על "עקדת יצחק" מאת אלכסנדר אבן חן

קוד: על "עקדת יצחק" מאת אלכסנדר אבן חן בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: חגי הופר

אל:

עקדת יצחק/ ביקורת מאת חגי הופר

"עקדת יצחק – בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא" מאת ד"ר אלכסנדר אבן-חן (ידיעות, סדרת יהדות כאן ועכשיו, 2006) סוקר את הגותם של שמונה הוגים יהודיים מרכזיים על סיפור עקדת יצחק, מהמרכזיים והמכוננים שבדת היהודית. הכותב מרחיב בנוגע למה שכתבו גם על קורותיו הקודמים של אברהם, ועל הגותם בכלל, וכך הספר מקבל את נפחו. ואולם, אני אתרכז כאן רק בעיקר הדברים.

 

בחסידות אשכנז, והכוונה לחסידות של המאה ה-12 ול"ספר חסידים", עוד לפני החסידות מיסוד הבעש"ט (והאם ניתן לקרוא לה חסידות? זה קצת מבלבל), ובכן בה פירשו את העקדה כמתייחסת לרדיפות היהודים בעקבות מסעות הצלב.

 

לפי הרמב"ם, כל מהלך העקדה היה בחזיון הנבואה של אברהם. כך לפחות לפי פרשניו המרכזיים ובהמשך נראה כי יש מי שחולק על כך. ולא בכדי הוא חולק, שהרי כפי שתואר הדבר נראה כמקעקע את כל המעמד, את כל הניסיון ואת כל ההיתלות המאוחרת בו כמעשה שיש בו כדי לעורר רחמים על ישראל.

 

בספר הזוהר העקדה נראית כהתנגשות הכרחית בין אברהם, שהוא צד ימין וחסד, ליצחק, שהוא צד שמאל וגבורה, בדרך לסינתזה של יעקב, שהוא קו האמצע ותפארת. רק ביעקב מסתיימת קומת האבות וכך ניתן לראות בו את ראשית ישראל. הוגה אחר בספר רואה ביצחק – יין בן יין ראשון (לאחר אברהם שהיה יין בן חומץ) – את אבי ישראל. אך הדעה המקובלת רואה את אברהם עצמו ככזה.

 

דון יצחק אברבנאל חולק על מפרשי הרמב"ם וטוען, כי הרמב"ם התכוון שרק התגלות המלאך הייתה בנבואה ואילו כל הסיפור התרחש למעשה. באמת על פי לשון הכתוב ניתן להבין גם כך. עניין נוסף ששווה להזכיר כאן הוא, שהוא מביא מדברי אחרים, אבן ג'אנח ורלב"ג אם אני זוכר נכון, שטענו כי אברהם צווה "קח את בנך והעלהו לעולה", ול' השימוש כאן מורה שזו רק המטרה, כלומר הכנה לקורבן, ובשום פנים אברהם לא צווה לשחוט את יצחק באמת. בכך הם מיישבים את העובדה שאלוהים, כביכול, התחרט. וכאן אברבנאל אומר שאין לראות כאן פחיתות בהבנת אברהם, משום שזה היה רצון האל. פירוש מאוד מתפתל, אני לא מחבב פירושים כאלה.

 

הרב לוי יצחק מברדיצ'ב אומר, לשיטתו, כי העיקר בעקדה היה מה שאברהם אמר לישמעאל ולנער (במקור – "שני נעריו") – שילכו להשתחוות ולחזור, והרי ההשתחוויה היא יסוד גדול של ענווה ואיון-עצמי, רעיונות העומדים במרכז הגותו. אברהם, אם כך, הגיע אל האין ומכאן שנמחקו הדינים שהיו עליו. בעיניי זה דחוק ביותר, אם כי מקורי.

 

הרש"ר הירש עוקב אחר נוסח הכתוב ומעיר, למשל, כי הקריאה פעמיים – אברהם אברהם – באה מכיוון שאברהם היה כה עסוק בקיום המצווה, במסירות נפש. כך גם הקריאה נא בציווי "קח נא את בנך" מראה אלוהים רך, וכך אברהם יכול היה להבחין בינו ובין אלוהי העמים סביב. כך גם "לעולה" מתפרש מלשון עלייה רוחנית. מנגד, ישמעאל והנער נשארו "עם החמור", כלומר עם החומר, והמדרש העתיק כבר אמר (אמירה בעייתית משהו) – "עם הדומה לחמור". וכן הלאה.

 

הרב קוק אומר, כי העקדה הייתה התעלות, לא רק של ישראל אלא של העולם כולו, למדרגה חדשה, ובאופן זה הוא ממשיך לפרש את הפרשה, בצורה מיסטית-רוחנית.

 

ולבסוף בא הרב אברהם יהושע השל. תחילה מילה על ההקדמה – השל כתב דוקטוראט על הנבואה והספר טרם תורגם לעברית, וכאן מצאתי בפעם הראשונה תיאור די מפורט שלו, זו כבר מעלה. במספר מילים, השל רואה בנבואה מאורע אקסטאטי שבו הן האל והן האדם המתנבא מתפעלים, כל אחד בדרכו, וממפגש התפעלויות אלה נוצרת הנבואה. למותר לציין כי השל אינו מקבל את שיטת הרמב"ם על אי-התפעלות האל. אצלו לאלוהים יש גם רגשות, הוא אוהב למשל. דבר זה מתבטא בשמות ספריו בעברית: אלוהים מאמין באדם ואלוהים מבקש את האדם. בנוגע לעקדה הכותב מביא מספרו האחרון על הרבי מקוצק, שמושווה בו לקירקגור, כאשר שניהם רואים בעקדה התגברות על האני. ומה השל עצמו אומר? כאן מצאתי רעיון יפה: הוא אומר כי הכתוב (קודם) "ואברהם עודנו עומד לפני האלוהים", משמעו עדיין, כלומר עד היום, עד היום מורשת אברהם חיה ונושמת ועד היום גם כן כל יהודי חייב לראות עצמו כשותף לעקדה (רבים יתנגדו לכך, אך הרעיון מובן). באותו אופן אני זוכר שקראתי בספר אחר שלו על מעמד הר סיני, שם נכתב "קול גדול ולא יסף" – שהקול הזה לא נפסק עד ימינו אלה. כאמור, רעיון יפה בעיניי, ובאמת המעמדים האלה – העקדה והר סיני - רלוונטיים ונוכחים עד היום.

 

לסיכום, ספר חביב מאוד. אני הייתי מקצר בהקדמות, שאפשר לומר שכמעט בולעות את פרשנות העקדה עצמה, ובמקום שנותר מצרף פרשנויות נוספות, אך זוהי בחירתו של הכותב ולא נותר אלא לכבדה. ועדיין, הקושי שבסיפור הזה נותר מבחינתי בעינו.