הפסוק הראשון בפרשת משפטים - חשיבות דיוק המשפט

קוד: הפסוק הראשון בפרשת משפטים בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ"א).
שאלות
נראה לשאול, על פירוש הרש"י: ולמה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. לכאורה קשה על פירוש זה, כיצד הסיק הרש"י את מסקנתו מן האמור ואלה המשפטים? הלא לא נאמר, ואלה השופטים? ועוד, הלא נאמר, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, דהיינו, לאו דוקא אצל המקדש? א.
ועוד, הרש"י פירש את מילת ואלה המשפטים: ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. לכאורה קשה על פירוש זה, הלא הרש"י פירש בתלמוד, שפרשת משפטים נאמרה קודם מתן תורה (גיטין פח:), ור"י אמר אלה המשפטים נאמרה במרה. שנאמר, שם שם לו חוק ומשפט. נובע מכך, שעשרת הדיברות נאמרו לאחר פרשת משפטים. כלומר, עשרת הדיברות היו האחרונים, ולא הראשונים כפי שפירש הרש"י על מילת ואלה? ב.
ועוד, מה הם המשפטים שנצטוה משה לשים לפניהם? ג.
ועוד, מדוע נקטה התורה בלשון תשים, הלא משפטים הם אינם חפץ שניתן להניחו? ד.
ועוד, נאמר למשה אשר תשים לפניהם, לפני מי נצטוה משה לשים את המשפטים? ה.
ועוד, מדוע נאמר אשר תשים לפניהם. ולא נאמר, אשר תשים להם? ככתוב, שם שם לו חוק ומשפט? ו.
כיצד נרמז בפסוק חשיבות דיוק המשפט? ז.
דוגמא לעיוות הדין במשפטי העכו"ם, ממעשה שופטי סדום. ח.
תשובות
נראה להשיב, שהרש"י דייק מן האמור תשים לפניהם, בלשון רבים שהכוונה היא: תשים לפני שני הענינים הסמוכים לפרשת משפטים. דהיינו, האחד לשים את המשפטים לפני שבעים הזקנים שעלו עם משה להר, בד' סיון קודם מתן תורה, והם הסנהדרין. כלומר, ללמדם את דיקדוקי הדין. והענין השני הוא המזבח האמור בסמוך, שלגביו נאמרה מילת תשים. כי לגבי דיינים אין שייך לומר, תשים לפניהם. אלא, צריך היה לומר, אשר תלמדם. כלומר, ואלה המשפטים (דיקדוקי הדין) אשר תשים (כמזבח) לפניהם (של הדיינים). משום שענין המשפטים הינו בעל חשיבות גדולה, בעיני ה'. לכך נקבע מושב הסנהדרין, בעזרת המקדש מול המזבח. כדי שלנגד עינהם תעמוד קדושת המשפט ודיוקו. דהיינו, למרות שהזקנים והסנהדרין היו חכמים וצדיקים. נצטוה משה ללמדם שדקדוקי הדינים, הם חשובים לא פחות מפסקי הדין. דהיינו, לא די שפסק הדין יהיה מדויק. אלא, כל ההליך השיפוטי, בכל הרמות השיפוטיות שבשעריך, צריך להעשות בדקדוק, ללא כל דופי כפי שהקורבנות קרבים על גבי המזבח. שלא יאמר הדיין, דין זה בא לפני פעמים רבות, ואיני צריך להטריח את עצמי לחזור לעיין ולדקדק בו שוב. לכן נאמר בסמוך, ולא תעלה במעלות על מזבחי. כלומר, התורה ציותה על הדיין, שלא תעלה במחשבתו להתגאות ולומר שהוא בקי, שמא יטעה בדין, ובשל כך יירש גהינם. שנאמר, ולא תעלה במעלות על מזבחי. משום שבכך תיגלה ערוותו וחרפתו בעוון הגאוה. שנאמר, אשר לא תיגלה ערותך עליו. וסמיך ליה ואלה המשפטים. ודע, שה' נתן את סמכויות המשפט לחכמי ישראל, משום שדרכם להרבות שלום בעולם, כשם שהמזבח מרבה שלום בין ה' לישראל. א.
הטעם שפירש הרש"י: מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. משום שפרשת משפטים נכתבה בתורה לאחר פרשת מתן תורה. למרות שפרשת משפטים נאמרה קודם מתן תורה, כפי שפירש הרש"י בתלמוד (גיטין פח:), וגם פרשת עלית משה להר סיני, הכתובה בסוף פרשת משפטים, נאמרה בד' סיון לפני מתן עשרת הדיברות שנאמרו בו' סיון מהר סיני. כמובא ברש"י על הפסוק, ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כ"ד). למרות זאת נכתבו בתורה פרשיות אלה, לאחר שכבר נכתבה פרשת מתן תורה בפרשת יתרו. דהיינו, למרות שפרשת משפטים ועלית משה לקבל את התורה אירעו קודם מתן תורה. מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אך כאשר הפרשיות אינן כתובות בתורה כסדר התהוותם, יש בכך מטרה ללמדנו ענין חשוב. כפי שנאמר, קוצותיו תלתלים שחרות כעורב (שה"ש ה'). ופירשו חז"ל, מכאן שעל כל קוץ וקוץ שבתורה ישנם תילי תלים של הלכות. וכל שכן כאשר הפרשיות אינן כתובות כסידרן. לפיכך פירש הרש"י, מדוע לא נכתבה פרשת משפטים כסדר ההויה, אלא, נכתבה לאחר מתן תורה? ללמדנו, שכשם שעשרת הדיברות הכתובים ראשונים ניתנו מסיני, כך פרשת משפטים הכתובה בסמוך, ניתנה בסיני. והראיה לכך, מן הכתוב ואלה המשפטים. לפי שבכל מקום שנכתב ואלה, דהיינו, עם תוספת "ו" החיבור, משמעות הדבר שהפרשה באה להוסיף על הנכתב לפניה. דהיינו, על הכתוב בראשונה. לכאורה ניתן לשאול, מהי החשיבות שפרשת משפטים נאמרה מסיני דווקא? אלא, שבא ללמדנו, כשם שאי אפשר לעולם להתקיים ללא התורה שניתנה בסיני, כך אין העולם יכול להתקיים אלא על דין אמת.
ולפי דעת ר"י שאמר, שפרשת משפטים נאמרה במרה ולא מסיני. בא ללמדנו הרש"י, באומרו: מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. שהמצוות שניתנו במרה הושוו כאן למצוות שנאמרו מסיני. משום שבמרה ניתנו לישראל מעט מצוות על מנת שיתעסקו בהם, ויקבלו זכות ללא חיוב. ובסיני נאמרו שוב על מנת להופכם לחיוב, וליתן עונש למפיריהם. כי אי אפשר ליתן משפטים, דהיינו, סדרי דין קודם מתן כל החוקים שניתנו בסיני, הכוללים שכר ועונש. לפיכך נאמר, ואלה המשפטים. דהיינו, להוסיף שכר ועונש על המצוות הראשונות שנאמרו במרה, כדי להשוותם למצוות האמורות מסיני. ב.
המשפטים שנצטוה משה ליתן לישראל, הם דיקדוקי הדינים האמורים בתורה שבעל פה. כפי שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה (תהלים קמ"ז). דהיינו, שרצה ה' להבדיל את ישראל מן העכו"ם שנצטוו על הדינים בשבע מצוות בני נח, אך לא נצטוו על דיקדוקי הדין כישראל. לפי שהעכו"ם דנים דיני נפשות ודיני ממונות באותה הצורה. דהיינו, מסתפקים בדיין אחד ובעד אחד, כדי לזכות או להרשיע את הנאשם. ואילו בדיני ישראל צריך שלושה דיינים לדיני ממונות, ועשרים ושלושה דיינים לדיני נפשות. וחייבים הדיינים בדרישה וחקירה קפדניים, בטרם יחרצו את הדין, כמפורט במסכת סנהדרין. שנאמר, מגיד דבריו ליעקב. דהיינו, בהר סיני. חוקיו ומשפטיו לישראל. דהיינו, דיקדוקי הדין הרמוזים במילת ואלה המשפטים. כי תורת ישראל מיחסת חשיבות עליונה לדיקדוקי הדין. משום שתכליתם להגיע לחקר הדין ולדין אמת. וכן מצאנו שלא נחרבה ירושלים בבית ראשון אלא על קילקול הדין. שנאמר, צדק ילין בה ועתה מרצחים. ובבית שני אמרו חז"ל: לא נחרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה … והעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל:). לפיכך לא נתנחמו ישראל, אלא בתיקון הדין. שנאמר, ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה … ציון במשפט תפדה (ישעיה א'). ודע, שחשיבות הדין רמוזה בכינויי שם ה'. דהיינו, אדני בגימטריה דינא. וגם סופי התיבות של הפסוק, ולא תקח שוחד, דהיינו, אחד. וגם סופי תיבות של הפסוק בראשית ברא אלהים, דהיינו, אמת. וגם ראשי התיבות של הפסוק אמת מארץ תצמח, דהיינו, אמת. ג.
הטעם שהתורה נקטה בלשון תשים לגבי המשפטים. ללמדנו, שנצטווה משה לשים את המשפטים כחפץ המונח לפני האדם. דהיינו, להראותם בבירור מכל צדדיהם, מבלי לתת אפשרות לשנותם, או להוסיף עליהם, או לגרוע מהם. וכן נאמר, שיד ה' אוחזת במשפט כחפץ. ככתוב, ותאחז במשפט ידי (דברים ל"ב). ונאמר, אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט (תהלים פ"ב).
ועוד טעם לנאמר, תשים לפניהם. ללמדנו, שתהיה לנגד עיני הדיינים מילת תשים. שהיא לשון הנחה, ולשון סם ושממה. כלומר, אם יעשו הדיינים דין אמת, ה' מניח לישראל. ואם לאו, יגרמו הדיינים לסם המוות, ולשיממונם של ישראל. כפי שנאמר, מבקר לערב יכתו מבלי משים לנצח יאבדו (איוב ד'). לפיכך אנו מתפללים: השיבה שופטינו … והסר ממנו יגון ואנחה. משום שהא בהא תליא, דהיינו, אם יחזרו שופטינו לשפוט בצדק לפי משפטי התורה, או אז יוסרו ממנו יגון ואנחה. ד.
הטעם שנאמר, המשפטים אשר תשים לפניהם. ללמדנו, שנצטוו ישראל לשטוח את דיניהם רק לפני שופטי ישראל, השופטים על פי תורת ישראל. שנאמר, לפניהם ולא לפני העכו"ם. משום שישראל המביא את דינו בפני דין עכו"ם, גורם לחילול ה'. במיוחד לנוכח העובדה שדינם אינו דין ומשפטם אינו משפט. וראיה לכך מדברי ימי עמינו, שחוקות הגוים היפלו את היהודים לרעה, והתנכלו להם באמצעות החוקים שחוקקו, ואף לא בחלו ברצח יהודים ללא משפט. וכן מצאנו שכבר בימי דור המבול, הקפיד ה' עליהם, משום שלא עשו משפט. שנאמר, לא ידון רוחי באדם לעולם (בראשית ו'). דהיינו, ה' אמר: הם לא הושיבו סנהדרין בארץ, אני מושיב להם סנהדרין במרום, שידונם למיתה. כפי שאמרו חז"ל: במקום שיש דין אין דין, ובמקום שאין דין יש דין. הא כיצד? במקום שהדינים מתוקנים למטה, אין דנים אותם מלמעלה. ובמקום שאין דינים מתוקנים למטה, דנים אותם מלמעלה. לכן נתן ה' למשה וישראל את דיני התורה, ולא את חוקות הגוים והנדמים להם. ואין צורך להרחיק על מנת לראות שחוקות התורה שניתנו למשה רע"ה הם קבועים ויציבים מזה אלפי שנים. בזמן שמחוקקים חדשים בדיני עכו"ם, מפירים בעצמם את החוקים שקבעו, מחליפים את חוקיהם, וחלקם לקחו שוחד ועשו עוולה. על כן הבוחר להביא את דינו לפני שופטים במשפטי העכו"ם, כופר גם בה' וגם בתורה. שנאמר, כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים (דברים ל"ב). וכן אמר שלמה המלך על דיני העכו"ם, מקום המשפט שמה הרשע (קהלת ג'). ה.
הטעם לנאמר, תשים לפניהם. ללמדנו, שחייבים הדיינים להקפיד ששני בעלי הדין יעמדו לפניהם בעת הדיון. ובתום הדיון חייבים הדיינים לכתוב וליתן לבעלי הדין את הטעם והראיה שלפיהם פסקו את דינם. כלומר, תשים בכתב את הדין לפניהם. ו.
נמצאנו למדים מן הפסוק, את חשיבות משפטי ישראל ודקדוקי הדין הנכללים בו, שהם חלק מתהליך השפיטה. כפי שמצאנו שחיוב ההקפדה על דיני ישראל, חל הן על הצד השופט והן צד בעלי הדין. לפי שמשפט צדק הוא ענין קיומי לעם ישראל. וכן מצאנו, שכאשר ה' רוצה להעניש את ישראל, הוא גורם להם שיטעו וילכו אחרי חוקות הגוים. שנאמר, וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם … למען אשמם (יחזקאל כ'). לכן כשרצה ה' לזכות את ישראל, אמר למשה רע"ה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דהיינו, אם ישראל יחטאו ישימם ה' על ידי חוקות הגוים. ואם זכו לשים משפט צדק, ה' שומרם וגואלם. שנאמר, כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות (ישעיה נ"ו). ואילו מהגוים שהרעו לישראל בחוקותיהם, עתיד ה' להיפרע בדין. שנאמר, וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו (יואל ד'). ז.
דוגמא לעיוות הדין במשפטי העכו"ם, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה בארבעה דיינים שהיו בסדום. ואלה שמותם: שקראי, ושקרוראי, וזייפי, ומצלי דינא. מי שהיה מכה את אשת חברו, והפילה את עוברה מחמת מכתו. אמרו שופטי סדום לבעלה: תן את אישתך למכה, וישכב עמה עד שתהיה מעוברת. מי שחתך את אזנו של חמור חברו. אמרו לבעל החמור: תן לו את החמור עד שתצמח אוזנו (דהיינו, דין שקר שהרי לעולם לא תצמח אוזנו). מי שפצע את חברו. אמרו לו: תן לו שכר, שהקיז את דמך. מי שעבר על הגשר שעל המים, שילם ארבעה זוזים. ומי שעבר בתוך המים ברגליו, שילם שמונה זוזים. פעם אחת בא כובס אחד לשם, אמרו לו: תן ארבעה זוזים. אמר להם אני לא עברתי בגשר, אלא עברתי ברגלי בתוך המים. אמרו לו: אם כן, תן שמונה זוזים. לא רצה לתת. היכוהו ופצעוהו. בא לדין לפני הדיין. אמר לו הדיין: תן להם שכר בעבור שהיקיזו את דמך, ושמונה זוזים נוספים עבור שעברת במים.
מעשה באליעזר עבד אברהם שנזדמן לשם ופצעוהו. בא לדין לפני הדיין. אמר לו הדיין: תן לאיש שפצעך שכר, כי הקיז ממך דם. לקח אליעזר גלל של בהמה, ופצע את הדיין. אמר הדיין לאליעזר: מה אתה עושה? אמר לו: השכר שאתה צריך ליתן לי, עבור שהקזתי את דמך, תן לאיש שפצע אותי. והמעות שלי כמו שעמדו, כך עומדים עוד (סנהדרין קט:). ח.