מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
נכתב ב: 20:52:34 28.03.2015, כתוספת/תגובה ל: מיכה ג
מיכה ג12: " לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער"
יש כאן משהו מהותי מאוד ביהדות ובדתות בכלל, השמות את האדם במרכז. את האדם ולא את אלוהים? כן. כך למשל נאמר בגמרא:
"לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת (מישראל) מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת (מישראל), מעלה עליו הכתוב, כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך: ושלא יהו המינין אומרים: הרבה רשויות בשמיים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא; שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר: בשבילי נברא העולם". (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד, משנה ה).
אמנם הרמב"ם בספרו הגדול מורה נבוכים מציג דעה אחרת, חדשנית לזמנו ומטרימה את קופרניקוס, לפיה לא העולם במרכז, וממילא לא האדם שזה עולמו, אך גם הוא במקום אחר נראה שמשלים עם התפיסה הזו, שכן הוא אומר (הלכות תשובה ג ד):
"לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.
חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.
עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".
שוב, האדם המאמין רואה עצמו במרכז היקום וכאילו הכול תלוי בו. זו תפיסה די ילדותית של העולם, ואכן כך נראה העולם בעיניי הילד, אך היא מתמידה גם בבגרות ברמה מסוימת, וזו הסיבה, לדעתי, שקורבנות אונס רבות רואות בעצמן אשמה על האונס שעברו, למרות שמנסים שוב ושוב והסביר להן בנימוקים הגיוניים שאין זה כך.
ביטוי יפה לכך – שהוא המעורר למאמרון הזה – מצאתי בספרו הטרי של יובל נח הררי, אתיאיסט מושבע - "ההיסטוריה של המחר" (דביר, 2015):
"התנ"ך שיווק למאמיניו תפיסה היסטורית מונותיאיסטית, שאומרת "כל דבר שקורה בעולם – קורה בגללי" . המונותיאיסט מאמין שבעולם שולט כוח אחד ויחיד, אשר מתעניין מעל הכול בי ובמעשיי. כל דבר טוב שקורה בעולם הוא פרס על מעשיי הטובים, וכל דבר רע הוא עונש על חטאיי. כך למשל אם הכתה בצורת בארץ ישראל, או אם נבוכדנצר מלך בבל פלש לארץ והגלה את יושביה, הרי זה עונש על חטאינו. ואם המלך כורש הביס את הבבלים והתיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש – זהו כמובן פרס מאלוהים על מעשינו הטובים. התנ"ך לא מכיר באפשרות שהבצורת הכתה בנו בגלל הר געש שהתפרץ בפיליפינים, שנבוכדנצר פלש לאזור בגלל האינטרסים הכלכליים של האימפריה הבבלית, או שלמלך כורש היו סיבות פוליטיות משלו לנטות חסד ליהודים. לכן התנ"ך לא מגלה עניין רב בהבנת מערכת האקלים העולמית, בהבנת הכלכלה הבבלית, או בהבנת הפוליטיקה של האימפריה הפרסית.
זהו כשל פסיכולוגי נפוץ וידוע, שכל בני האדם לוקים בו בילדותם. ילדים קטנים בני כל הדתות והתרבויות בטוחים שהם מרכז העולם ושכל דבר שקורה, קורה בגללם, ולכן הם לא באמת מתעניינים בעולם הפנימי ובמצב החברתי של אנשים אחרים. זו אחת הסיבות מדוע גירושים הם אירוע כל כך טראומטי לילדים קטנים. ילד בן חמש לא מסוגל להבין שמשהו חשוב קורה בעולם מסיבות שאינן קשורות ישירות בו. לא משנה כמה פעמים תסבירו לילד בן חמש שאמא ואבא הם אנשים עצמאיים עם בעיות ורצונות משלהם, שהם לא התגרשו בגללו, וששום דבר שהוא יעשה לא ישנה את המצב – הילד לא יקלוט את זה, כי הוא שבוי בקונספציה שכל העולם מסתובב סביבו. חלק מבני האדם משתחררים מהתפיסה הילדותית הזו כשהם גדלים; מונותיאיסטים נשארים שבויים בתפיסה הזו עד יום מותם. כמו הילד הקטן שחושב שאמא ואבא מתגרשים בגללו, כך המונותיאיסט נוטה להאמין שהפרסים נלחמים בבבלים בגללו" (עמ' 187-188).
והאין הרבה יהודים מרגישים שעיניי כל העולם מופנות אלינו משום שאנו עמו הנבחר של אלוהים והגאולה בפתח? ואולי זה באמת כך?
בנפרד אומר, כי יתכן שזהו מאפיין בסיסי ביותר של האדם, שאי אפשר להיגמל ממנו לגמרי, והרי זו התפיסה של הסוליפסיזם, לפיה הודאות היחידה שיש לי היא קיומי, בעוד תודעת האחרים יכולה להיחשב כאשליה בלבד. ובכן הנושא עמוק מבחינה פילוסופית ופסיכולוגית.
ואולם, בעודי כותב אינני יכול שלא להבחין במוזרות גדולה – שהדת אמורה לשים את אלוהים במרכז, אבל היא שמה את האדם במרכז. והדרך היחידה שיש לי לבאר זאת היא על ידי רעיון הבריאה בצלם האל, שדיברתי עליו כה רבות.