והנם שולחים את הזמורה אל אפם - הבדלה?

קוד: והנם שולחים את הזמורה אל אפם - הבדלה? בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

יחזקאל ח יז:

וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת-הַזְּמוֹרָה אֶל-אַפָּם . 

רש"י (וכעין זה מצודות):

·         והנם שולחים את הזמורה אל אפם  - והנה שולחים אל חוטמם את ריח רע של זמורה זו שהם מזמרים ברוח היוצא מפי טבעת כלומר בושתם זה אל פניהם ישוב, ומנחם פי' והנם שולחים את הזמורה אל אפם ענין דופי וקלון הוא לפירושו השוה ריח מקטרתם וכעס קרבנם וניחוחים למלאכת דופי נקבים ואחוריהם אל היכל ה' יורה על הענין

ואולם זמורה מופיע כמין עץ:

במדבר יג23 : " ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם   זמורה   ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים "

וכן גם ביחזקאל בהמשך:

יחזקאל טו2 : " בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עץ   הזמורה   אשר היה בעצי היער "

וכן:

בראשית מג11: " ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו   מזמרת   הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים "  

ואולי גם:

שיר השירים ב12: " הנצנים נראו בארץ עת   הזמיר   הגיע וקול התור נשמע בארצנו "  

 

אם כך כנראה הכוונה שהיו שולחים איזשהו ענף לאפם ומריחים.

האם רק לי זה מזכיר את טקס ההבדלה היהודי? כזכור, מברכים "בורא מיני בשמים" ומריחים מיני בשמים.

ייתכן, אם כן, כפי שקרה בהרבה ממצוות היהודים, למן הקורבנות ועד ההתחפשות בפורים, שיש כאן שריד למנהג אלילי קדום, שקיבל עיצוב מחדש למנהג יהודי מקובל ומאושר.

ואולם, יש לזכור כי זו רק הנחה, היפותזה, ועדיין יש לבדוק אם אכן התקיים מנהג אלילי כזה וכן מאימתי החל המנהג היהודי.

גורדון, על כל פנים, מציג זאת ושולל זאת גם-יחד:

"יש המפרשים, כי הכוונה כאן למנהג הפרסים הקדמונים, שבשעה שעבדו והתפללו להורמיז (אורמצד) אלוהי השמש והאור, היו מגישים אגודת ענפים אל פיהם ואפם, כדי שלא לטמא בנשימתם הטמאה את שפע הקדושה השופע מן האלוהים וממלא את המקדש. אך מלבד שקשה להאמין, כי התפשט המנהג הפרסי הזה והגיע עד לירושלים, בשעה שעם פרס כמעט שלא היה ידוע עוד אז, הלוא יפלא שיחשוב יחזקאל את הפרט הזה לדבר נורא כל-כך, עד שהוא מזכירו לבסוף כאלילות היותר נוראה. והנראה שהנביא רומז כאן לאיזה מין עבודה בזויה מאוד, שהייתה ידועה בימים ההם".

ואולם, אני דוחה את דחייתו של גורדון (בחלקה), שהרי אין זה מקרה יחידי שבו הנביא מוכיח את העם על דבר שנראה של מה בכך, אך בעצם הוא סמלי (או מעין מיטונומי), שהרי מצאנו:

צפניה א9 : " ופקדתי על כל הדולג   על המפתן   ביום ההוא הממלאים בית אדניהם חמס ומרמה "

כנראה מנהג פלישתי המוזכר קודם לכן התנ"ך:

שמואל א ה4 : " וישכמו בבקר ממחרת והנה דגון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה' וראש דגון ושתי כפות ידיו כרתות אל   המפתן   רק דגון נשאר עליו "

שמואל א ה5 : " על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית דגון על   מפתן   דגון באשדוד עד היום הזה ".