פרשת ויצא: יעקב אבינו, אדם!

מאת: motinue

אל: motele777 @ gmail.com

פרשת ויצא: יעקב אבינו, אדם! / מוטי לקסמן, תשע"ב
הברכה הראשונה בתפילת העמידה נפתחת במלים: "בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', אֱלוֹ‏הֵינוּ‏ וֵאלֹ‏הֵי אֲבוֹ‏תֵינוּ‏, אֱלֹ‏הֱי אַ‏בְרָ‏הָ‏ם, אֱלֹ‏הֵי יִצְחָ‏ק, וְאֱלֹ‏הֵי יַ‏עֲקֹ‏ב". שלושת האבות מוזכרים כאן זה אחר זה לפי סדר הדורות, מהסב המייסד אַ‏בְרָ‏הָ‏ם לנכד יַ‏עֲקֹ‏ב, אבי שנים עשר- השבטים.
האם תפקוד הנכד משקף את תכונות הסב?
פרשת השבוע מזמנת לנו לבחון את דמות הנכד יַ‏עֲקֹ‏ב מיציאתו מביתו בכנען מפחד עשיו [א] ועד להתנהלותו חזרה לכנען כבעל משפחה ורכוש רב.
בסוף היום הראשון, בנתיב בריחתו של יַ‏עֲקֹ‏ב מִבְּאֵר שָׁבַע חָרָנָה, מגיע הלילה והוא מתארגן לשינה: "וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" [ב].
בשינה הוא חוזה חלום: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" [ג].
החלום מרעיש את יַ‏עֲקֹ‏ב ולאחר פקיחת עיניו הוא מגיע להכרה אמונית: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" [ד]. ההכרה מעורר בו תחושת קדושה, יַ‏עֲקֹ‏ב קובע שם למקום, בֵּית אֵל [ה].
לאחר הטקס האמוני הקצר, מסופר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" [ו].
באמירה זו שני קשיים:
א. מועטות מאוד הן הדמויות שנודרות נדר בסיפורי התורה, גם בשאר המקרא.
הנודרים המוזכרים בשמם הם יַעֲקֹב, יִפְתָּח, חַנָּה אם שמואל, וגם עם יִשְׂרָאֵל, זה הכל!
אכן, מועטים הם הנודרים נדר, אבל נדרו יַעֲקֹב חריג גם בקבוצה זו. עם יִשְׂרָאֵל מבקש בנדר סיוע במלחמתו בכנעני בערד, ומבטיח הרס עריהם [ז]. יִפְתָּח מבקש סיוע במלחמתו בעמון [ח]. חנה מתפללת כדי להרות, ובנדרה היא מבטיחה את הילוד, שמואל, לשירות לה' [ט].
הנודרים שהוזכרו מבטיחים גמול לה' [י], רק יַעֲקֹב מתנה את עצם האמונה בה'.
בכל מקרה, אין המלצה לידור נדר, אבל אם נדרת נדר עליך לקיימו [יא].
ב. נוסח הנדר של יַעֲקֹב מתאר חוסר ביטחון והתניה של אמונה בקבלת שכר.
הקשיים מועצמים בהתחשב בחזיון החלומי בו יַעֲקֹב מקבל הבטחה מפורטת מקול אלוהים עצמו: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" [יב].
ובכל-זאת, יַעֲקֹב נודר נדר שיש בו התניה של אמונתו רק אם יהיה מימוש של ההבטחות.
האם זה צריך להפתיענו?
פרשנים ערים לקושי ומציעים הסברים אחדים.
עצם הקושי מנוסח כך: "וכי היה עושה תנאי עם הקדוש ברוך הוא והא אמרינן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" [יג].
ולכן פרשנים אחדים אינם מבינים זאת כנדר ממש, למשל, "זהו לשון שבועה, כלומר כן יהיה אלהים עמדי וכן ישמרני" [יד].
אחרים מבינים זאת כהנחיה לעתיד, כדי שאנשים ידעו איך לפנות לעזרה בעת צרה [טו].
קשה לקבל הסברים אלה, כי המספר המקראי שם בפי יַעֲקֹב תיאור האירוע כנדר, כאשר הוא מאיץ בנשותיו להיחפז ולעזוב את בית לבן ולנוע מערבה לכנען [טז].
כלמור יש כאן נדר, נדר שמתנה את האמונה באלוהים.
נחזור על השאלה, האם זה צריך להפתיענו?
האם צריך להפתיענו שיַעֲקֹב פועל כאדם חסר ביטחון בסיסי?
לא, יַעֲקֹב גדל בהרגשת השני, החלש [יז], ללא אהבת אב [יח], תחת הנחיה מפעילה של אמא דעתנית וחזקה [יט].
לדעתנו, יעקב מתואר כאן כדמות חסרת ביטחון בסיסי, שאינה מרוצה ממה שיש לה.
האם זה פגם?
אילו תיאורו של יַעֲקֹב היה מתמצה בכך, לא היינו מבינים כיצד הוא מתואר כאחד מאבות האומה.
אבל, יַעֲקֹב מתואר גם כבעל יזמה [כ] כמבקר חריף של מעשה לא מוסרי [כא], וגם כאב רגיש, אוהב וכואב [כב].
ובכן, איך ייתכן חוסר ביטחון בסיסי יחד עם גילוי יזמה וכוח?
לדעתנו, זו דוגמא נוספת לגדולת הסיפור המקראי.
המקרא מתאר בני אדם.
אדם הוא יצור מורכב מאוד, יש בו הצלחות, נסיקה מעלה, צמידות לאמת, זכויות, הישגים, תעוזה, שמחה, אבל גם הידרדרות מטה, הסתבכות בשקר, כישלונות, חולשות, פחד, חובות, כאב וצער.
זהו האדם, האדם הראוי.
אני פוחד מבני אדם שמאופיינים כבעלי דמות אחת בלבד, שעשויים קו אחד בלבד. הם מסוכנים כי הם אינם אנושיים.
יעקב מתואר כאדם, שילדותו השאירה בו "צלקות" אבל בבגרותו הוא ידע להתגבר על חולשות ולגלות מנהיגות ועמדה מוסרית.
אכן, דמות של בן-אדם במלא מובן המילה, ראוי למעמד של אחד האבות.
<><><>
הבהרות ומראה מקום
א. "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).
ב. בראשית כח, יא.
ג. בראשית כח, יב.
ד. בראשית כח, טז.
ה. "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל" (בראשית כח, יז–יט).
ו. בראשית כח, כ–כא.
ז. "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה" (במדבר כא, א–ג).
ח. "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא, ל–לא).
ברור שהתפתחות נדרו של יפתח מעוררת בעיות מוסר קשות, אבל, זה מחייב דיון נפרד.
ט. "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א א, ט–יא).
י. זה מתאים לדפוס הנדר הנפוץ במקרא, שמשמעו ציון תודה לה' על ידי זבח.
יא. "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" (דברים כג, כב–כג).
כך גם קהלת: "כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה, ג–ד).
יב. בראשית כח, יג–טו.
יג. ר' חיים פלטיאל לבראשית כח, כ.
יד. ר' חיים פלטיאל לבראשית כח, כ; גם חזקוני, גם דעת זקנים.
טו. "מהו לאמר לאמר לדורות כדי שיהו נודרין בעת צרתן, יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל מי שנודר לא יהא תולה את הנדר אלא בו" (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויצא פרשה ע), בעקדות מדרש זה גם חזקוני ורבנו בחיי טוענים כך.
טז. "וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (בראשית לא, יא–יג).
יז. כך יַעֲקֹב מנצל את חולשת אחיו ודורש את הבכורה בנזיד עדשים: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (בראשית כה, ל–לג).
יח. "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח).
יט. "וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" (בראשית כז, ו–ח).
כ. בהתייחסותו אל רחל, ובתפקודו בבית לבן.
כא. בגינויו הכפול את מעשה הטבח של בניו שמעון לוי בגברי שכם.
כב. ביחסו ליוסף ובכאבו המר על היעלמותו.