ולמיתתם ההדרגתית של למעלה משש מאות אלף גברים (603,550, במדבר, א', מ"ו), בני הגיל של יוצאי הצבא בישראל. כלומר, העונש החמור ביותר בהסטוריה היהודית, נגרם ע"י עשרה נשיאי שבטי ישראל, אשר הם היו אנשים כשרים בתחילת דרכם. אולם, מחשבה זדונית אחת, ומילת "אפס" מיותרת אחת, גרמו להתדרדרותם האישית, ולדירדור כלל עם ישראל לסחרחורת חטאים, אשר הגיעה לחטא הכפירה בקב"ה, ולנסיון פגיעה פיזית במשה רע"ה. בהמשך פרשת שלח, ה' יתברך ניחם את הבנים בבשורת הכניסה לארץ, דרך מצות נסכים לקרבן, ומצות הפרשת חלה, ומצות הקרבנות לחטא ע"ז בשוגג, אשר הן נועדו גם לתיקון חטאי המרגלים. בסיום פרשת שלח, התורה מלמדת את מצות ציצית, אשר היא נועדה לזכירת כלל המצוות, ולמניעת החטא הנגרם עקב מחשבה רעה של הלב, אשר נובעת מראייה זדונית של עיניים, שנאמר: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר, ט"ו, ל"ט), משום שנטיית הלב, גורמת לאדם להחליט מה הוא רואה, טוב או רע, כפי שקרה למרגלים. לפיכך עוצמת התגובה האלוהית על חטא המרגלים, אשר ע"פ פישוטו הוא נראה כחטא קטן יחסית למעשה העגל, גרמה לכך שחז"ל בגמרא ובמדרשים, ביארו את עומק חטאם של המרגלים והעם, ע"מ ללמד את עם ישראל ומנהיגיו לדורות עולם, להפיק את לקחי חטא המרגלים, ולהזהר מכל החטא, החל מרגע עלות המחשבה לחטוא. התיעוב האלוהי מחטא המרגלים, נובע מן העובדה "שאין לך חביב לפני הקב"ה, כשליח שמשתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו" (מד"ר, במדבר, פרשה טז, א), משום שכל יהודי הוא בבחינת שליח האל בין העמים. לפיכך ה' יתברך כועס, כאשר שליח האל פועל למען טובתו האישית, מתוך ניצול לרעה של חופש הבחירה, אשר ניתנה לאדם כאפשרות תיאורטית, בכדי שיבחר בטוב, ע"מ לזכותו בשכר האלוהי של המצוות, על כן "אין לך אדם שנוא יותר מזה, לפני הקב"ה", ומכ"ש שהכעס גדל כאשר מדובר במנהיג רוחני של ציבור, אשר פועל בניגוד לשליחותו לקדש את הערבות ההדדית, ולאחד את העם מתוך בטחון בה' יתברך. לפיכך הנשיאים אשר הפכו את עצמם למרגלים נוכלים, מתוך נגיעה אישית, נענשו גם הם, וגם שולחיהם אשר נגררו לביצוע הניסיון העשירי של ה' יתברך, מתוך חוסר ביטחון, באמצעות חטא לשון הרע, השקול לכפירה בעיקר (ערכין, טו:), כמבואר להלן בהרחבה:
א. באותה שעה כשרים היו – רשעים בחסות חותמת כשרות.
ב. ראשית החטא – אי הפקת לקחים נכונים מאירועי העבר.
ג. הנהגה בהפחדה שקרית – גורמת לטיפשות ולרצח אופי העם.
ד. ענישה הדרגתית – בכדי למנוע תוספת של חילול שם ה' יתברך.
ה. מצוות נסכים והפרשת חלה – לתיקון למחשבת הכפירה.
ו. מצות ציצית – שינוי נקודת המבט מרע לטוב.
באותה שעה כשרים היו – רשעים בחסות חותמת כשרות:
חטאם של המרגלים החל מתוך דרישה עממית ואנושית, אשר מצאה חן גם בעיני משה רע"ה, ואף בעיני ה' יתברך. כמובא במדרש (ילק"ש, שלח, רמז תשמב): "אמרו ישראל: משה רבינו, 'נשלחה אנשים לפנינו' (דברים, א', כ"ב). אמר להם: למה?. אמרו לו: שכבר הבטיחנו הקב"ה, ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב, שנאמר: 'ובתים מלאים כל טוב' (דברים, ו', י"א), והרי שמעו שאנו נכנסים, והם עושין בהן בתי מטמוניות, אם מטמינים הן את ממונם, ואנו נכנסין ולא נמצא כלום, נמצא דברו של הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו. ויראו לנו את הארץ אין כתיב כאן, אלא: 'ויחפרו לנו' (דברים, א', כ"ב), ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ... 'וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים' (דברים, א', כ"ג), מכאן אתה אומר שהיו צדיקים בעיני ישראל, ובעיני משה, ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו, עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד, ואמר: פלוני משבט פלוני ראוי הוא?. ואמר לו הקב"ה: ראויין הן. שנאמר: 'וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'". וכן רש"י כתב: "על פי ה', ברשותו, שלא עכב על ידו. 'כלם אנשים', כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י, במדבר, י"ג, ג').
כלומר, משה רע"ה חשש לשלוח מרגלים, בעלי נגיעה אישית ועם יכולת בחירה חופשית. אולם, בסופו של דבר משה רע"ה הסכים לשלוח מרגלים מוגבלי סמכות, בגלל חמש הסיבות דלהלן. סיבה ראשונה: משה רע"ה נענה לבקשת העם, כי העם ביקש למנוע חילול ה' כביכול. סיבה שנייה: משה רע"ה שלח "אנשים כשרים", כאשר הסכמתם של הנשיאים הכשרים, להיות שליחי מצוה, מתוך סיכון נפשם, עודדה אותו להסכים לשלוח אותם מיד, כי "שליח מצוה דוחה את השבת... שאין לך חביב לפני הקב"ה, כשליח שמשתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו" (מד"ר, במדבר, פרשה טז, א). לפיכך משה רע"ה שלח את המרגלים בכ"ט בסיון, דהיינו, המרגלים יצאו לשליחותם ביום רביעי, למרות שזה היה שלושה ימים לפני שבת (עיין מ"ב, שו"ע, או"ח, סימן רמ"ח, א). סיבה שלישית: משה רע"ה בטח בהבטחות ה' יתברך להעניק את טוב הארץ לעם ישראל, עד שאף נבואת אלדד ומידד: "משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ" (סנהדרין, יז.), לא הרתיעה אותו, שנאמר: "נסעים אנחנו אל המקום', מיד. עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ... ומפני מה שתף משה עצמו עמהם?, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס". סיבה רביעית: משה רע"ה קבל אישור על צדיקותם של המרגלים, ואף נתנה לו רשות מה' יתברך, לשלוח מרגלים. סיבה חמישית: משה רע"ה הגביל את שליחותם של הנשיאים רק "לתור את הארץ" (במדבר, י"ג, י"ג) כתיירים, הרואים את הדברים היפים של הארץ, דהיינו, הנשיאים הכשרים, לא נשלחו ע"י משה רע"ה, "לחפור" או "לרגל", אלא רק "לתור". כלומר, לראות את הארץ, ולספר רק לו, האם הארץ מגדלת גיבורים, באיזה סוג ערים הם גרים, לבדוק את המעיינות, לראות אם יש שם אדם כשר, ולהביא לו מפירות הארץ להמחשת טובה. כלומר, משה רע"ה ביקש מן הנשיאים, צילום מצב חיצוני, ולא חוות דעת של מרגל צבאי, או כלכלי. ע"מ לאפשר לו להחליט "איך" להכנס לארץ, ולא "האם" להכנס לארץ. לפיכך משה רע"ה שלח "לתור" את הארץ, גם את נשיאי שבטי ראובן וגד, למרות שנחלתם הייתה בעבר הירדן המזרחי, ולא בארץ כנען.
וכן מצאנו כי בדרישות משה רע"ה מן המרגלים, משה רע"ה לימד את הנשיאים גם מוסר אישי. לפיכך משה רע"ה ביקש מהם לבדוק: "היש בה עץ אם אין', דהיינו, אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו" (רש"י, במדבר, י"ג, כ'). כלומר, למרות ששלושת האבות וארבעת האמהות קבורים בקריית ארבעת הענקים שבחברון, ובכל זאת הם אינם מגנים עליהם. כי עיקר תועלת הגנת הצדיק, היא מעשיו הטובים בימי חייו, שאם לא כן, היו העם מייחלים למותם של הצדיקים, ע"מ שהם יגנו עליהם, וכן מובא בגמ' (חגיגה, ה:): "ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן, על אחת כמה וכמה"!. על כן יהושע וכלב אמרו לעם: "סר צלם מעליהם", "כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם" (רש"י, במדבר, י"ד, ט'). כלומר, לאחר מות איוב, תושבי הארץ לא יזכו יותר לפירות הגדולים שהמרגלים הביאו עמם, דהיינו, היה בה עץ ועכשיו "אין". וכן נאמר: "והשמתי אני את הארץ', זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ל"ב). וכן משה רע"ה אמר להם: "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (במדבר, י"ג, כ'), "וכי לאכול מפריה הוא צריך?, או לשבוע מטובה הוא צריך?, אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י" (סוטה, י"ד.), דהיינו, משה רע"ה לימד את המרגלים כי שליחותם אינה לחפש מטמונים, או כבוד, אלא מטרתם היא חיפוש אחר מצוות נוספות. לפיכך משה רע"ה ביקש מהמרגלים להתחזק במוסר, ולקחת בתשלום מהפירות הבשלים של הארץ, כי פירות הארץ עדין אינה שלהם, ומצוה הבאה בעבירה אינה מצוה, אלא אף "הקב"ה שונאה" (הרמב"ם, איסורי מזבח, פ"ה, ט).
למרות זאת, עשרה מתוך י"ב הנשיאים, "שהיו צדיקים בעיני ישראל, ובעיני משה" (ילק"ש, שלח, רמז תשמב), ובגין כך הם זכו לאמון הציבור, ולחותמת כשרות ממשה רע"ה ומה' יתברך, מעלו באמון שניתן להם כשליחי ציבור, ולאחר שעה של הקפדה על כשרות יתרה, כאשר אף משה רע"ה לא היה יכול לחזור בו, כי הוא כבר "נלכד בידן" (ילק"ש, שלח, רמז תשמב), של "הכשרים" בחיצוניותם. אז עלתה בלבם עצה רעה ומטופשת, שמה עם ישראל יזכו בארץ הטובה, ובארץ ישראל לא יהיה עוד צורך בסמכויות של נשיא השבט, או שמשה רע"ה ימנה נשיאים אחרים ע"פ ה' יתברך, ובכך הם ירדו מכבודם כמנהיגי השבט במדבר. וכן אמר רשב"י: "וילכו ויבואו" (במדבר, י"ג, כ"ו), "מהו 'וילכו?, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה" (סוטה, לה.). כלומר, כשהם נבחרו לשליחות, הנשיאים היו כשרים. ובהליכתם הם התחילו "בעצה רעה" של לה"ר, אך המחשבה הרעה עדין לא צורפה למעשה, לפיכך אותה שעה עדין "כשרים היו" (רש"י, במדבר, י"ג, ג'). אולם, כאשר מחשבתם להוציא דיבה על הארץ עשתה פרי (קידושין, מ.), אז גם מחשבתם הרעה צורפה למעשה, לפיכך אמר רשב"י כי הקב"ה הקיש "הליכתן לביאתן".
וכן מובא בזוהר (במדבר, קנח.): "וישלח אותם משה' וגו', 'כלם אנשים' (במדבר, י"ג, ד'), כלהו זכאין הוו, ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלו עיטא דא?, אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין. דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי. ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו, מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו". וכן מובא במדרש (ילק"ש, שלח, רמז תשמב): "בני אדם גדולים היו, ועשו עצמם כסילים... ואחר כך לסוף מ' יום, נהפכו ועשו כל אותה צרה, והן גרמו לאותו הדור שלקו. לכך נאמר: 'שלח לך". לפיכך נאמר בגמ': "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"! (ברכות, כט.).
כלומר, מחשבה רעה אחת של עשרה אנשים יהודים "כשרים", בעלי מניע אישי, גרמה להם להוספת מילה אחת "אפס" כי עז העם (במדבר, י"ג, כ"ח), ובגין כך הם גררו את עצמם למיתה משונה, וגרמו לכלל עם ישראל, לקבלת העונש החמור ביותר בהסטוריה היהודית, אשר כלל תוספת ל"ח שנות נדודים במדבר לכלל עם ישראל, ולמיתתם ההדרגתית של למעלה משש מאות אלף גברים גברים (603,550, במדבר, א', מ"ו), בני הגיל של יוצאי הצבא בישראל. לעומת זאת, משה רע"ה אשר הנהיג את עם ישראל באמת ובאמונה שלמה, מתוך התעלות מעל לשיקולים אישיים, זכה לתוספת ל"ח שנים של הנהגת עם ישראל במדבר.
נמצאנו למדים כי הנשיאים ירדו מגדולתם הרוחנית, בעת שהם הסכימו לצאת לשליחות, אשר מטרתה היא: לבדוק אם הבטחת ה' יתברך היא נכונה, ומתוך כך הם באו לידי עבירת הכפירה בה' יתברך. כלומר, הנשיאים שהפכו עצמם למרגלים נענשו בחומרה, דווקא בשל גדלותם הרוחנית, כי ככל שהאדם בדרגה רוחנית גבוהה יותר, הוא משמש כדוגמא טובה לרבים. לפיכך מוטלת חובה על הצדיק, לשמור על דרגתו שבקדושה, באמצעות עליה רוחנית תמידית וחזקה יותר, כפי שנהגו יהושע וכלב בן יפונה, מתוך ידיעת הכלל של "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה, נב.). וכן מובא בזוה"ק (פקודי, רסה:): "בהאי היכלא אתחזי חד רוחא שליט תקיפא, דאיהו על כלהו... דא איהו דמפתי לבר נש דלעי באורייתא, או דקאים בבי מדרשא. האי רוחא תקיפא מפתי ליה, וחשיב כמה הרהורין ואמר: מה את קאים הכא?, טב לך למהך בחבורת אינון דגאו על בני נשא, ואינון דאזלין בתר נשין שפיראן, ומתענגי בענוגי עלמא. כיון דבר נש אתפתי אבתריה, כדין כלהו שטיין ואזלי ואתמשכאן אבתריה, וכמה אינון אחרנין דקיימי תחותיה, וכלהו מסאבי ליה בהאי עלמא, ומסאבי ליה בההוא עלמא".
ראשית החטא – אי הפקת לקחים נכונים מאירועי העבר:
פרשת שלח היא המשך ישיר, של אירועי חוסר האמונה הציבורי בה' יתברך, המפורטים בפרשת בהעלותך, אשר הסתיימה בחטא לשון הרע הפרטי של מרים ואהרן כנגד משה רע"ה. המדרש מבאר (מד"ר, במדבר, פרשה טו, ו): "מה ראה לומר אחר מעשה מרים, 'שלח לך אנשים' (במדבר, י"ג, ב')?. אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שיאמרו לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה: שלא יהיו אומרים לא היינו יודעין עונש לשון הרע, לפיכך סמך הקב"ה הענין זה לזה, לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת, כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע. שאם בקשו לומר לשון הרע, יהיו מסתכלין מה נעשה למרים. ואף על פי כן לא רצו ללמוד". כלומר, למרים לא היה ממי ללמוד את חומרת עונשו של לה"ר שאינו עושה פרי, על כן היא נענשה קלות. אך לנשיאים היה ממי ללמוד ק"ו, לכן הם נענשו על לה"ר שעשה פרי במיתה משונה, "ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם" (רש"י-במדבר, י"ד, ל"ז).
וכן רש"י כתב בתחילת הפרשה: "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (רש"י-במדבר, י"ג, ב'). כלומר, ה' יתברך זימן לנשאים, את עונשה של מרים בגין דיבור לה"ר על משה רע"ה, ע"מ להזהירם מן החטא, מיד לפני צאתם לשליחות תיירות הריגול, אשר מטיבעה היא: סיפור רכילות על אנשים ועל דוממים, באישורו של משה רע"ה. וכן מצאנו כי משה רע"ה ביקש רק מנשיא שבט יהודה, "לרגל את הארץ" (יהושע, י"ד, ז'), ולא רק "לתור" את הארץ. כמו כן, משה רע"ה שלח עימהם את יהושע הערירי, כי הוא נועד להיות המנהיג הבא של עם ישראל בכניסתם לארץ, על כן משה רע"ה ברך רק את יהושע, שנאמר: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר, י"ג, ט"ז), בכדי שהוא לא יפעל מתוך מניעים אישיים. לפיכך משה רע"ה "בקש עליו רחמים... יה יושיעך מעצת מרגלים" (סוטה, לד:) "לחפור" את הארץ, ע"מ לגלות מטמונים לצורך התעשרות אישית. "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (רש"י-במדבר, י"ג, ב'), פרט לכלב שהמשיך להתחזק, "שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים" (סוטה, לד:).
כלומר, משה רע"ה בחר בנשיאים אשר היו כשרים, לבצע משימה לא כשרה למהדרין, מתוך ההנחה שצדקתם תעמוד להם בשעת המבחן. כלומר, מיד לאחר סיום עונשה של מרים, אשר בגינו כל העם התעכבו שבעה ימים, משה רע"ה חשב שדווקא עתה זה הזמן המתאים, לשלוח אנשים צדיקים לתור את הארץ, משום שהם יפיקו את הלקח מעונשה של מרים, והם לא ינהגו כמותה, דהיינו, משה בטח בכך שהצדיקים לא ינהגו כמרים, בכך שהם לא יסלפו את העובדות הנראות לעין, ולא יוציאו את דיבת הארץ, גם מתוך החשש האישי להיענש בצרעת. לפיכך כשמשה רע"ה ראה שכל י"ב הנשיאים הפיקו את הלקח ממרים, ואף התחזקו בגינו, והיו כשרים מיד לאחר מכן, הוא בחר בהם לתור את הארץ. אולם, לאחר מספר ימים, עשרה מן הנשיאים, לא שימרו את הלקח החד פעמי ממרים, ואף לא המשיכו להתעלות בהתחזקותם כיהושע וכלב, על כן הם התדרדרו ממעמדם הרם, לתחתית הקלקול של לה"ר המתוכן מראש. על כן רש"י מכנה את עשרת נשיאי ישראל "רשעים", אשר לא לקחו אף את המוסר שה' יתברך זימן להם, כמובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה טו, ו).
לפיכך אף כלל עם ישראל, כולל שבטי יהודה ואפרים, נענשו על שלא לקחו מוסר מה' יתברך, אשר מיחה אף באהרן, על שהוא שמע את דברי לה"ר של מרים ולא הוכיח אותה. וכן מובא בגמ' (סנהדרין, ט.): "ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה, כעוברי עבירה". משום שכלל עם ישראל "ערבים זה בזה", שנאמר: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא, כ"ו, ל"ז), "איש בעון אחיו" (סנהדרין, כז:). כי עם ישראל הם ""כגוף אחד ונפש אחת, וכן הוא אומר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דבה"י-א, י"ז, כ"א). חטא אחד מהן, כולן נענשין" (מכילתא דרשב"י, שמות, י"ט, ו'). לפיכך אף כל שבט לוי, והנשים והטף מישראל, נדונו לתוספת של ל"ח שנים במדבר. נמצאנו למדים מכאן, כי סיפורי התורה הנצחית, לא נועדו לקריאה סתמית של היסטוריה, אלא הם בבחינת התראה חמורה, העומדת לתמיד בפני העם היהודי, ע"מ שכל אחד ואחת מישראל יפיק את הלקחים הנכונים מאירועי העבר, בכדי שהוא לא ייענש בעונש אשר ניתן לחוטאים בעבר.
על כן לאחר מות דור המדבר, משה רע"ה הוכיח את הדור הבא שלא חטא בלה"ר. וכן כתב רש"י: "ואם בעיני משה היה טוב, למה אמרה בתוכחות?, משל לאדם שאומר לחבירו: מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו: טול מעותיך, ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם" (רש"י-דברים, א', כ"ג). כלומר, בכדי למנוע את שילוח המרגלים, משה רע"ה הסכים אף עם דרישת עם ישראל לבדוק את הארץ, כבדיקת חמור העומד למכירה. וכן מצאנו כי עצם הדרישה של העם "לחפור" את הארץ, נועדה לגלות מטמוני כסף וזהב בלבד, דהיינו, הרצון לכניסה לארץ ישראל, נבע מתוך חמדת הממון. לפיכך גישתם האנוכית של העם, גרמה לנשיאים "לרגל" את הארץ, שנאמר: "וירגלו אותה" (דברים, א', כ"ד), דהיינו, בבחינת "לראות את ערות הארץ" (בראשית, מ"ב, ט'), כפי שתרגם אונקלוס: "בדקא דארעא", כתרגום בדק הבית, דהיינו, לראות את "רעוע הבית" (רש"י, שם), בכדי לומר לבני ישראל, כי לא כדאי להם להתאבד בכדי להשיג את הממון, ממטמוני הגיבורים בערים הבצורות, וזאת מתוך מניע אישי של הרצון להישאר נשיאים במדבר, דהיינו, מניעת כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מתוך תאוות הכבוד של הנשיאים.
הנהגה בהפחדה שיקרית – גורמת לטיפשות ולרצח אופי העם:
ביום ט' באב ב' תמ"ט שבו י"ב הנשיאים חזרה למחנה ישראל, והחלו בתכניתם הסדורה מראש, להוציא את דיבת הארץ רעה, בשיטות הנהוגות עד היום ע"י מנהיגים החפצים להשיג רק את תאוות לבם לממון, לשליטה, לכבוד ולגאוה אישית. תכנית המרגלים כללה מספר שלבים, כמפורט להלן:
שלב ראשון – מתן הוכחה מעשית על בדיקתם את הארץ במהירות וביסודיות, בהתאם לבקשת משה רע"ה, שנאמר: "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר, י"ג, כ"ה). כלומר, שקרם הראשון הוא: כי די בארבעים יום של הלוך וחזור, ע"מ "לתור" את כל הארץ, ולגלות את יתרונותיה וחסרונותיה. ושקרם השני הוא: שהם לא הלכו במטרה "לתור" את הארץ כתיירים, אלא "לרגל" את ערוות הארץ.
שלב שני – הסתרת כוונותיהם האמיתיות, באמצעות גילוי ניקיון ידיים, ושקיפות ציבורית כביכול, לצורך קבלת אהדה מדעת הקהל, שנאמר: "וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל קהל עדת בני ישראל... וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ" (במדבר, י"ג, כ"ו). כלומר, הנשיאים צרפו גם את אהרן הכהן לדיווח, ע"מ למנוע את אפשרות החלפה עתידית של משה רע"ה באהרן הכהן. לפיכך הם השיבו למשה ולאהרן, כי הארץ טובה, והם אף סיפקו לכך ראיה ממשית מפרי הארץ. אולם, במקביל הם כנסו את כל העדה, ע"מ לקבל החלטה דמוקרטית כביכול.
שלב שלישי – הצגת הוכחה ממשית בפומבי, עם תוספת המילה "וגם", ע"מ לתמוך בהמשך דבריהם המוסתרים עדין. שנאמר: "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב הוא וזה פריה" (במדבר, י"ג, כ"ז). משום המרגלים ידעו כי "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופו" (רש"י).
שלב רביעי – שימוש בסיסמה דמגוגית, לאחר קבלת אימון מצד משה רע"ה והעם לדברי הפתיחה. שנאמר: "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם" (במדבר, י"ג, כ"ח). כלומר, בהוספת המילה "אפס", הם מעלו בתפקידם אשר נועד לצלם את הארץ, בלי לתת חוות דעת צבאית. לפיכך כאשר למילת "וגם" הצטרפה למילת "אפס", המרגלים חטאו בהוצאת דיבת הארץ, דהיינו, כשהם אמרו הארץ "גם" טובה, "רק" שהעם בתוכה עז. וכן רש"י פירש את המילים "ערים בצורות", "לשון בירניות עגולות", כלומר, המרגלים רמזו לעם ישראל כי אף בעזרת צרעת הבתים, הם לא ימצאו את המטמונים שהכנענים הסתירו, משום שבית עגול "אינו מטמא בנגעים" (נגעים, פי"ב, משנה א).
שלב חמישי – שימוש בהפחדה ממארב אוייב מסוכן, באמצעות פרשנות צבאית, שאמר: "עמלק יושב בארץ הנגב... והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן" (במדבר, י"ג, כ"ט). "לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים כדי לייראם", והכנעני על יד הירדן "ולא תוכלו לעבור" (רש"י). וכן מובא במדרש: "מה ראו לפתוח בעמלק?, משל למה הדבר דומה: לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו מזכירין לו הרצועה, כך היה עמלק רצועה רעה לישראל" (ילק"ש, שלח, רמז תשמג).
שלב ששי – מתן אפשרות להשמעת דעת המיעוט לצורך ניגוח, כשמרגלים המסו את לב העם באומרם: "עם גדול ורם ערים גדלת ובצרות בשמים" (דברים, א', כ"ח), כלב בן יפונה נסחף לדיון צבאי, באומרו כי למרות הקשיים, ועל אף שהוא ראה בעיניו ממש, את ענקי חברון. בכל זאת, ניתן לנצח את כל עמי כנען בעזרת ה' יתברך, באומרו: "אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו". בעקבות זאת, המרגלים הגיבו בכפירה אף ביכולתו של הקב"ה לנצח. שנאמר: "כי חזק הוא ממנו" (במדבר, י"ג, כ"ט), כביכול כלפי מעלה אמרו" (רש"י).
שלב שביעי – שלילת תכנית המתנגדים, באמצעות הוכחת דיבת הארץ, באומרם כי גם אם נצליח להתגבר על עמי כנען החזקים "ממנו", לאחר אבידות רבות בנפש, נקבל "ארץ אכלת יושביה" (במדבר, י"ג, ל"ב), כי "בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים" (רש"י). כלומר, מי שלא ימות בקשיי המלחמה, ימות מקשיי הארץ.
שלב שמיני - מניעת המחשבה להערכות למלחמה, באמצעות תיאור מוגזם של כוח האוייבים שמנגד. שנאמר: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעינהם" (במדבר, י"ג, ל"ג), דהיינו, כאילו שכלל יושבי כנען הם כחמשת הענקים מהעיר חברון, "מבני שמחזאי ועזאל, שנפלו מן השמים בימי דור אנוש". למרות שהמרגלים כלל לא היו בחברון (רש"י-במדבר, י"ג, כ"ב), ובכל זאת, הם אמרו לכלל עם ישראל: "שמענו אומרים זה לזה: נמלים יש בכרמים כאנשים", דהיינו, אותם ענקים "שמעניקים חמה בקומתן", רואים למרחוק, אפילו עשרה אנשים כנמלים. מכל שכן שהם יראו את כלל עם ישראל מגיע, ויערכו למלחמה חסרת סיכוי כנגדם.
כתוצאה מדברי ההפחדה השקרית של הנשיאים, החלו הסנהדראות לבכות בקול רם, ואף כלל העם בכו "בלילה ההוא" (במדבר, י"ד, א'), והתלוננו על משה ועל אהרן כל העדה, באומרם "הלואי ומתנו" (רש"י), "בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו" (במדבר, י"ד, ב'), אך מאחר ואנחנו עדין חיים, "טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר, י"ד, ג'-ד'). כלומר, "נשים עלינו מלך, ורבותינו פירשו לשון עבודה זרה" (רש"י). בתגובה לכך נאמר: "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (במדבר, י"ד, ה'). אך יהושע וכלב לא התייאשו מן העם, אלא ניסו שוב לנטוע בעם ישראל בטחון בכוחו של ה' יתברך לנצח את עמי כנען.
בכל עת הויכוח הדמוקרטי כביכול, ה' יתברך לא התערב, אלא נתן לצדדים חופש בחירה בין טוב לרע, כי "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות, י:). אולם, כאשר המרגלים הסיתו את העם לבצע אלימות ממשית כנגד מתנגדיהם, ה' יתברך התערב מיד. שנאמר: "ויאמרו כל העדה לרגם אתם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל" (במדבר, י"ד, י'). וכן מובא במדרש (ילק"ש, שלח, רמז תשמב): "מעיד אני עלי שמים וארץ, שלא היתה בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאי ישראל. אלא שרצו אחר משה ואהרן לרגום אותם באבנים, עד שנכנסו תחת כנפי השכינה". כלומר, המרגלים שתכננו לראות ולהראות את ערוות הארץ, באמצעות לה"ר על "עצים ואבנים", נסחפו וסחפו את העם לביזוי פומבי של משה ואהרן, למרות שהיה להם ללמוד מצורת הכבש למזבח העולה, "קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון. חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה" (רש"י-שמות, כ' כ"ב). לפיכך לא "נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר, י"ד, כ"ב): 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (ערכין, פ"ג, משנה ה).
לאור האמור לעיל נראה כי העם הפשוט טעה בשיקול הדעת, ונסחף לבכייה מתוך אכזבה גדולה, לאחר שאף ראשי הסנהדרין החלו בבכייה רמה, שנאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, י"ד, א'). לפיכך לכאורה נשאלת השאלה: מדוע ה' יתברך הרחום וחנון, העניש את כל העם בחומרה רבה מאוד, אף לדורות רבים אחריהם?. כמובא בגמ' (תענית, כט.): "אותה לילה, ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". משום שאף בזמן חטא המרגלים, וגם בעת חורבנות בתי המקדש, העם הפעיל מנגנון של רגש שיקרי. כלומר, התורה דורשת מהשומע דברי בלע דמגוגיים, המושמעים מבחוץ, לשקול את אמיתות הדברים מתוך מחשבה אמיתית, והליכה בדרך האמת האלוהית. על כן אף כשהרוב משמיע טענה המוסכמת עליו, יש לבחון אם הרוב מורכב מרשעים, או מאינטרסנטים, כי אז גם הרוב טועה. וכן מצאנו שיהושע וכלב שהיו בתוך רוב של חברה רעה, לא הושפעו ממנה.
אולם עם ישראל קיבל את עמדת רוב המרגלים, ללא בחינת השלכות עומק דבריהם. בעקבות זאת, העם בחר לפעול מיד, בדרך של הפעלת לחץ רגשני מזויף, באמצעות בכית חינם, מתוך חשש אנושי כביכול. וכן מצאנו כי זיוף הרגשות התגלה, לאחר הודעת משה רע"ה לעם ישראל על קבלת העונש, שנאמר: "ויתאבלו העם מאד. וישכימו בבקר ויעלו על ההר לאמרה הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (במדבר, י"ד, ל"ט-מ'). כלומר, זיוף הפחד והבכייה מפני עמלק, ומרעת הארץ נעלמו פתאום, עד שהבכייה המזויפת שבאה ללא שיקול דעת, נעלמה לחוסר שיקול דעת הפוך. וכן מצאנו כי העם הרגיש למותם התיאורטי של בני אדם, לא נקף את אצבעו בשומעו את רצח האופי ששלוחיהם הנשיאים, עשו למשה ואהרן הכהן, עד שאף בראותם את משה ואהרן הכהן, נופלים על פניהם ממש לנגד עיניהם, הם לא התרשמו מכך כלל. בנוסף לכך, אף כאשר נשיאי שבטיהם רצו אחרי משה ואהרן הכהן מושיעיהם בעבר, ע"מ לסקול אותם באבנים, העם לא מיחו, אלא התבוננו במציאות ברגשות מזויפים, כטיפשיים המתבוננים בסרט דמיוני. לפיכך אף ה' יתברך הרחום וחנון, העניש את כל העם בחומרה רבה מאוד, אף לדורות רבים אחריהם.
ענישה הדרגתית – בכדי למנוע תוספת של חילול שם ה' יתברך:
חטא המרגלים היה הניסיון העשירי (ערכין, טו.) של עם ישראל את ה' יתברך. וכן פרט הרמב"ם (פיהמ"ש, אבות, פ"ה, משנה ג): "הראשון, על ים סוף, באומרם: 'המבלי אין קברים במצרים', וכו' (שמות, י"ד י"א). והשני, במרה, הוא אומרו: 'וילונו העם על משה לאמר מה נשתה' (שמות, ט"ו, כ"ד). והשלישי, במדבר סין כשביקשו המן, הוא אומרם: 'מי יתן מותנו ביד ה'', וכו' (שמות, ט"ז, ג'). והרביעי, מרותם בהנחת המן לבוקר, כמו שאמר: 'ולא שמעו אל משה ויותרו' (שמות, ט"ז, כ') וכו'. והחמישי, מרותם בבקשם אותו ביום השבת, 'יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו' (שמות, ט"ז, כ"ז). והששי, ברפידים, על המים גם כן. והשביעי, בחורב, במעשה העגל. והשמיני, בתבערה, בעוררם במקום ההוא ספק באמיתות ובמרדם, והוא אומרו: 'ויהי העם כמתאוננים', וכו' (במדבר, י"א, א'). והתשיעי, בקברות התאוה, בבקשת הבשר, אמר: "והאספסף", וכו' (במדבר, י"א, ד'). והעשירי, במדבר פארן, במעשה המרגלים, ושם נאמר: 'וינסו אותי זה עשר פעמים' (במדבר, י"ד, כ"ב). וכן מובא במשנה: "שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר, י"ד, כ"ב): 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (ערכין, פ"ג, משנה ה).
כלומר, חטא המרגלים היה החטא העשירי אשר הגדיש את הסאה, משום שהוא כלל מספר חטאים, אשר נבעו מחטא לה"ר על הארץ, אשר גרר את כלל עם ישראל לכפירה ביכולות ה' יתברך, ואף להשפלתם כבודם של משה רע"ה, ואהרן הכהן, ויהושע וכלב בפומבי. לפיכך ה' יתברך נשבע, כי כל הדור הזה אינו ראוי יותר, לקבל את מתנת החיים עם החופש והשפע האלוהי, אלא יש להכחידו בבת אחת במכת דֶּבֶר, וליצור דור חדש באמצעות משה רע"ה. על כן אף משה רע"ה לא התנגד לגודל עונש, והוא אף לא בקש להפחיתו. אלא הוא ביקש מה' יתברך לפרוס את העונש ע"פ ל"ח שנים, בכדי שהגוים לא יבחינו בעונשם של עם ישראל, ע"מ ששם ה' לא יתחלל בעיניהם. כלומר, משה רע"ה ביקש מה' יתברך להתחשב במראית העין, ובהגיון האנושי, אשר הם אינם מסוגלים להבין, כי העונש על חילול שם ה', הוא חילול שם ה' יותר גדול. לפיכך ה' יתברך נעתר לבקשה הזו של משה רע"ה, שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר, י"ד, כ'). וכן נאמר: "והשבתי את ידי ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים" (יחזקאל, כ'- ט', י"ד, כ"ב). כלומר, בקשת משה רע"ה לפריסת החוב, כיוונה לדעת ההשגחה העליונה. וכן מובא בגמ' (סנהדרין, קיא.): "כשעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וכותב 'ארך אפים' (במדבר, י"ד, י"ח). אמר לפניו: רבונו של עולם, 'ארך אפים' לצדיקים?. אמר לו: אף לרשעים. אמר ליה: רשעים יאבדו". "אמר לו הקב"ה: חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים, התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב"ה: והלא אמרת לי לצדיקים?. אמר לו: והלא אמרת לי אף לרשעים" (רש"י). דהיינו, כשם שה' יתברך משלם שכר לצדיקים גם לאחר זמן רב, כך ה' יתברך משלם אף לרשעים לאחר זמן רב. משום שה' יתברך קיים לנצח, לפיכך השעון האלוהי, איננו פועל ע"פ מגבלות השעון האנושי. שנאמר: "ה' ארך אפים... ונקה לא ינקה פקד אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (במדבר, י"ד, י"ח).
מצוות נסכים והפרשת חלה – לתיקון למחשבת הכפירה:
לאחר קביעת עונש המיתה ההדרגתית של למעלה משש מאות אלף גברים (603,550, במדבר, א', מ"ו), בני הגיל של יוצאי הצבא בישראל בגין חטא המרגלים, נאמר: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אתם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" (במדבר, י"ד, ל"א), "ובניכם אשר לא ידעו טוב ורע המה יבאו שמה ולהם אתננה והם יירשוה" (דברים, א', ל"ט). לפיכך מיד לאחר גזר הדין המיתה לדור האבות, התורה מבשרת לטף ולנערי עם ישראל בכפילות, כי בניגוד לאבותיהם, הם עתידים להכנס לארץ ולהתיישב בה. שנאמר: "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם" (במדבר, ט"ו, ב'). וכן נאמר: "בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר, ט"ו, י"ח). כלומר, ה' יתברך ניחם את הבנים, והודיעם כי תפילת משה רע"ה התקבלה לגביהם, משום שהם לא השתתפו בחטאי אבותיהם במזיד. ובדין שמים מחייבים בחטא רק מגיל עשרים שנה ומעלה.
וכן "נאמר: 'ויתאבלו העם מאד'. באותה שעה אמר לו הקב"ה: משה, לך ורצה אותן עניים, שכבר יצא לבם מעליהם. אמר לפניו: רבונו של עולם, במה ארצם?. אמר לו: לך ורצם בדברי תורה, 'כי תבואו אל ארץ מושבותיכם" (אליהו רבה, פרשה כז). כלומר, אף דור המדבר התנחם בידיעה שבניו יכנסו ויירשו את הארץ. על כן ה' יתברך בישר להם על מצוות הנסכים לקרבן, והפרשת חלה, אשר תחילתם היא לאחר הכיבוש והחלוקה של הארץ. לפיכך ה' יתברך ניחמם כבר עכשיו בסמוך לעונש, "כי היו נואשים לאמר: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה?, ואם יחטאו גם הבנים?. ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ, הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה" (רמב"ן-במדבר, ט"ו, ב').
לפיכך מצות הנסכים לקרבן, מצות חלה, ומצות הקרבנות לחטא ע"ז בשוגג, נסמכו לפרשת המרגלים, משום שהן נועדו גם תיקון לחטאי המרגלים. כלומר, מצות ניסוך היין בקרבן היחיד, נועדה לתקן את חטא אשכול הענבים, אשר המרגלים הביאו מא"י, ע"מ להוציא דיבה רעה על הארץ באמצעותו, "כשם שפריה משונה, כך עמה משונה" (רש"י-במדבר, י"ג, כ"ג). על כן נאמר בסמוך לעונש המרגלים: "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם... ויין תקריב לנסך" (במדבר, ט"ו, ב', י'). כלומר, הבאת היין מא"י לצורך העלותו בקדושה כקרבן על גבי המזבח, נועדה לכפר לבנים על חטא אבותיהם, אשר כפרו בטובת הארץ, והוציאו את דיבת הארץ רעה, באמצעות הגפן והפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, לפיכך ה' יתברך הוסיף גם לקרבן היחיד סולת, וגם שמן וגם יין לריח ניחוח, שנאמר: "ויין לנסך שלשית ההין תקריב ריח ניחח לה" (במדבר, ט"ו, ז').
לאחר פירוט מצות הנסכים, נאמרה לנשים בעיקר, פרשת הפרשת חלה מן העיסה (חלק אחד מכ"ד חלקים של העיסה, החל מנפח קוביה בעלת צלע של כ-14 ס"מ), ובראשיתה נכתבה שוב ההבטחה על הכניסה והישיבה בארץ, שנאמר: "בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה... מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה לדרתיכם" (במדבר, ט"ו, י"ח, כ"א). מצות חלה ניתנה לנשים ע"מ לתקן הן את חטא חוה והן את חטא המרגלים, אשר לא הפיקו את הלקח מעונשה של חוה. כלומר, הנחש הסיט את חוה לאכל מעץ הדעת, בטענה השקרית כי כביכול ה' יתברך "מן העץ אכל וברא את העולם", לפיכך אם גם אתם תאכלו מעץ הדעת: "והייתם כאלהים', יוצרי עולמות". ונאמר: "ותרא האשה', ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו, 'כי טוב העץ', להיות כאלהים" (רש"י-בראשית, ג', ה'-ו'). מתוך התעלמות מן העובדה שה' יתברך הוא שברא את העץ, ולא להפך. ולו זו בלבד, אלא כשניא אכלה וראתה שהיא לא נעשית אלהים, בכל זאת היא הסיטה גם את האדה"ר לחטוא בכפירה בה' יתברך. לפיכך ה' יתברך הענישם לדורות עולם: "בעצב תלדי בנים" ו"בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית, ג', ט"ו'-י"ט). אף עם ישראל האמינו לדברי ההבל של המרגלים, עד שאמרו "איש אל אחיו נתנה ראש" (במדבר, י"ד, ד'), "ורבותינו פירשו: לשון עבודה זרה" (רש"י). וכן מובא בגמ': "כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר" (ערכין, טו:), "ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו, כאילו עובד עבודה זרה" (סנהדרין, צב.), וכן "אמר רבי ינאי: כל השומע ליצרו, כאילו עובד עבודה זרה" (ירושלמי, נדרים, פ"ט, מא:).
אולם, נשות ישראל לא חטאו בעוון המרגלים, כמובא במדרש: "רבי נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים, אנשים אומרים: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ונשים אומרות" 'תנה לנו אחוזה" (ילק"ש, פנחס, רמז תשעג). לפיכך ה' יתברך נתן לכלל הנשים את מצות הפרשת חלה, אשר היא בגדר של "תרומה לה'". משום שגם בזכותה נברא העולם (ב"ר, פרשה א, ד), והיא אף כוללת בתוכה סגולות רבות, שנאמר: "וראשית ערסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל, מ"ד, ל'). כלומר, הן ברכות לתינוק שבעריסה, וגם חינוך הבעל והבנים, לביטחון ביכולות ה' יתברך, לתת לאדם בנים, חיים, ופרנסה בנקל. וכן למנוע את המחשבה של כוחי ועוצם ידי. ואף לזכות בתורה דרך קדושת הלחם, כשם ש"לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (תנחומא, בשלח, סימן כ) מן השמים. וכן מצאנו כי המרגלים חטאו בזמן שהם לא התחזקו, כאשר הם התנתקו מן המן למשך ארבעים יום. וכן "אמר ר' יוחנן: למה נסמכה פרשת חלה לפרשת ע"ז?, לומר לך: שכל המקיים מצות חלה כאלו בטל ע"ז" (ויק"ר, פרשה טו, ו). וכן מצאנו כי אחרי פרשת חלה, נאמרה פרשת הקרבנות של החוטאים בע"ז בשוגג, אשר מתוכה למדו חז"ל כי "ע"ז שקולה כנגד כל המצות, שנאמר (במדבר, ט"ו, כ"ד): 'והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה" (מכילתא, דרבי ישמעאל, בא, פרשה ה).
ציצית – שינוי נקודת המבט מרע לטוב:
בסיום פרשת שלח, התורה מלמדת את מצות ציצית, אשר היא נועדה לזכירת כלל המצוות, ולמניעת החטא הנגרם עקב מחשבה רעה של הלב, אשר נובעת מראייה זדונית של עיניים. שנאמר: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר, ט"ו, ל"ט), משום שנטיית הלב, גורמת לאדם להחליט מה הוא רואה, טוב או רע, כפי שקרה למרגלים. כלומר, משה רע"ה שלח את המרגלים "לתור" את הארץ, ע"מ שהם יחזרו ויחזקו את אמונת העם, דרך ראיית המרגלים את המציאות במבט אמוני, דהיינו, בבחינת "לתור להם מנוחה" (במדבר, י', ל"ג). אולם, המרגלים קבעו לעצמם מראש להוציא את דיבת הארץ רעה, מתוך ראיה גשמית של טובת עצמם בלבד, מבלי להתחשב גם בטובת בניהם, ואף לא בטובת הכלל. כלומר, חטא המרגלים נבע מן הניתוק שבין הראיה הרעה של הגשמיות, לבין הראייה הטובה של הרוחנית. כי לכל אדם יש שורש רע בלבו, אולם, לשורש הרע אין קיום לכשעצמו, אלא הוא נועד לצורך מתן השכר לבחירה בטוב. לפיכך רש"י פירש כי: "ציצית' על שם 'וראיתם אותו', כמו (שיה"ש, ב', ט':) 'מציץ מן החרכים". כלומר, הציצית מחברת בין הגשמיות לרוחניות, כי היא גורמת לאדם, לראות את ה' יתברך בתוך המציאות היומיומית. לפיכך בטרם מעשה, על האדם לראות למרחוק, רק את הטוב שיש באחרית "דבר מראשיתו" (קהלת, ז', ח').
על כן פרשת ציצית נאמרת פעמיים ביום, בתפילות השחר והערב, ע"מ שהאדם לא יסתפק רק בלבוש ובראיה חיצונית של הציצית, המונעת עבירות. אלא שהוא יתבונן גם בקריאת מצות ציצית, בכדי שמחשבותיו יופנו לקיום כל המצוות שהוא יכול לקיים. כלומר, על אף שבגין מחשבה בלבד לא נענשים, בכל זאת, ה' יתברך העניק לעם ישראל את מצות הציצית, אשר היא גם מונעת את המחשבה הרעה, בטרם שהאדם ייגרר למעשה החטא, והיא אף מזהה את היהודי בחיצוניותו, בצניעות לבושו, ובצניעות מבטיו. לפיכך מצות ציצית מפעילה גם את מעשה הקריאה, ואף את המחשבה, וגם את הראיה לכיוון החיובי. וכן מובא בגמ' (מנחות, מג:): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר, ט"ו, ל"ט), שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן. ותניא אידך: 'וראיתם אותו וזכרתם... ועשיתם', ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה. ורשב"י אומר: כל הזריז במצוה זו, זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא: וראיתם אותו". וכן להפך בראיה לכוון השלילי, כפי שרש"י פירש לאחר מעשה המרגלים: "ולא תתורו אחרי לבבכם', כמו 'מתור הארץ' (במדבר, י"ג, כ"ה). הלב והעינים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים לו את העבירות: העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות" (רש"י-במדבר, ט"ו, ל"ט).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי כשם שבמחשבה רעה אחת, ובדיבור רע אחד של מנהיגים שקרנים, ניתן לאבד גם נפשות רבות, ואף להחריב את בתי המקדש. כך גם ניתן להציל נפשות רבות, ולגרום לבנין בית המקדש השלישי באמצעות מחשבה טובה, ובדברי אמת של העם ומנהיגיו. וכן נאמר: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה" (ישעיה, נ"ד, ז'-ח').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א