בדיאלוג של אפלטון "פלבוס" אפלטון מנסה להוכיח, כנגד דעת פלבוס, כי הטוב הוא תבונה ולא הנאה. בהתחלה ניסוב הדיון בשאלת האחד והריבוי בכוונה לפרט את סוגי ההנאה, אך אז הוא נזכר כי הטוב הוא בכלל דבר שלישי – ערבובם של השניים, שהרי אי-אפשר שתבוא הנאה בלי שכל וכן אי-אפשר לשכל בלי הנאה. וישנו גם מין רביעי – "הסיבה הגורמת למזיגת השניים" (כל כתבי אפלטון, כרך ג', עמ' 447). ואולי גם חמישי – "הגורם להפרדתם" (שם). ועוד הוא אומר, כי אחד בלתי מוגבל ושני מוגבל. ועדיין נותר המרוץ על המקום השני. וממשיך – "השכל נמצא מקורב ל'סיבה'... ואילו ההנאה נמצאה בלתי מוגבלת" (שם, עמ' 458). הנאה יכולה להיות כוזבת ואמיתית בדיוק כמו סברה, הוא מנסה להוכיח. סברותינו – על-פי זיכרון ותחושה. "הגרועים שמחים בדרך כלל בהנאות כוזבות" (שם, 475). מי ששמח, אפילו לריק, בלא ספק שמח הוא, אך לעיתים לא על מה שישנו. וכן במיני פחד וכעס. השינויים הגדולים מסיבים לנו צער והנאה. ישנם שלושה אורחות חיים – נעים, מיצר ולא כך ולא כך. יש הטוענים כי הנאות אינן אלא התחמקות מצער ואין בהן ממש. חולים שמחסורם גדול גם הנאתם גדולה יותר, כגון חיכוך הגרדת. הנאת הפריצות לעומת ישוב הדעת נטולת רסן ומפריזה על המידה. הנאה אם כך מעורבת בצער. וכן יש בכי מתוך שמחה. צרות עין היא צער והנאה והיא אי-ידיעה עצמית. אי ידיעת עצמם של החזקים היא שנואה ומסוכנת ואילו של החלשים – טבע המגוחך. טוענים כי הנאה מתהווה ולא הווה. והתהוות באה למען הויה. כלומר – ההנאה באה לשם משהו. ועל-כן היא אינה הטוב. על כל פנים – "התבונה יש לה בטוב חלק רב יותר משיש להנאה" (שם, עמ' 506). הסדר הוא אם כך כזה: הראשון במעלה – המתוכן, השני – סימטריה ויופי, השלישי – שכל ותבונה, הרביעי – מדעים, אמנויות וסברות נכונות, והחמישי – ההנאות הטהורות נטולות הצער.
וכך כותב קהלת בפרק ב', 1 - "אמרתי אני בלבי לכה-נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם-הוא הבל". וכן הבל הוא הנאמר בפסוק 8 – "עשיתי לי שרים ושרות ותענוגת בני האדם שדה ושדות". הנאה בלשון התנ"ך – תענוג. אך לעומת זאת בפסוק 13 הוא אומר – "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן-הסכלות כיתרון האור מן החשך", אף כי 14 – "מקרה אחד יקרה את-כלם". ומול התענוג יש את המכאוב כבפסוק 23 – "כי כל-ימיו מכאבים וכעס ענינו גם-בלילה לא-שכב לבו גם-זה הבל הוא". אז מה סיכומו של דבר? בפסוק 24 נראה כאילו יד ההנאה גוברת – "אין-טוב באדם שיאכל ושתה והראה את-נפשו טוב בעמלו גם-זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא". אך בפסוק האחרון, 26, יד החכמה גוברת – "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים גם-זה הבל ורעות רוח". וסיכומו האחרון, נזכיר, מצוי בפרק האחרון, יב, שם נאמר בפסוק 13 – "סוף דבר הכל נשמע את-האלהים ירא ואת-מצותיו שמור כי-זה כל-האדם". אולי זהו המתוכן עליו מדבר אפלטון כראשון במעלה.