פרשת ויקהל - האישה והאיש תורמים לבניין המשכן

קוד: האישה והאיש תורמים לבניין המשכן בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: מוטי לקסמן

אל:

פרשת "וַיַּקְהֵל": האישה והאיש תורמים לבנין המשכן / מוטי לקסמן
מקומה של האישה במקרא הוא די מצומצם. לפי הכתוב, רוב העוסקים בהנהגה ובפעילות כלכלית, מדינית, חברתית ודתית הם אנשים ולא נשים.
עם-זאת, לא אחת מאיר המקרא את האישה באור חיובי ביותר.
ראה למשל את מקום הנשים בהגנה על הילודים הישראלים במצריים [1] ובמיוחד בפירוט רב בסיפור הולדת משה [2].
גם בפרשת השבוע, פרשת "וַיַּקְהֵל", אנו מגלים התייחסות מיוחדת לנשים.
לכאורה, פרשת "וַיַּקְהֵל" היא, בהרבה מובנים, חזרה על פרשת "תְּרוּמָה". יש הבודקים דברים דומים ודברים שונים בהנחיות לבניית המשכן, נושא שעשוי וודאי לעורר עניין גם אצל ארכיטקטים ובוני בתים בתי כנסת ומקומות פולחן.
אנו נתמקד הפעם בהבדל של בני-אדם, כלומר, בפרשת "תְּרוּמָה" כל העוסקים בתרומה ובהתארגנות לבניית המשכן הם אנשים, ואילו בפרשת השבוע יש איזכור חוזר של הנשים.
נציג את הנתונים ואחר כך נדון מעט בכך.
בפרשת "תְּרוּמָה" מנחה ה' את משה לפנות אל העם בבקשה לתרום בזה הנוסח: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
ואילו בפרשת השבוע הנוכחי, פרשת "וַיַּקְהֵל", מנוסחת הפניה אחרת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות לה, ד–ה).
תשומת לבכם שלני דברים: מצד אחד השורש נד"ב חוזר בשני הנוסחים, כלומר יסוד הנתינה החופשית חשוב בשתי האמירות. אבל מצד שני יש הבדל בניסוח קהל היעד: בעוד שבאמירה הראשונה מנוסח קהל היעד בשם "כָּל אִישׁ" הרי בנוסח השני אנו מוצאים "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
מקרי?
לטעמי לא, בנוסח השני, קהל היעד הוא מקיף יותר, ואכן, בהמשך פרשת השבוע אנו מוצאים במפורש גם את הנשים, מה שלא מצוי בפרשת "תְּרוּמָה".
לאחר ציון חוזר של קהל היעד שהקשיב לדברי משה, נאמר: "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה" (שמות לה, כ). מופיעה התייחסות לביצוע. בתחילה כתוב: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות לה, כא). אבל, מיד, בפסוק העוקב, אנו מוצאים: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'" (שם, כב). ביישום הצו מופיעות הנשים כמו האנשים! הביטוי המרכזי כאן הוא "הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים". פרשנים אחדים מבינים בו 'אנשים עם נשים' [3], אחרים 'בהתייעצות עם נשים' [4] ויש המבינים בכך שמקור התרומה הוא בעדיי הנשים [5]. כל קורא יכול לאמץ לו את הפרשנות הנראית לו, או את כולם. בכל אופן, החשוב הוא, שהכתוב מעלה את הנשים באופן שוויוני לאנשים.
נראה לי שדי היה לנו בכך, אבל, הכתוב אינו מסתפק.
האנשים מתוארים רק כך שהם "מביאים" תרומות, והנה הנשים מצוינות לא רק כתורמות מוצרים אלה הן גם יוצרות: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שם, כה–כו). הכתוב אינו מסתפק בציון הנשים רק כיוצרות תרומה, אלא הוא מדגיש שהן יוצרות ב"חַכְמַת לֵב", יצירה שנובעת מתוך "לִבָּן". היש שבח גדול מכך?
והסיכום הוא: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'" (שם, כט). האיש והאישה יחד, בשיתוף-פעולה תורמים למשכן הקודש!
מה אנו יכולים להפיק מכך?
א. כל האומר שכל הכתוב במקרא הוא גברי-שוביניסטי, ושעל-פי המקרא רק לאיש זכויות, טועה, וטוב שהוא טועה!
ב. "התורה הבליטה את מעשה הנשים ותרומתן בעת עשיית המשכן, ללמדנו לדורות שבהקמת ביתו של אדם, שאף הוא כמקדש מעט, יש לאישה כוח עצום, פורה ומפרה" [6].
נערות ונשים יקרות, כוח ועוצמה רבים בידיכן, אלה בשילוב עם אחריות, רגש ועדינות יכולים להביא רק טוב לכולם.
למה אתן מחכות?
<><><><><>
הערות ומראה מקום
[1] "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:
וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א, יז–יט).
[2] "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ" (שמות ב, ב–ט).
[3] "ויבואו האנשים עִם הנשים" (יונתן), "עם הנשים וסמוכין אליהם" (רש"י), "ומלת על הנשים כמו עם הנשים" (ראב"ע, ארוך).
[4] "אחר שבאו הנשים. ויש אומרים על דעת הנשים" (ראב"ע, קצר)
[5] "כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן" (רמב"ן).
[6] אסתר וסרלאוף, "תרומת הנשים במעשה המשכן", פרשת ויקהל, תשס"ה, דף שבועי, היחידה ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר-אילן, מספר 590.