קוד: על "אהובות ושנואות" מאת עליזה שנהר בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
אהובות ושנואות/ ביקורת מאת חגי הופר
"אהובות ושנואות – נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה" מאת פרופ' עליזה שנהר (פרדס, 2011) מעביר בצורה אינטליגנטית ומעניינת את סיפורן של מספר נשים מקראיות, תוך שילוב של מה שנאמר עליהן במדרשים השונים, ובתוספת מה שנראה גולת הכותרת של הספר – הופעתן בספרות העברית החדשה. אם את שני הסעיפים הקודמים ניתן למצוא גם בספרים רבים נוספים – אף שכאן נוסף לזאת ברוב הפעמים דיון מעניין מבחינה ספרותית-פמיניסטית – הרי שאת החלק השלישי, הספרותי, רואים פחות. ובכל זאת, גם הוא הופיע בעבר, וכוונתי לספר "לנצח אנגנך – המקרא בשירה העברית החדשה", כרך שירה וכרך עיון עבי כרס (שנהר מזכירה אותם), שיצאו לפני כמה שנים בסדרת "יהדות כאן ועכשיו" בהוצאת ידיעות אחרונות. ובכל אופן, אין ספרים רבים ממין זה, ועל כן כל תוספת מבורכת.
בהקדמה שנהר טוענת, כי בתנ"ך עצמו הנשים מוצגות לעיתים בצורה שוביניסטית אך לעיתים בצורה שוויונית. במדרש, לעומת זאת, נראה שאימצו בעיקר את ההצגה השוביניסטית. והנה בספרות החדשה נראה שהמגמה התהפכה ובאה על תיקונה והנשים מוצגות כשוות ומופחת בהן רוח חיים.
בסקירתי אתעכב על הצד הספרותי, שהוא החידוש העיקרי של הספר כאמור, ואציג יצירה אחת לכל פרק.
הפרק הראשון עוסק בהגר, "השפחה המגורשת", וכאן היצירה הבולטת היא שירו של יהודה עמיחי "לאם":
"היא שמה אותי,
כהגר את ישמעאל,
תחת אחד השיחים.
שלא תראה במותי, במלחמה.
תחת אחד השיחים באחת המלחמות".
ושנהר מבארת: "הדמיון בין שתי האמהות נובע מכך שכל האמהות דומות ולכולן קשה לראות את בניהן במצבים מסוכנים, והמשותף לשתיהן הוא חוסר האונים שהן חשות משום שאינן יכולות להגן על בניהן" (עמ' 48).
הפרק השני, "האישה השנואה", עוסק בלאה וברחל, וגם כאן השיר הבולט בעיניי הוא של יהודה עמיחי:
בֹּקֶר עַכְשָׁו וְהִנֵּה אֶת לֵאָה, אֶמֶשׁ הָיִית רָחֵל,
לֹא לָבָן רִמָּה אוֹתִי בְּחֹשֶׁךְ הַלֵּיל.
זֶה תָּמִיד כָּךְ יִהְיֶה. זוֹ דֶּרֶךְ תֵּבֵל:
עַכְשָׁו אֶת לֵאָה וְאֶמֶשׁ הָיִית רָחֵל. (עמ' 85).
נראה שאין צורך לפרש.
הפרק השלישי עוסק בדינה, "הנערה הנאנסת". כאן יש דיון ארוך ומעניין על אונס מזווית פמיניסטית, אך אותי שבתה בעיקר האבחנה הבאה: שמעון ולוי הם הנוקמים באנשי שכם, במעשה קנאות שיעקב לא מאושר ממנו. והם גם, לפי החוקרים, אלה שתכננו להרוג את יוסף. ללמדך, שקנאות כלפי חוץ בסוף תתבטא גם בקנאות כלפי פנים – מסר הרלוונטי עד לימינו.
היצירה הספרותית הבולטת המוצגת כאן היא דווקא בפרוזה – הספר "האוהל האדום" מאת אניטה דיאמנט, המספר על מסדר של אחווה נשית שדינה מצטרפת אליו. לדברי המחברת היום יש סביב העולם, וגם בישראל, סדנאות להעצמה נשית המבוססות על ספר זה.
הפרק הרביעי עוסק באבישג השונמית, "הבתולה הנצחית", וגם כאן היצירה המרכזית היא של יהודה עמיחי, שעשר ידות לו מעל כל המשוררים, בשירו "וכל הנשים אמרו, אותי אהב יותר מכולן", ששנהר מציגה אותו כך: "יהודה עמיחי בשירו... מנטרל את כל היסודות המיניים הנרמזים במקרא ומתאר את דרכי טיפולה של אבישג במלך הקשיש, בפירוט רב":
וְכָל הַנָּשִׁים אָמְרוּ, אוֹתִי אָהַב יוֹתֵר מִכֻּלָּן,
וְרַק אֲבִישַׂג הַשּׁוּנָמִּית, הַנַּעֲרָה שֶׁבָּאָה אֵלָיו בְּזִקְנָתוֹ
לְחַמֵּם אוֹתוֹ, אָמְרָה: אֲנִי חִמַּמְתִּי אוֹתוֹ, וְלִטַּפְתִּי
אֶת כָּל צַלְקוֹת הַקְּרָב וְצַלְקוֹת הָאַהֲבָה,
מָשַחְתִּי אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן, לֹא לִמְלוּכָה, אֶלָּא לַמְּרַפֵּא,
וְלֹא שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מְנָגֵּן וְשָׁר, אֲבָל נִגַּבְתִּי אֵת פִּיו
נְטוּל הַשִׁינַיִּם, אַחַר שֶׁהֶאֱכַלְתִּי אוֹתוֹ דַּיְסָה מְתוּקָה,
לֹא רָאִיתִי אֶת יָדָיו בַּקְרָב אֲבָל נָשַׁקְתִּי
אֶת יָדָיו הַלְּבָנוֹת וְהַזְּקֵנוֹת.
אֲנִי כִּבְשַׂת הָרָשׁ, חַמָּה וּמְלֵאַת חֶמְלָה,
אֲנִי בָּאתִי אֵלָיו מִן הַמִּרְעֶה
כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּא אֶל הַמְּלוּכָה מִן הַמִּרְעֶה
אֲנִי כִּבְשַׂת הָרָשׁ שֶׁקָּמָה מִן הַמָּשָׁל
וַאֲנִי שֶׁלְּךָ עַד מָוֶת יַפְרִיד בֵּינֵינוּ. (עמ' 144).
הפרק החמישי עוסק ב"תיאור של מאבק", מאבקה של רצפה בת איה פילגש שאול לשמירת גופות בניה המומתים, בדומה למעשה הידוע של אנטיגונה, כפי שאומרת שנהר (גם אני השוויתי פעם בין המקרים [1]).
בספרות, מקור מעניין שאני מכיר שמביאה שנהר הוא הספר "מלכים ג'" של יוכי ברנדס (שסקרתי בנפרד [2]). שם הרג הבנים מוצג כדרך של דוד להיפטר מבית שאול, שמאיימים על כיסאו, בהתאם להצגה השלילית של דוד לאורך כל הספר. ללא ספק פרשנות מעניינת.
הפרק החמישי עוסק בבת יפתח, ששנהר משווה לאיפיגניה בת אגממנון, שאגממנון הקריב בשביל לנצח במלחמה, אף שבכמה מקומות הוקרב לבסוף צבי תחתיה, ממש כאיל שהחליף את יצחק העקוד. ב"קדמוניות המקרא" שמה הוא "שאילה". בספר מדרשי הנשים "דרשוני" אני זוכר שקראו לה בשם המומצא "תנות". [3]
בספרות הציונית, אומרת שנהר, מיעטו להציג דמויות קורבניות כשלה, כי אהבו את הדמויות ההרואיות. ובכל זאת, היא מציגה מגוון גדול של יצירות, בין היתר מאת גדולי הכותבים – לורד ביירון המתורגם, עמוס עוז, טשרניחובסקי – ובמגוון סוגי אמנויות: פרוזה ושירה, תיאטרון ומחול. ובכל זאת, לא מצאתי יצירה מיוחדת במינה שתפסה את עיני במיוחד.
הפרק השישי עוסק בפילגשים בכלל ובפילגש בגבעה בפרט. עליה בתנ"ך נאמר ש"זנתה", אך חכמי התלמוד מסבירים זאת בכך שהיה לו זבוב או שערה במרק. מדהים.
הסיפור נרמז בשירה של יונה וולך "שיר קדמשנתי" (סכס אחר), שבו השורות: "הביאוהו לכאן/ ונדעהו" (עמ' 228). על תופעת הפילגש בכלל הרבתה לכתוב המשוררת ש. שפרה, שבעצמה קיימה רומן עם גבר נשוי 12 שנים, לפני שהתחתנה עמו.
הערה אחת: חוה עציוני-הלוי כתבה ספרים על מספר נשים המופיעות בספר (וסקרתי את ספריה בנפרד), אך אינה מיוצגת בספר כלל, איני יודע מדוע.
והערה בצד: למי שלא מכיר אותי, וגם למי שכן, אני חושב שהשם שמתאר אותי הכי טוב בביקורות הספרים שלי – ועתה יוכרז רשמית - הוא: "קוצץ קצפות". והמבין יבין.
לסיכום, שתי מסקנות יש לי מקריאת הספר:
[1] כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08b21_2.html