קוד: על "שפחתי בחיקך" מאת חוה עציוני הלוי בתנ"ך
סוג: ספר
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
שפחתי בחיקך/ ביקורת מאת חגי הופר
אזהרה: בהמשך הביקורת יופיע ספוילר שיצוין בהדגשה!
"שפחתי בחיקך" מאת חוה עציוני-הלוי (אריה ניר, 2015) הוא ספר נוסף של המחברת בנושא התנ"ך, כשהפעם הגיבורים הם הגר (פילגש פרעה לפי הספר, בהתאמה לדברי חז"ל), שרה ואברהם, כשברקע גם לוט ואשתו עירית (השם – על פי חז"ל). ויש עוד דמות שמופיעה כבר בתחילת הספר – שלח, אהוב לבה של הגר, שלו כמובן אין כל זכר במקרא או בחז"ל וכולו המצאה של המחברת.
את התמונה הכללית של מעלליהם מכיר הקורא כבר מהתנ"ך. עובדה זו מורידה אפקט אחד חשוב של רומנים בדרך כלל – המתח והציפייה לבאות. מה שנותר למחברת בכל-זאת לעשות היא אינטרפרטציה אישית לכתוב בתנ"ך, וזאת היא עושה כדרכה תמיד, תוך השלמת החסר בטקסט התנ"כי המתומצת. בעיקר צד את העין בספרה חסר אחד בולט מאוד בתנ"ך והוא תיאור היחסים שבינו לבינה, וכאן המחברת משלימה את החסר הזה ביד נדיבה. לדוגמא:
"הגר הייתה כולה בוסר, ולבה הלם לקראתו בציפייה ובחרדה מן הבלתי נודע. הוא הרגיע אותה בזרועותיו ובמילים שלחש אל אוזנה, כפי שמרגיעים ילדה מפוחדת. אז הגשים את מאווייה הכמוסים, כמוסים כל-כך שהיא עצמה לא ידעה עליהם עד שגאו והתפרצו בתוכה" (עמ' 132).
כך, הטקסט התנ"כי בעל האוריינטציה התיאולוגית הופך תחת עטה לרומן רומנטי. אך אם להכניס את התרשמותי האישית בנקודה זו אוסיף – לרומן זול; מה אומר, אותי הספר לא עניין כל-כך וגם לא הוסיף לי שום תובנה חדשה. את ה'טריק' של הפיכת גיבורי התנ"ך לאנושיים יותר הבנתי כבר מזמן (ראו ביקורותיי הקודמות על ספריה של עציוני-הלוי, שגם הן לא מחמיאות) וקצת מייגע להפעיל אותן שוב כלפי עוד דמות תנ"כית. ושוב, יש גם דרך לעשות את זה טוב יותר, למשל בספריה של יוכי ברנדס.
בכל זאת עניין אותי לראות כיצד המחברת תתמודד עם עקדת יצחק. אך כאן התאכזבתי עוד יותר – העקדה מתוארת בצורה חיוורת ביותר וכסיפור מיד שנייה, בדיעבד, ולא בזמן אמת ובצורה חיה.
ועתה ספוילר!!!!!!!!!!! ענק, מי שלא קרה את הספר נא לדלג על פסקה זו!!!!!!!!!:
עלה בדעתי שאולי המחברת הקטינה בכוונה את הריגוש שבסיפור העקדה כדי להעצים את מה שבא אח"כ, את סוף הספר, המספר על איחודם של הגר ושלח. הספר מתחיל בהם ונגמר בהם, על כן ניתן להניח שהגר היא הדמות המרכזית בו. וזו כשלעצמה אמירה. הייתי למשל בהרצאה (בון-ליר) שדיברה על העצמת דמותה של הגר, ועימה – של האסלאם. זה היה מעניין מאוד וגם נחוץ. המחברת מנסה לעשות את אותו הדבר בצורה סיפורית, אך כאן, לפחות לטעמי, התוצאה צורמת מאוד. כפי שאמרתי, נראה שחייה של הגר קמים לתחייה על חשבון הסיפור המסורתי ולא בצידו. זה אולי לגיטימי, אך בזאת הופך הסיפור לא לאינטרפרטציה אלא יותר להתרסה. ומה מהות התרסה זו? התוכן העיקרי של סיפור הגר ושלח הוא אהבה רומנטית – אהבה שנקטעה בעטיו של סיפור אברהם. וזו בעצם גם אמירתה של המחברת – שהאהבה הרומנטית, החסרה בדרך-כלל בסיפורי התנ"ך, חשובה יותר מהסיפור התיאולוגי. אך אם היא חשובה יותר ואם את מעדיפה אותה – מדוע להלביש אותה בכל-זאת על סיפור-מעשה זר לה? כאמור – התרסה. וגם את ההתרסה הזו אפשר לאהוב או לא לאהוב, אני לא ממש אהבתי. גם כי אני חושב שהאהבה הרומנטית לא באמת חשובה יותר מהכול, אך גם כי לדעתי הסיפור מוצג בצורה מלאכותית. אולי הדוגמא הבולטת ביותר היא אי-האמינות שבו: לפי התנ"ך אברהם הוליד את יצחק בגיל 100, והגר פוגשת את שלח לאחר העקדה, כלומר בזקנה מופלגת, אך עדיין הם מפלרטטים ומתגפפים כשני בני נעורים...
לסיכום, סיפור לא מספיק מעניין בעיניי, כשהתחבולה העומדת מאחוריו ידועה משכבר. עם זאת, זהו סיפור נעים הכתוב בשפה רהוטה. על כן, הייתי מגדיר את הספר כבינוני.
הערה אחרונה: אני רואה ששתי קודמותיי באתר [1] אהבו את הספר והמליצו עליו, אני מכבד את דעתן, אולם דעתי שונה.
[1] באתר נוריתה: http://nuritha.co.il/node/35177/critic#internal-35690