פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ": לקבל אחריות גם בעת מבחן

מאת: motinue

אל:

פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ": לקבל אחריות גם בעת מבחן / מוטי לקסמן
פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ" מופיעה לאחר פרשת "נָשֹׂא" שעוסקת, בין השאר, בתיאור חנוכת המזבח. בתיאור אירוע זה נאמר שכובדו בו "הנשיאים בדרך מרשימה ומכובדת, ברוב עם ובהידור גדול" [1]. המפתיע הוא שבאותו אירוע מרשים, אירוע חנוכת המזבח, לאהרון הכהן אין כל חלק (במד', ז, ב–פח). פרשנים ערים לשני נתונים אלה ומתייחסים לכך.
רש"י שואל: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?" הוא משיב, כרוח מדרש [2]: "לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" [3]. במלים אחרות, רש"י מבין את הדלקת המנורה כפיצוי לאהרון על שלא כובד בתהליך חנוכת המזבח.
רמב"ן, לעומתו, מעלה תמיהה: "ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב [...] ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, [...] ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים" [4].
נשאל אחרת, מה יש בהדלקת המנורה שרואים בו פיצוי לאהרן?
התייחסות לכך מצויה בדברי נכדו של רש"י, הרשב"ם: "לפי שמלאכת תדיר היא זו, הזכירה כאן, אעפ"י שכל מלאכות המשכן נגמרו, מלאכת הדלקת המנורה [לא] נגמרה כי תדירה היא" [5].
כלומר, בניית המשכן היא תהליך שבא אל סיומו בשלב מסוים, ואילו העלאת אור היא פעילות שחוזרת נמשכת, אם זה בחנוכה ואם זה בנר התמיד בבתי הכנסת או בנרות שבת בבית יהודי [6].
הפרשה נפתחת, אפוא באור רב שזורח, אבל הפעם לא נעסוק באור [7].
המשך המסופר מצמצם, לכאורה, האור השופע הפותח את פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ".
במה דברים אמורים?
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר יא, א).
פסוק זה מעורר קושי. לא ברור מדוע כתוב "כְּמִתְאֹנְנִים רַע" ולא "מִתְאֹנְנִים רַע" בלי "כ" והכתוב גם אינו מבהיר על מה התאוננו. אי בהירות זו משרה אי-הבנה לגבי תגובתו הקשה של אלוהים: "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". בכל-אופן, הכתוב מספר שמשה אינו מתמהמה ומיד נחלץ לעזרת העם ואלוהים נענה לו: "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" (שם, ב).
אבל אין זה הקושי היחיד בפרק זה. קושי נוסף בולט בפסוק "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" (שם, י). דברי מתייחסים לחלקו האחרון "וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע".
מה רע בעיני משה?
תולדות יצחק מציע פתרון: "ראוי היה שמה שחרה אף יי' מאד, שגם למשה יהיה חרון אף ולא רע לבדו, והתשובה שמי יאכילנו בשר יש בו אחד משני הבנות, אחת שהיה להם תאוה לאכול בשר, השניה שחוץ מן התאוה, היו חושבין שאין יכולת בהשם יתברך לתת להם בשר, וזהו שאמרו מי יאכילנו בשר, כלומר אין יכולת בשום נמצא ואף הבורא לתת להם בשר, והקב"ה הבין האמת [...] ולכן חרה אף יי' מאד שהיו מינים, אבל משה לא הבין אלא פשט הענין שהיה להם תאוה לאכול בשר ואין להם, ולזה בעיני משה רע לבד, כך נראה לי והוא ענין חשוב מאד" [8].
כלומר, תולדות יצחק מבין שהכתוב מבטא שבעיני משה רע הוא שבני ישראל רוצים לאכול בשר.
גם פרשנים אחרים מבינים שבעיני משה רעה התנהגות העם [9].
כך, באופן כללי, מבין זאת גם הרב בנימין לאו במדורו "פרשת השבוע": "עכשיו הגיע השלב ש'בעיני משה רע'. זה השלב שבו משה נשבר […] אין היפוך גדול מתאוות הבשר לאיש הרוח. הוא עומד חסר אונים מול דרישתם: 'מאין לי בשר' [10].
הפנית "וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" כלפי העם, אינה מתאימה, לטעמי, להמשך הכתוב.
לדעתי יש לכוון את עמדת משה לא כלפי תלונת העם אלא כלפי כעסו של אלוהים. משה שוב מתגלה כסניגורם של ישראל בפני אלוהים.
משה מבין את קשיי העם ואת תלונותיו, באמירה "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" אני מבין אמפתיה רבה.
משה לא נשבר, משה מבין את העם. הוא מציג את קוצר ידו להושיע את העם ומתחנן לסיוע:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (שם יא… יג–יד).
אבל, משה אינו מסתפק בתיאור קוצר ידו לפתור את בעיית העם אלא הוא מצהיר בתוקף: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (שם, טו). אמירה תקיפה ודרמטית ביותר!
מה פירושה של אמירה זו?
מצד אחד ניתן לראות בכך ביטוי ייאוש, משה מאבד תקווה: "תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה" [11]; "שתשלח עלי הורגים בחרב, כי טוב מותי אפילו בחרב אדם מחיי בצער הזה" [12]; ובאופן אחר גם "התשובה שהיה ראוי שיאמר אתה, ולפי שתשש כחו לא היה לו יכולת לסיים ולומר אתה ואמר את " [13].
ואני סבור אחרת.
כוחו של משה לא תש, הוא לא מיואש, משה לא נשבר.
משה מטיל על עצמו אחריות, אחריות מלאה. הוא המנהיג, הוא האחראי לשלומו של העם, ואם הוא אינו יכול לממש אחריות זו, הוא צריך לפנות את מקומו. אני רואה בדבריו לא בכי ונהי על העם, אלא מטפורה לדרך הנהגה נאותה.
בראשית הדיון אמרנו: "המשך המסופר מצמצם, לכאורה, האור השופע הפותח את פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ. אכן, רק לכאורה!
דעתנו היא שהמתואר מעלה אור בהיר וזורח על תפקוד ראוי של מנהיג, שיודע לקבל אחריות.
האם עוד יש מנהיגים כאלה, בחברה שלנו?
<><><><><>
מקורות והערות
[1] חנוך בן-פזי, "פרשת בהעלתך: הכרח וחירות בפרשת המנורה: הרב יצחק הורטנר בתוך נפתלי רוטנברג, הוגים בפרשה, ירושלים 2005, עמ' 434).
(2) ראה מדרש תנחומא, פרשת בהעלתך, סימן ה.
[3] רש"י לבמדבר ח, ב.
[4] רמב"ן לבמדבר ח, ב.
[5] רשב"ם לבמדבר ח, ב.
[6] "הדלקת הנרות במקדש מבוטא בכינוי "להעלות נר" ולא נאמר 'להדליק נר', ללמדנו כי זוהי עלייה לעם-ישראל" (ישעיהו לייבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ירושלים תש"ס, עמ' 647).
לייבוביץ טוען כך בעקבות המדרש: "אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא נרו של עולם והאורה דרה אצלך [...]. אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכך אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? לעלות אתכם בפני כל האומות שיהו אומרים ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל" (מדרש תנחומא, פרשת בהעלותך סימן ד).
[7] המעוניין בהיבט האור יכול לעיין באתר זה בדברים לפרשה זו שהועלו אשתקד בשם: פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ": אור אדם אינו אור פיזי.
[8] תולדות יצחק לבמדבר יא, י.
[9] ראה למשל פרשנויות יונתן ורש"י על אתר.
[10] בנימין לאו, "איש הרוח ותאוות הבשר", הארץ תרבות וספרות 01/06/07, עמ' 3.
[11] רש"י על אתר.
[12] רמב"ן על אתר.
[13] תולדות יצחק על אתר.