קוד: על "כחוט השני" מאת חוה עציוני - הלוי בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
כחוט השני/ ביקורת מאת חגי הופר
"כחוט השני" מאת חוה עציוני הלוי (אריה ניר ומודן, 2016) הוא ספר נוסף בשרשרת הספרים התנ"כיים מאת המחברת, שאת רובם קראתי. בכל פעם נבחרת דמות נשית אחרת לעמוד במרכז העלילה, ועצם הבחירה הזו היא אקט פמיניסטי.
הפעם נבחרו בנות צלפחד, אותן חמש אחיות, שאביהן מת במדבר, והן מבקשות לנחול נחלה בארץ המובטחת. ניצנים פמיניסטיים בסיפור התנ"כי עצמו, גם אם עדיין התמונה אינה מושלמת, כפי שעולה מהמשך הסיפור התנ"כי.
לא אלאה בפרטים ואומר מיד את דעתי על הספר:
אמרתי בעבר ואחזור על הדברים כעת, וכנראה גם בביקורת על הספר הבא של עציוני, אם אקרא אותו – מדובר בספרות בינונית! זו אינה ספרות גרועה, כי עציוני כותבת בצורה רהוטה ונעימה (אולי נעימה מדי, אין כל זעזועים אצל הקורא), אך צריך להודות שזו גם אינה ספרות גדולה. אין כאן מחשבות עמוקות במיוחד, או דמויות בעלות מאפיינים יוצאי דופן, שאפשר להזדהות עמן ולזכור אותן לאורך זמן. אלא העלילה מתנהלת בעצלתיים, כשמתווה אותה הסיפור התנ"כי אליו המחברת מחויבת, כשברקע רק מוספים כמה וכמה סיפורי אהבה בלתי נמנעים.
בביקורתה בעיתון הארץ, עלית קרפ [1] אפיינה את הספר כטלנובלה ולא התלהבה ממנו, בלשון המעטה. אני נוטה להסכים עם האפיון שלה, וגם אני לא ממש נהניתי מהקריאה (אז למה קראתי בכל זאת? פשוט, כי זה סיפור תנ"כי ואני חובב תנ"ך).
עם זאת, בנקודה אחת אני חולק על עלית.
בביקורתה, היא מציינת שקיימת עילגות בלשון של עציוני. היא מדברת על סירוס ביטויים, וכאן, ראשית, יש נקודה עקרונית. כי לדעתי יש חירות מסוימת לסופר, כמו "חירות המשורר" הידועה (ליצנציה פואטיקה), לשחק בביטויים קיימים. הם אינם תורה למשה. אבל כן צריך לדאוג שלא לעוות לחלוטין את המשמעות ולא לחרוג ממנה.
קרפ מדגימה זאת בביטויים הבאים:
"טרם העלה בשר וגידים", "לבה נפל כעופרת במים אדירים", "אָבֵל בין חוגגים".
ובכן, הבה נבחן אותם:
הראשון כנראה צריך להיות "קרם עור וגידים", זה הביטוי הידוע. ואולם, כך נכתב ביחזקאל לז ח: "וראיתי והנה-עליהם גדים ובשר עלה". כלומר, הביטוי הנפוץ הוא השגוי והביטוי של עציוני הוא הנאמן יותר למקור!
השני צריך להיות, לפי הפסוק, "צלל כעופרת במים אדירים", אך אין הבדל גדול בין נפל וצלל.
השלישי צריך להיות "חתן בין אבלים", אבל עציוני מהפכת את המשמע, וזה לגיטימי בעיניי. ולמה לא "אבל בין חתנים"? כנראה כי חתן בדרך כלל יש רק אחד.
והנה עוד כמה ביטויים חשודים שמצאתי:
"שיפולי השמיים" (עמ' 84) נראה לי חשוד, אך מצאתי כי במשנה בפסחים כותבים "שיפולי רקיע". עציוני אמנם אמרה שתשתדל לכתוב בלשון תנ"כית ולא חז"לית, אך זו נראית דקדקנות-יתר.
"בתקווה שחומו הבוער יפוח מהר" (עמ' 91), והכוונה יתפוגג. יש כאן ציטוט משיר השירים - "עד שיפוח היום", אך הפירוש שם הוא לא יתפוגג. רש"י מפרש מלשון התחממות, ואז זה אבסורד אצל עציוני - עד שהיום החם יתחמם עוד יותר?? אך קאסוטו מפרש מלשון נשיבת רוח הבוקר, ובמובן הזה זה אפשרי גם אצל עציוני.
"הלוחמים צוו לחנות מחוץ למחנה שבעה ימים כדי להיטהר מטומאתם, אות ומופת לכך שאכן דבקה בהם טומאה" (עמ' 115) – "אות ומופת" בא לתאר מעשה ניסים, וכאן אין כזה, לא? לא בדיוק. גם ישעיה (בפרק כ בספרו) נצטווה ללכת "ערום ויחף" "אות ומופת" למצרים, ואין שם כל נס. נראה אם כן שניתן להשתמש גם במשמעות המורחבת.
"הזורע הרג, יקצור מוות" (עמ' 118) – אין פתגם כזה! נו אז מה? יש הרבה משלים תנ"כיים עם זריעה וקצירה וזה בקלות יכול להיות אחד מהם. בעיניי זה לגיטימי ואף נחוץ.
מלבד זאת, אצל עציוני יש רמיזות (אליטרציות) רבות לפסוקים מהתנ"ך, וזה יפה בעיניי. הנה ניתוח של קטע אחד לא מקרי:
""אני עמל בפרך [שמות א], והיה יכול להיות בידי הון עתק [משלי ח]. אך גם היום אני משתכר לצרור נקוב [חגי א], ומי כמוך יודע לאן זורם חלק הארי [לשון חז"ל] של הכסף מנקבי צרורי."
נעמן כיווץ את עיניו, כמו ביקש להביע ספק באמיתות דברי אחיו. מבטו אך הלהיט את כעסו של אחיעזר וגרם לו שיאמר, "אני חמור גרם [בראשית מט] הנושא לבדי בעול. אני עמל מבוקר עד ערב ומכלכל את עצמי, וגם מעבר לזה, מיגיע כפי [תהילים קכח]. ואתה חדל אישים [ישעיה נג] האוכל לחם עצלות [משלי לא], ואינך מרים תרומה [במדבר טו] ל..."" (עמ' 136).
אז זו אמנם לא ספרות מופת, אך נראה לי מוגזם להאשים את עציוני בעילגות.
ואולי רק אעיר: עציוני מצהירה שהיא רוצה להישאר נאמנה לשפה המקראית, והיא אכן משתדלת לעשות זאת, ועושה זאת לא רע, כלומר בלי שהדבר יפריע מאוד את שטף הקריאה. ואולם, אני חושב, שאולי הדבר הזה גם עומד לספר לרועץ. כי השפה של עציוני חגיגית ו...איך נאמר? – מנומסת מאוד, ואולי לכן קשה להביע בה מנעד רגשות קצת רחב יותר. אולי גם זה חלק מהיות הספר "פרווה".
מבחינת העלילה, יש כמה וכמה קשיים שעלילת בנות צלפחד התנ"כית מעמיסה על הקורא המודרני. עציוני לא מפספסת אותם. ואולם, החוד קהה לנוכח סיפורי האהבה האינסופיים – יש חמש אחיות וכולן צריכות להינשא, מלאכה לא פשוטה... עליי זה הכביד.
[1] עלית קרפ על כחוט השני:
http://www.haaretz.co.il/literature/whybestseller/.premium-1.2981347