שכר ועונש כעיקרון מציאותי

מאת: חגי הופר

ישעיה ג:

י אִמְרוּ צַדִּיק, כִּי-טוֹב:  כִּי-פְרִי מַעַלְלֵיהֶם, יֹאכֵלוּ. 

יא אוֹי, לְרָשָׁע רָע:  כִּי-גְמוּל יָדָיו, יֵעָשֶׂה לּוֹ.

אני נוטה לפרש זאת כך (או לפחות לתלות את הסברי בפסוקים אלו):

כידוע, התנ"ך סובר כי ה' משגיח על כל מה שקורה בעולם:

משלי טו3 : "בכל מקום עיני ה' צפות רעים וטובים "

וזהו הבסיס לעקרון השכר והעונש בו מחזיק התנ"ך (והיה אם שמוע... ואם לא...).

ואולם, למן ההתחלה השקפה זו נתקלה בבעיית התנגשותה עם המציאות:

ירמיהו יב1 : " צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד "

עד שספר איוב כולו מוקדש, לדעתי, להנחלת העיקרון שסבל לא חייב להיות תוצאת חטאים.

ואולם, את עקרון השכר והעונש ניתן להסביר בצורה הרבה יותר פרוזאית ואף ניו-אייג'ית. לפי ההסבר הפשוט, מה שאדם זורע אותו הוא גם יקצור. ומה שהוא מבשל אותו הוא גם יאכל. אם אתה מפזר רוע בעולם – רוע גם יהיה מנת חלקך. ולהפך – אם אתה מפזר טוב בעולם, הטוב גם יחזור אליך. יחס גורר יחס, והדין בא במידה כנגד מידה. הדבר נכון גם בצורה המינורית והפסיכולוגית שלו, כמו שאומרים – תחייך אל העולם והוא יחייך אליך בחזרה, וגם בצורה המאז'ורית והפיסיולוגית שלו – רגשות שליליים כגון כעס וכד' פעמים רבות יוצרים מחלות ממשיות מאוד, כפי שידוע לרוב.

אז נכון שלפעמים אנו רואים פושעים נהנים מעושרם, אך זו רק אשליה. כל העת הם חיים בכעס ובפחד וחייהם אינם חיים. לרוב באמת לאנשים טובים יש חיים טובים יותר, בצורה הפשוטה ביותר. ונכון שלא תמיד זה כך. לפעמים לאנשים טובים קורים דברים רעים, אך בכל מקרה ההשקפות הנכונות עוזרות להתמודד טוב יותר עם המשברים. וזה מה שאומר ישעיה לדעתי – הרשעים והצדיקים ניזונים ישירות ממעשיהם ומושפעים מהם.

ובן עזאי באבות ד ב אמר: "שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה". והיו שפרשו זאת כך: שכר המצווה הוא עצם המצווה שאתה עושה, עצם הידבקותך בטוב, ולא מה שבא אח"כ. זו אף מעלה נעלה יותר ממה שהזכרתי אני.