ישעיה נג' והשואה

מאת: חגי הופר

ישעיה נג' והשואה

לאחרונה התייחסתי לשאלה – "איפה היה אלוהים בשואה?" [1], כשבתוכה מקופלת השאלה – מה חטאו שכך קרה להם? במאמר זה ברצוני להציע הסבר חדש על פי פרשת "הנה ישכיל עבדי" (ישעיה נב13-נג12). [2] לפי הסבר זה ישראל לא חטאו, אלא סבלם בא להם בגלל חטא העמים שסביבם, כפי שמתואר בפרק.

ישנו ויכוח עתיק בדבר השאלה על מי מדבר פרק זה. התרגום והמדרשים העתיקים סוברים שהפרק מדבר על המשיח, ואילו רש"י הוא כנראה הראשון שסובר שהוא מדבר על עם ישראל, ובעקבותיו הלכו רבים. לגבי הנוצרים – זהו פרק מרכזי בהוכחת משיחותו של ישוע. יש נימוקים לכאן ולכאן – מחד, יש כמה "פרקי עבד ה'" כשבקודמים נראה שמדובר בעם ישראל. מאידך, הפרק הזה מדבר בלשון יחיד ולא בכדי. וכן הלאה, נימוקים לרוב. איני בא להכריע בויכוח, רק להציע קריאה. ויתכן גם לטעון שקורות המשיח דומות בצורה מפתיעה לקורות ישראל ואולי מייצגות אותן.

עניין בפני עצמו הוא העיקרון של הפרק הזה – היחיד הסובל בעבור הכלל. שאלה לגיטימית היא – היכן הצדק האלוהי במהלך שכזה? שאלה דומה, אם כי פחותה, היא היכן הצדק שבעיקרון הקורבן ובמה חטאו השה או הפרה? אלו שאלות מעניינות, אך אין בידי תשובה מספקת להן. עם זאת, אין ספק שהן חלק מהעיקרון האלוהי הקבוע בתנ"ך.

נפנה אם כך לפרק עצמו:

 

ישעיה נב:

יג הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד. 

הנה עם ישראל הקים מדינה, המצליחה באופן יוצא מן הכלל.

יד כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם. 

שממו ניתן לפרש מלשון שיממון – לאחר שהרבה מדינות נכבשו על-ידי הנאצים ושממו, או לאחר שכל אומות העולם שתקו במהלך השואה ולא הפציצו את המשרפות. או מלשון השתוממות – כאשר התפלאו העמים למול נס הקמת מדינת ישראל.

טו כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים, עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם:  כִּי אֲשֶׁר לֹא-סֻפַּר לָהֶם, רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ, הִתְבּוֹנָנוּ.

העמים משתוממים מול הישגי המדינה המפעימים: ניצחון 1948, ניצחון 1967, מבצע אנטבה, חידוש השפה העברית, צמיחת הכלכלה וכן הלאה.

ישעיה נג:

א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה. 

מי היה יכול להאמין בעמים שכך יקרה? הדעה הרווחת הייתה שישראל לעולם עוד לא ישוב לארצו.

ב וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה--לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. 

ההתחלה הייתה קשה, היינו צריכים לייבש את הביצות ולהפריח את השממה. ובשואה אנשים איבדו את תוארם והדרם.

ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. 

עם ישראל סבל רבות בגולה והיה נבזה בעיניי כל, והשיא הגיע בשואה. מסתר פנים – ניתן לפרש גם על ה' שהסתיר פניו מישראל.

ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.  ה וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.  ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  ז נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו. 

כאן מגיע ההסבר לסבל – אלה ייסורי תמורה על חטאם של אחרים! ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים – זו הייתה הדעה הנפוצה על היהודים. בחבורתו נרפא לנו - האנטישמים חשבו שכל צרותיהם באו להם מעם היהודי ועם ההצקה לו, הם חשבו, באה להם רווחה. כשה לטבח יובל – ביטוי שהפך כבר שם נרדף לשואה. ולא יפתח פיו – גם אם רצה להתלונן לא היה למי.

ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ:  כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. 

מעצר וממשפט לקח – ישראל הומתו לא על-פי דין, אלא ברדיפות. ובשואה נגזרו מארץ החיים, מתו. מפשע עמי – תיקון החוקרים המקובל כאן הוא "מפשע עמים". נגע למו – עתה מובן מדוע למו בא בלשון רבים, שכן רבים היו המומתים.

ט וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. 

נהרג ונקבר על-ידי רשעים עשירים על-לא עוול בכפו.

י וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח. 

וה' חפץ דכאו – כאן רמז ברור למחנה הריכוז "דכאו"! [3] ועל-כן המשפט המזעזע, אם נבינו כך, מודה שזה היה רצון ה'. והשכר – ירבה ככוכבים, כהבטחה לאבות, יאריך ימים, כעובדת התמדתו הפלאית בהיסטוריה, ויעשה את רצון ה'.

יא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל. 

זה גורלו – להיות שבע בדעת, אך לסבול בגלל אחרים.

יב לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

את עצומים יחלק שלל – דעתו תביא לו הישגים עצומים. עדות לכך אפשר לראות כבר עתה, אם נתבונן במייסדי השיטות הגדולות בעת החדשה – מארקס, פרויד, איינשטיין – כולם יהודים! וכן אחוז נכבד ממקבלי פרס הנובל בתחומים שונים. [4]

 

טענת הנוצרים הרגילה כלפי זיהוי הפרק עם עם ישראל היא, שעם ישראל חטא בעצמו, כי אין צדיק שלא יחטא, ולכן לא יכול לכפר על חטאי אחרים. לכך עונה הרב טוביה זינגר [5] – כן, הם חטאו ודאי, אך לא ברמה כזו המצדיקה את השואה! ובאמת, במה חטא ילד קטן המוצא מזרועות אימו אל גורל אכזר? במה חטא העם ששישה מיליונים מתוכו נספו? אין ולא היה בפועל חטא המצדיק זאת. לעומת זאת, העמים הגזימו ברדיפתם את ישראל ובהמתתם אותו. וכפי שנכתב:

זכריה א15 : "וקצף גדול אני קצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה "

לעומת זאת, עם כל הכבוד לייסורי ישוע, אין ספק שבשואה סבלו הרבה יותר.

עם זאת, אני חוזר ואומר שאין אני בא להכריע בויכוח אלא רק מציע קריאה.

---

[1] ראה: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1503_1.html

[2] בעבר פירשתי את הפרק בצורה שונה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1053_2.html

[3] זהו אמנם הסבר על דרך הרמז, שניתן לפקפק בו, ובכל אופן הדבר מתאים למסר הכללי של הפרק. כבר לפני שנים חשבתי על הקריאה הזו.

[4] לאחרונה כתבתי על כך בסקירת ספר:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9sfr_19.html

[5] בויכוח יהודי-נוצרי, שבין היתר הוא זה שנתן לי את הדחיפה האחרונה לכתיבת מאמר זה:

https://www.youtube.com/watch?v=jOifPwOvd58