שבח השמחה

קוד: שבח השמחה בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל:

"ושבחתי אני את השמחה" (קהלת, ח', 15).
השמחה היא יסוד גדול בתנ"ך. כך כאן, על אף שבמקום אחר הוא אומר - "ולשמחה מה זאת עושה" (קהלת, ב', 2), כמסורת סתירותיו העצמיות, ואולי כאן הכוונה לשמחה בלי יראת שמיים, כמקבילה שם - השחוק, שטוב הכעס ממנו, על פי קהלת, אף כי במקום אחר, שוב, הוא אומר, כי אל תרבה לכעוס, אך הוא כבר מחוץ לענייננו. וכך גם בברכות ובקללות - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח', 47), אז - "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (שם, 65). וכן אומר ר' נחמן מברסלב - 'אין יאוש בעולם כלל', והוא משבח את השמחה כדת החסידות. ואכן, נראה כי שורש כל הרעות היא העצבות, או אף - הפסיומיות. כך גם אומרים חכמים, שאין נביא מתנבא אלא מתוך שמחה, וכן גם הכהן הגדול צריך לשמוח. ורק נותר לתמוה על ירמיה, למשל, שמקלל את האיש שבישר לאביו על היוולדו ואומר - "ויכלו בבשת ימי" ועוד. והשאלה פתוחה. וכן קראתי במקום כלשהו, כי אין את המילה 'תקוה' בשפות שמיות אחרות, הקרובות לעברית, אלא רק אצל היהודים, כנראה מתוך כל סבלותיהם, ואולי גם מכאן הכמיהה למשיח גואל. וכן אומרים - 'חשוב טוב - יהיה טוב', שכן למחשבה יש כוח להשפיע על המציאות, וחיוך, שלא עולה כסף, גורר חיוך כתגובה, כטבע האנושי. ולכן הפסימיזם הוא חור שחור, ששואב אליו את הכול, עד מחשבת המוות, והאופטימיזם הוא שמש וחיים.