התנ"ך בקולנוע ההוליוודי

קוד: התנ"ך בקולנוע ההוליוודי בתנ"ך

סוג: סרט

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

חיזיון ואפוס: התנ"ך בקולנוע ההוליוודי מ-1949 עד 1969 – נאוה בן דוד/ תקציר מאת חגי הופר

נרטיבים שלובים – תנ"ך בתמונות נעות:

עבודה זו תבקש לבחון את מעגל הקשר בין נרטיב מקראי ואידיאולוגיה דתית, פוליטית ותרבותית מודרנית, באמצעות הקולנוע כסוכן זכרון.

עבודה זו תתמקד בסרטי התנ"ך בקולנוע ההוליוודי בשנים 1949-1969.

תיחום בזמן ובמרחב:

האות לפריחתו של תת הז'אנר במתכונתו המחודשת ניתן בשנת 1949, על ידי הבמאי, ששמו הפך נרדף לסרטי אפוס והפקות ענק – ססיל ב. דה מיל וסרטו "שמשון ודלילה".

"דוד ובת שבע" (1951) ו"שלמה ומלכת שבא" (1959) היו לשוברי קופות, אך שיא כל הזמנים, מבחינת הרווחים המסחריים לאורך השנים, נזקף לזכות ההפקה הגרנדיוזית של "עשרת הדברות" (1956), שלתקציבה לא היה תקדים. בשנות השישים עדיין הייתה העשייה רבה אלא שהחלה להסתמן חולשה. סרטי תנ"ך עוד נעשו, חלקם היו אף פופולריים מאוד, אך ניכרו סימני דעיכה. סרטי התנ"ך בשנות השישים כללו את "אסתר והמלך" (1960) "סיפורה של רות" (1960), "דוד וגוליית" (1961), "סדום ועמורה" (1963) ו"התנ"ך... בראשית" (1969).

בשנות השבעים לא ניתן היה להצביע ולו על יצירה קולנועית אחת שעסקה באפוס התנ"כי ויועדה מלכתחילה למסך הכסף

אחרון – 1985 – "דוד המלך". מאז ועד עתה העשייה היחידה בתחום היא במסגרת סרטי טלויזיה וסרטי אנימציה, כגון "נסיך מצרים" (1999), שזכה להצלחה רבה.

 

פרק ראשון: מסריטים תנ"ך: 1949-1969:

ייצוג היהודי בקולנוע בשנות ה-50 וה-60:

העשור שלאחר מלחמת העולם השניה מתאפיין בקולנוע ההוליוודי בחוסר רצון לעסוק במלחמה או בנושאים שנויים במחלוקת.

יהודים שהופיעו על המסך נראו, כאמור, ונשמעו כשכניהם הגויים.

המסע האנטי-קומוניסטי שהחל ב-1948 בניצוחו של מקרת'י ונמשך עד מחצית שנות החמישים, היווה סיבה נוספת לחיפוש נושאים "בטוחים".

בתוך אווירת קונפורמיזם תרבותי התרכזו האולפנים בהפקת מיוזיקלס, דרמות קלות וסרטי תנ"ך.

שינויי מגמה החלו להסתמן לקראת סוף שנות החמישים, כשסדרת סרטים העוסקים בחיי יהודים אמריקאים ובמשפחות יהודיות אמריקאיות יצאו לאקרנים.

בראשית שנות השישים ניתן כבר להצביע על שינוי מהותי, סרטי שנות השישים שיקפו מודעות אתנית גוברת בחברה האמריקאית.

שנים רגועות יחסית אלה של ראשית שנות השישים פינו מקומם למציאות אחרת... רצח הנשיא ג'ון קנדי..., הרצח המפתיע של מרטין לותר קינג...

הקולנוע האמריקאי נמצא מתלבט בין הצגת היהודי כקרבן להצגתו כלוחם.

נושאים נבחרים בעיבוד סיפורי התנ"ך לקולנוע:

הסיפורים שעובדו היו, לכן, המוכרים יותר.

סיפורי משה, עשרת הדיברות ויציאת מצרים זכו אף הם לשבעה עיבודים שונים לקולנוע ולטלוויזיה.

מלחמת העולם השנייה ושואת יהדות אירופה – הוליווד עדיין לא בשלה להגיב לאירועים ישירות ואינסטרומנטליזציה של אפוסים תנ"כיים לצורכי אמירה והבעת עמדה היוו פתרון נוח.

מה לא טופל? נושאים שעלולים היו להיחשב אתנוצנטריים.

השלמת פערים או יצירה חדשה:

"עשרת הדברות", האפוס הקולנועי המרשים בבימויו והפקתו של ססיל ב. דה מיל, משנת 1956, ביקש להיות נאמן למקורות. בפרולוג האישי לסרטו מספר דה מיל כי נסמך על מקורות כפילון, יוספוס פלביוס, אוסביוס ומקורות מדרשיים על מנת להשלים את הלקונות בסיפורו של משה.

יש, אם כן, שהמעבר מן המדיום הטקסטואלי למדיום האודיו-ויזואלי שומר על שלד ורוח הסיפור המקראי ויש שבתהליך ההתאמה מתקבל מוצר בעל אופי ואוריינטציה שונים לגמרי [וכך לרוב].

 

פרק שני: סרטים מגוייסים? אקטואליה ופוליטיקה כרקע לסרטי התנ"ך:

ג'ק שאהין בוחר לציין ארבעה מסרטיו של דה מיל, בהם שני סרטי "עשרת הדברות", כסרטים בהם הובעה עמדה אנטי-ערבית נחרצת.

בתגובה להאשמות דומות, דה מיל הרבה לספר על התמיכה והאהדה לה זכה משליטי מצרים.

מהפיכת הקצינים במצרים 1952, סגירת חשבון מאוחרת?:

המהפכנים הציבו את מוחמד נג'יב כשליט מצרים. שנתיים אחר-כך הודח נג'יב על ידי דמות מרכזית בהפיכה. גמאל עבד אל נאצר הפך שליטה הבלתי מעוער של מצרים מ-1954 עד מותו בשנת 1970. דה מיל ביקר במצרים לראשונה שנתיים לאחר ההפיכה... מיגור המלוכה המסואבת נפלא בעיניו והוא נותן לכך ביטוי בסרטו "עשרת הדברות".

המלחמה הקרה וסרטי החופש:

מוטיב המלחמה הקרה עולה מרובם של סרטי התנ"ך. בכולם שיר הלל לדמוקרטיה הליברלית ובחלקם פרשנות גלויה בקולו של מספר העל על דיכוטומיה של "טובים" ו"רעים".

משבר סואץ 1956 – דילמה מודרנית במדבר סיני:

בנובמבר 1956, בצמוד לדרמה המתרחשת במזה"ת יוצא אל האקרנים סרטו של דה מיל "עשרת הדברות".

מלאני מק'אליסטר – הם עשו זאת בשפה שצרפה סימבולים דתיים עם נרטיבים של שחרור על מנת לאזרח את הרעיון שארה"ב הינה כוח פוסט אימפריאלי נדיב.

ברוס בבניגטון מציע פן אחר של ייצוג עצמי, הזדהות עם ה"עם הנבחר" וזיהוי ארה"ב כ"ארץ הנבחרת" באופן בו סרטי המקרא מספרים, למעשה, את סיפור הפרהיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקאית.

סדום כמשל לויאטנם:

הסרט "סדום ועמורה" (1963) מלמד על הצורך להתפשר ולכרות בריתות עם משטרים מושחתים בדרך להשגת מטרות נעלות יותר.

ה"טובים", ה"רעים", וה"ארץ המובטחת" – הקמת מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי בסרטי התנ"ך:

הכרזת מדינת ישראל הובילה ישירות להפצת סרטים שהעלו על נס את דמויותיהם של היהודים ההרואיים המביסים את הערבים הלא מוכשרים במלחמות שונות, טוען בבינגטון.

מק'אליסטר מתנסחת בזהירות וקובעת כי "יהיה זה מתקבל על הדעת לראות באחדים מסרטי התנ"ך ביטוי לסנטימנטים פרו ציונים ואני ערביים".

בבינגטון מכנה את שנת 1948 "קו פרשת המים" בהיסטוריה של הנרטיב התנ"כי. בעוד שסרטי תנ"ך מוקדמים יותר כ"עשרת הדברות" (1923) או "יהודית מבתוליה" (1914) הציגו את העברי/יהודי כאנטי גיבור חסר חוט שדרה, מתוודעים הצופים בעידן שלאחר הקמת מדינת ישראל ליהודי מסוג חדש, הירואי, לוחם, אך גם הוגן ורודף שלום.

עומר ברטוב כותב, כי השואה והקמת מדינת ישראל הפכו מוקד לדיון פתוח, אך בעוד שהשואה לא "הסתדרה טוב" עם המסורת הקולנועית האמריקאית, המשקפת יותר אופטימיות על העולם, יסוד מדינת ישראל בהחלט התאים וסיפק את הצורך ב"תיקון" דמות היהודי.

...הדמיון בין השמות "פלישתים" ו"פלשתינאים" רק מקל על האסוציאציה.

 

פרק שלישי: סוכני המיתוס באפוס התנ"כי

המבעים האודיו ויזואליים כסוכני זכרון הסטורי תרבותי.

הגיבור התנ"כי – זהות קונפליקטים וניגודים:

סרטי התנ"ך ההוליוודיים נוצרו עבור קהל צופים נוצרי, הכולל מיעוט יהודי בעל השפעה. הגיבורים הם יהודים, אך עם זאת ההדגשים בסרטים אינם על תרבותם היהודית, מקורותיה וייחודה, כי אם על מטרות אידאולוגיות אוניברסאליות או נוצריות.

שמשון הוא גיבור העל האולטימטיבי. הוא כה חזק עד שאינו זקוק לאומץ ומפרספקטיבה זו הוא אינו גיבור כלל.

דוד המלך הוא מי שיוצרי הסרטים אוהבים לאהוב. סצנת הרחצה על הגג מוצגת כמהלך פיתוי שתוכנן על ידי בת שבע, מבחינה זו דוד הוא קרבן לפתוי נשי לא פחות משמשון.

משה ב"עשרת הדברות" של שנת 1923, בגרסה האילמת, הוא איש זקן וחמור סבר. הגרסה השניה משנת 1956 נוצרה, על פי דה מיל, מתוך הענות לדרישות הקהל. משה, הוא צ'רלטון הסטון, שחקן צעיר, כריזמטי ותכול עיניים, נבחר לתפקיד, בין השאר, בשל דמיונו החיצוני לפסל "משה" של מיכלאג'לו. דה מיל בחר לעצב את דמותו כנסיך מצרים. משה גבור "עשרת הדיברות" משנת 1956 הוא גבר כובש שלא ניתן לעמוד בפניו.

"עשרת הדברות" מדגיש את אהבת הצדק והדמוקרטיה הטבועה בדמו, אם כי דפוסי מנהיגותו אינם דמוקרטיים. בדמותו אין זכר למשה המקראי המהסס ומנסה להתחמק, הוא נולד לתפקידו.

נסיונו של דה בוסיו בשנת 1975 לעצב סרט שונה, קטן ומציאותי ככל האפשר – "משה נותן החוק" – בא לידי ביטוי גם בעיצוב הגיבור. משה, ברט לנקסטר, ארצי יותר, מזוקן, שחום, ממוצע למראה ונטול זוהר הוליוודי.

"החכם באדם" – כקודמיו, שמשון ודוד, אינו עומד בקסמי האישה.

קונפליקטים וניגודים:

גיבוריו הקולנועיים של המיתוס התנ"כי מתאפיינים בסבך של קונפליקטים וסתירות פנימיות הגורמים להם לסטות מדרך הישר על מנת לשוב אליה מחוזקים, או לשלם מחיר החטא ולהוות דוגמא לדורות [אלמנט תנ"כי אך גם קולנועי-הוליוודי: "קונפליקט"].

משה, אף שגדל תחת כנפי אמונה זרה מתגלה ב"עשרת הדברות" כחזק ויציב באמונתו מרגע ההתגלות. אהבתו נתונה לאלוהיו, הנשים משניות. הסתירות הטבועות בו נובעות בעיקר מליבו הרך מול כובד האחריות הציבורית המונחת על כתפיו.

הנשים בחייו:

גיבורי התנ"ך, ברובם המוחלט, הם האבות המייסדים של העם העברי המתהווה המסייעים בעיצובו וגיבושו של שלטון החוק. בסרטי התנ"ך של שנות החמישים חולקות מספר דמויות נשיות את כותרות הסרטים עם הגיבורים: "דוד ובת שבע", "שמשון ודלילה", "שלמה ומלכת שבא". ("סיפורה של רות" ו"אסתר והמלך" – הן זוכות לבצע אקט או שניים של בחירה). התוואי, כפי שמציין נכונה ברוס בבינגטון, הוא שכאשר דמות נשית חולקת כותרת הרקע הוא לרוב פיתוי האורב לגיבור. (כמו הפאם-פאטאל בסרטי ה"פילם-נואר).

האם:

דמות האם בסרטי התנ"ך, בהתאם לקונבנציות קולנועיות וספרותיות בשנות החמישים, פשוטה, אוהבת, מעשית ונכונה להקריב. תפקידה הקטן אינו מלמד על חשיבותה.

משה ב"עשרת הדברות" זוכה בשתי אמהות, שתיהן טובות, מסורות ונכונות להקריב.

אשת החיק ו"בת השכן":

אשת החיק זוכה לעדנה רבה בסרטי האפוס התנ"כי של שנות החמישים. היא אינה חלק מן הקונפליקט או הנסיון שעל הגיבור לעבור, לעיתים היא עומדת בינו ובין אמונתו, כמתחרה על אהבתו לאל ולכן חייבת להיות מובסת. כך ב"עשרת הדיברות".

גורלה של מיכל, אשת דוד וסמל האיחוד בין בתי דוד ושאול, עגום יותר. דמות מיכל מעוצבת ככלבתא זדונית. [לעומת ברנדס].

האישה המפתה:

הדמות הנשית המרתקת מכולן היא, ללא ספק, האישה המפתה. בסרטים ההוליוודיים היא תמיד מובסת, אך לתבוסתה שני אופנים אפשריים:

1.      היא נחקרת, נענשת ולרוב מתה.

2.      היא נחקרת וניצלת מגורלה תוך שהיא הופכה נערה טובה.

מלכת שבא – כדלילה היא נענשת וגם נגאלת אלא שהתוצאה הסופית היא גאולה ולא מוות.

האוייב:

בכל סרטי התנ"ך מתקיימת אקסיומה של אוייב מול גיבור. האוייב משתנה והגיבור תמיד מנצח. אולם יש שהאוייבים מעניינים במיוחד.

דמות מעניינת נוספת של אוייב מעוצבת בשנת 1956 בסרטו של דה מיל "עשרת הדברות". שלא כבגרסה הראשונה, רעמסס, מלך מצרים, אינו דמות חד מימדית של אוייב אכזר ואטום לב. ככלות הכל, משה והוא גדלו, על פי התסריט, כאחים בארמון. הסרט בונה רקע לקנאה ויריבות מצד רעמסס: תחרות על לבו של פרעה, התמודדות רומטית וצורך להוכיח עליונות מתמדת על משה.

הנביא:

על משבצת דמותו של "האיש הרע" בסרטי התנ"ך מתחרים גם הנביאים. דמויותיהם העוינות של נתן הנביא ב"דוד ובת שבע" (1951), ושל שמואל הנביא ב"דוד וגוליית" (1961) מעוררות תחושת התנגדות, שלא לומר תעוב, בקהל הצופים האוהד את הגיבור האפי.

 

פרק רביעי: דת, דמוקרטיה וסרטי תנ"ך

שלמה זנד רואה בהולדת הקולנוע והתהוות הדמוקרטיה המודרנית, תופעות קשורות שנוצרו במקביל על רקע עליית כוחם של המונים חדשים.

אנומליה אמריקאית:

לדמוקרטיה האמריקאית מאפיינים ייחודיים. בסיס לזהות הלאומית האמריקאית: אינדווידואליזם וסוברניות עממית. מרכיב חשוב אחר הינו המרכיב הדתי-שמרני.

חופש ושוויון ל"עם הנבחר":

בחינת סרטי האפוס התנ"כי מגלה עובדה מעניינת. אין ולו סרט אחד הנמנע מעיסוק בולט בתמות דמוקרטיות ליברליות: הומניזם, חופש, התנגדות לעבדות ושוויון בין בני אדם.

"עשרת הדברות" הוא סרט על חופש במוצהר ובגלוי. בפרולוג נאמר "נושא לא רגיל: סיפור לידתו של החופש". אחד מן המשפטים המפורסמים בסרט, בו נעשה שימוש גם בפרסומות, הנו קטע מפסוק י' בספר ויקרא כה', הדן בשנת היובל: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".

מנהיגותו של משה אינה דמוקרטית, אולם ערכים ליברליים טבועים באופיו.

בכל הסרטים האלה קשה שלא להבחין בהקבלה הנעשית בין ארה"ב המודרנית ובין בני ישראל כ"עם הנבחר", ירא האלוהים, המשחרר את העולם מעבדות. מוטיב העבדות, טוען ובצדק בבינגטון, דומיננטי במידה אובססיבית.

העבדות מוצגת כחלק מ"חבילת רוע" הכוללת אתאיזם, יוהרה, ושלטון טוטליטארי. לשון אחרת, האלמנטים המאיימים על הדמוקרטיות הליברליות. הפרדוקס הוא שארה"ב היא מדינה שבה התקיימה עבדות כפשוטה. ומחאת השחורים צוברת תאוצה.

בבינגטון בוחר להתמודד עם הפרדוקס בכך שהוא רואה בסרטי התנ"ך דרך להתמודד עם אי הנחת ותחושות האשם הליברליות כלפי אפליית השחורים. דעתי היא כי יש לראות באחידות ההדגשות הללו נסיון לתאר משאלות לב להווה ולעתיד טוב באמצעות הושטת יד ליסודות אידאליים מן העבר הרחוק.

מאבקי האלים ושאלות של אמונה:

לא רק נצחונה של הדמוקרטיה נחגג בסרטי התנ"ך אלא גם ובעיקר נצחונו של אל יחיד, אבסטרקטי, על אלים רבים, מעשי ידי אדם. אף שהאל עצמו אינו דמוקרטי, אמונה בו מזוהה עם חופש, דמוקרטיה ואימוץ ערכים ליברליים.

החיבור בין מסרים דתיים ואידאופוליטיים מוביל לא אחת לביטויים של אנכרוניזם דתי, הנראים, לעיתים, אבסורדיים עד מגוחכים.

משה מתחרה עם החרטומים קוסמי המלך וההבדל בינו ובינם לחלוטין אינו ברור. האם הוא פשוט קוסם טוב יותר? בבינגטון מציין נקודה זו כבעייתית ורואה בה אלמנט היוצר פיחות במעמדו של אלוהים... ומציג זאת כסקפטיסיזם.

המאמינים באלים האחרים, אם טובים הם ביסודם, מבינים את טעותם וממירים את אמונתם הראשונה או לפחות מכירים בכשלונה.

כאשר הדמויות נמנעות מלהכיר בעליונותו של האלוהים הן נצפות לרוב כשליליות ונענשות.

"עשרת הדברות" שהיה מועמד בשנת 1956 לשבע קטגוריות בטקס פרסי האוסקר, בהם "הסרט הטוב ביותר", זיכה את יוצריו באוסקר אחד, עבור האפקטים המיוחדים. הפרס ניתן על הסצינה המפורסמת ביותר בסרט – קריעת ים סוף.

ברית ישנה חדשה – אלמנטים נוצריים בסרטי התנ"ך:

מרבית סרטי התנ"ך, אף שהם מספרים את סיפורם של בני ישראל ולמעשה את ערש לידתה והתפתחותה של היהדות, גדושים באלמנטים מתחום האמונה הנוצרית.

את גרסת 1956 של "עשרת הדברות" מגדיר לארי קרייצר כסרט שהוא בבסיסו נוצרי שמרני עם אלוזיות מרובות לסיפור חייו של ישו. כשמשה יורד מהר סיני, אחרי המפגש עם אלוהים, ומדבר עם ציפורה אשתו ויהושע רעו, הוא משתמש במונחים של יוחנן. הוא מספר איך דרך הסנה הבוער דברי אלוהים נגלו אליו. הוא מתאר זאת תוך הערות כ"ואלוהים היה אלוהים", "הוא אינו בשר כי אם רוח", "אורה של רוח הנצח", "אורו הוא בכל אדם".

משה מוגדר בסרט כגואל, הוא ה – deliverer. הדמויות והארועים מובנים כדמוי או דגם לחייו ופועלו של ישו. לפני "מכת בכורות" סועד משה עם רעיו. בסרט מונצחת סעודה הנראית דומה לסדר פסח מודרני אך מזכירה, יותר מכל, את תמונתו המפורסמת של לאונרדו דה וינצ'י מסוף המאה ה-15 "הסעודה האחרונה" של ישו.

 

פרק חמישי: אלוזיות מודרניות

כוחם של סרטי האפוס התנ"כי הוא, בין השאר, ביכולתם לייצר אמירות מודרניות ולהחיות נרטיבים קדומים על ידי הפיכתם לעכשוויים ורלוונטיים, ובכך לאפשר הזדהות מצד קהל הצופים, על אף מרחק הזמן.

יחסי מגדר:

בשנות ה-50 הגיע לשיאו מיתוס "עקרת הבית המאושרת" אשר שרת, בין השאר, את הגברים ששבו משדות הקרב וביקשו להשיב במהירות האפשרית את המצב לקדמותו, לראות את מקומות העבודה, שנתפסו בשנות המלחמה על ידי נשים, מתפנים עבורם, ואת הנשים שבות בשמחה ל"מקומן הטבעי". הנשים, עם זאת, חוו עצמאות חדשה ואפשרות לבטא את עצמן בתחומים שנחסמו עד כה בפניהן.

דוד מפתיע בדעותיו הליברליות והפמיניסטיות.

מין אלימות ומוסר:

סרטי התנ"ך בלטו בכמות ובאופי סצינות המין והאלימות שהוצגו בהם. מרחק הזמן וקדושת הטקסט המקראי "הכשירו" לצפייה מחזות ייחודיים, שלא ניתן היה לראותם בסרטים אחרים בני התקופה. גברים חשופי חזה בחצאיות קצרצרות, נשים מעורטלות למחצה בבגדים שקופים, רקודי בטן חושניים ונועזים, יחסים הומוסקסואליים, גלוי עריות ואורגיות מיניות לצד עינויים גופניים, התעללות פיזית, רציחות וקורבנות אדם, כל אלה בסרטים שלא סווגו כסרטי מין או אלימות.

הצגתו של ליבידו נשי חזק, בשל החיזוק שנתנה למעמד האשה כבעלת מיניות עצמאית.

כניסתו של משה לארמון בסרט "עשרת הדברות" מלווה מופעסנסואלי, צבעוני ונועז. הליבידו הנשי חזק בסרט מן הגברי. נפרטיטי אינה יכולה לחדול מלחשוק במשה... הסרט רווי סצינות של ענויי גוף ואלימות. סצנת עגל הזהב המשלבת מין ואלימות מהווה שיא עבור שתי התופעות גם יחד.

פסטורליות ואיכות סביבה:

הצגת מחוזות הטבע, רועים ועובדי האדמה כערש התמימות והאידאלים וכבטוי לקשר בין העם לאלוהיו הייתה לתימה חוזרת בכמה מסרטי התנ"ך. הפסטורליות ממלאת גם ב"עשרת הדברות" תפקיד מרכזי. סנה בוער, הר האלוהים הוולקאני... ועוד [תופעות טבע יותר].