משל הנשמות התועות של הרבי מקוצק, או - על מידת האמת

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

משל הנשמות התועות של הרבי מקוצק, או – על מידת האמת

תהלים פה12 : "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף "

"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא. הדא הוא דכתיב: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל ייברא, שכולו שקרים; צדק אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב: 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? - תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב: 'אמת מארץ תצמח'" (בראשית רבה ה', ה).

 

זה עתה יצא לאור ספר חדש מאת הרב אברהם יהושע השל – "קוצק – במאבק למען חיי אמת" (מגיד, 2015), עם הקדמה ארוכה מאת דרור בונדי, המומחה בהשל. בספר משורטט הניגוד החריף שבין הבעל שם טוב ובין הרבי מקוצק – בעוד הראשון הטיף לחסד ולאהבה, השני הטיף למידת האמת, האמת הקשה והכואבת; בעוד הראשון אמר כי אלוהים נמצא בכל מקום ואצל כל אדם, השני אמר כי אלוהים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס; וכן הלאה. בנפרד, אפשר להשוות בין הגותו של הרבי מקוצק ובין זו של קירקגור ושל האקזיסטנציאליזם בכלל, כפי שאכן מוצע.

או שמא הפער ניתן לגישור, כפי שמציע הפסוק הראשון המופיע במדרש לעיל –

תהלים פה11 : " חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו " ?

 

משל אחד מתוך הספר – על "הנשמות התועות" (אולי בדומה ל"נשמות דתוהו שבקבלה ואצל הרב קוק) – צד את עיני ואני מביאו כאן:

 

"לחיות בעולם שבו האמת מוטלת באדמה, במקום שכולם מרמים את עצמם מכף רגל ועד ראש – משמע לחיות בעולם הדמיון. אילולא שיקר האדם לעצמו, לו היה יודע שהעולם הזה הנו עולם השקר, הרי לפחות היה יודע את האמת שבשקר. אבל היות שהוא מרמה את עצמו ומאמין שמעשיו ממשיים ומחשבותיו משמעותיות – הרי שהוא חי בעולם הדמיון. אפילו כשהוא מת, משלה הוא את עצמו שהוא חי. גם כשהוא יושב בטל, סבור הוא שעשה משהו.

השאלה שעל כל אדם להתלבט בה היא: האם אין אני חי בעולם הדמיון? האם חיי, ענייניי והדברים שאני משוכנע בהם, אינם אלא אחיזת עיניים?

ר' שמחה בונים ור' מנדל [מקוצק] מספרים שלעתים קרובות הם פוגשים במתים, כאלה שאינם מודעים לכך שמתו, אנשים החיים בעולם הדמיון, נשמות תועות, שאפילו לגהינום אין מניחים להם להיכנס... [כמו הלימבו בנצרות] הן אינן קיימות בעולם הזה, ואינן חיות בעולם הבא. הן טרודות ומבולבלות, ומתרוצצות כל הזמן מבלי לדעת לאן; הן פועלות, משוטטות ללא הרף, בלי מטרה ובלי סיבה. הן קיימות בכל מקום. ובמקום שאין רואים אותן – שם הן גדלות. מי רודף אותן? מי מגרש אותן? הן עצמן אינן יודעות לאן הן רצות. הן אינן שואלות שאלות, ואינן חושבות. הן אף אינן מסוגלות לשאול שאלות או לחשוב, מפני שאינן מסוגלות לעמוד על מקומן אפילו לרגע אחד. במקום שבו מתחוללת מהומה, במקום שבו מתקהלים אנשים – שם אתה מוצא אותן. הן עושות עסקים, מרעישות, קונות ומוכרות, נוסעות אל היריד וממנו (ומכנס אחד לכנס אחר). הן מדברות אל בני אדם, ונחשבות לבני אדם חיים... הן רוחות בלי גופים ויש להן שיגעונות של גופים... מפליגות באניות, עוסקות במסחר, מרוויחות ומפסידות, מבלי לחוש כלל שהן חיות בעולם הדמיון... הן אינן יודעות כלל שקנייתן אינה קנייה ומכירתן אינה מכירה; הן אינן רוכשות לעצמן שום דבר וגם אינן מאבדות שום דבר, התרוצצותן וחפזונן הן אפס ותוהו, כי לכל שיגעונותיהן אין שום ממשות...

הנשמות התועות הללו מפרפרות בסחרחורת במשך אלפי שנים, בשיגעון של חייהן-לשעבר בעולם הזה, עד שנמצא אדם אחד שמזהה אותן, שמעמיד אותן על מקומן ומשלח אותן אל מנוחתן... מעצם העובדה שמכריחים אותן להיעצר ולהתחיל לחשוב, הן מקבלות את תיקונן הראשון. לפתע הן מכירות בכך שאינן שייכות לעולם הזה והן חולפות מכאן..." (קוצק, עמ' 66-67).

 

לי התיאור הזכיר, בין היתר, את הסרט "החוש השישי", המציג – בלי לגלות את הסוף המפתיע – ילד שיכול לראות רוחות של מתים. זה וגם זה מהווים משל רב עוצמה על חייהם של בני אדם בכלל. (או כפי שאמר לי חבר זה עתה – אנו רק חולפים בעולם הזה).

על כל פנים, מאמרות רבות בספר מצליפות – כקוץ, אכן – בפניי הקורא ומוסיפות נקודת הסתכלות עזה ומקורית. (אעיר כי הרבי מקוצק הסתגר בחדרו בעשרים שנות חייו האחרונות).