סיפור העקידה - לא לעקוד!
קוד: סיפור העקידה - לא לעקוד בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: מוטי לקסמן
אל:
בראשית כב סיפור העקידה – לא לעקוד! / מוטי לקסמן
נניח, רק נניח שסיפור העקידה לא היה נכלל בחומש בראשית, האם היינו צריכים להיות מרוצים מכך?
תשובה על שאלה זו תלויה מאוד בפרשנות או בהבנה שסיפור העקידה מעורר (ברור שלסיפור העקידה מצויות פרשנויות רבות מאוד, של פרשנים מסורתיים, מודרניים אנשי הגות וספרות. כאן, בשל קוצר המצע, נוכל להתייחס למדגם זעיר מאוד בלבד!).
אכן,בפרק כב חומש בראשית מצוי הסיפור הטעון רגשות וריגושים יותר מכל סיפור אחר במקרא.
המספר המקראי מקדים ומוסר לנו שהמסופר הוא רק בבחינת ניסיון: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (פס' א).
אברהם נקרא אל קול אלוהים ועונה במילה אחת "הִנֵּנִי". כלומר, "הנני לפקודתך לכל אשר תצווני" (יהודה קיל, ספר בראשית, כרך ב', עמ' צו). נכונות למלא כל הנחייה. למען האמת אין לאברהם ממה לחשוש. עד עתה רוב פניות האלוהים אל אברהם נשאו בתוכם מסר חיובי.
ואז בא הצו: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (פס' ב).
האב נדרש להעלות את בנו לאלוהים, בן שנולד כשהאב והאם היו כבר הרבה מעבר לגין הפריון הרגיל (ברא' יז, יז; יח, יא–יב; כא, ז). מהסיפור ככתבו אין להבין שאולי אברהם ידע, חשב או סבר שהצו הוא רק בבחינת העמדה בניסיון, ובכל-זאת המספר אינו מביא כל תגובה מילולית של אברהם לצו. אברהם אינו מדבר אבל פועל, הוא נערך באופן מלא למימוש הצו: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (פס' ג).
ובכן, איך ניתן להבין דרישה כזו ופעילות לממשה?
א. אלוהים לא סיכן ממש אברהם בהעלאת יצחק בנו לעולה: "[אלוהים] ניסה את אברהם אשר כבר ידע את לבבו וידע שיעמוד בניסיון" (שד"ל, על אתר).
ב. דוגמא למסירות האמונה לאלוהים: "למען יכירו וידעו גם ישראל וגם האומות כי עבדי ה' הנאמנים לו לא יכבד עליהם גם זה וגם יותר מזה (כאשר הוא זביחת בן יחיד הנולד לזקוני אביו ואמו), אם היה ה' שואל מעמם לעשותו. אלא שאלוהי האמת לא יחפוץ בקרבנות כאלה ותעב יתעבם. והניסיון הזה, [...] הוא כבוד האמונה ותפארת המאמינים" (שם, שם).
ובאופן אחר: "ערכו של קרבן אינו תלוי במהותו הממשית, אלא רק ברצונו של ה', לפיכך אותו קרבן עצמו יכול להיות קדוש ונעלה או מתועב ושנוי, והדבר תלוי רק בכך, אם ציוה אותו או אסר אותו" (ר"מ ברויאר, ביהודה קיל, ספר בראשית, כרך ב, ירושלים תש"ס, עמ' קכו).
ג. אברהם ויצחק רצו למלא את הצו: "ואמר לו אברהם, אני יודע בך בני שאינך מעכב צווי יוצרך וצוויי, השיב יצחק לאביו, אבי! מהר עשה רצון קונך והוא יעשה רצונך" (אוצר המדרשים קמו).
פרשנויות אלה (וכאמור יש עוד רבות כמותן) מעוררות ביקורת מעמדה של אדם ליברלי.
"אין עקיפין לעקידה. רק מדומה הוא – שיש בידיך לעזוב הכול ולברוח. אין. [...] אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק [...] אני שונא את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכל [...] אני שונא. להיות קוטל את הבנים לניסוי של אהבה!" (ס' יזהר בתוך תניא ציון, סיפורי בראשית, תל-אביב 2002, עמ' 297).
"אצל אברהם שתיקה, בלא הזעקה המתבקשת: אתה האל שלי לא רוצה קורבן-אדם, לא יתכן שתרצה קורבן-אדם. [... לכן] אם המאמין המושלם הוא כנוע, לא חוקר, לא דורש אלא עושה את שצווה לעשות בלא ערעור, הוא אמנם אדם לקוי מאוד. ועל כן קשה לכבדו כשם שקשה לכבד איש בתוך עדר המוני. ולכן אלוהים, לאחר שהעביר את המסר של היותו האל האחד והיחיד, חדל להתגלות לאברהם וחדל להתעניין בו" (שולמית אלוני, "מאמין לקוי מאוד", הארץ ספרים 26/10/05, עמ' 2).
יהודה עמיחי מעלה כוון אחר:
"שלושה בנים היו לאברהם ולא רק שניים. / שלושה בנים היו לאברהם, ישמעאל, ויצחק ויבכה.
אף אחד לא שמע על יבכה, כי הוא היה הקטן / והאהוב שהועלה לעולה בהר המוריה.
את ישמעאל הצילה הגר, את יצחק הציל המלאך, / ואת יבכה לא הציל אף אחד. כשהיה קטן
קרא לו אביו באהבה, יבכה, יבך הקטן / והחמוד שלי. אבל הוא הקריב אותו בעקדה.
ובתורה כתוב האיל, אבל זה היה יבכה. / ישמעאל לא שמע שוב על אל בכל ימיו.
יצחק שוב לא צחק בכל ימיו / ושרה צחקה רק פעם אחת ולא הוסיפה.
שלושה בנים היו לאברהם, / ישמע, יצחק, יבכה, / ישמעאל, יצחקאל, יבכה – אל." (יהודה עמיחי. מחזור השירים "תנ"ך תנ"ך איתך אתך" בספר פתוח סגור פתוח.עמ' 30).
כאילו אמר, מה שהועלה על הקרבן הוא הבכי, הבכי האנושי...
במלים אחרות, אם מקבלים את סיפור העקידה ככתבו וכלשונו בלבד אין דרך אחרת מאשר או להצדיק או לבקר בחריפות את הכתוב.
אני מציע כוון אחר, ואני הולך בעקבות הרמב"ם.
הרמב"ם בהתייחסות לסיפור העקידה כתב: "ענין העקדה [...] והנני מתיר לך כל אלו הספקות, דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו, וכאלו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכונה גוף המעשה ההוא [ההדגשה שלי, מ"ל] אבל הכונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו" (רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק כד).
ובכן, לטעמי סיפור העקידה הוא בבחינת אלגוריה, משל לרעיון בסיסי: "סוף פסוק לקרבנות אדם" (יאודה (ליאון) אשכנזי, "עקדת יצחק באור חדש" בתוך מ' חלמיש, ח' כשר, י' סילמן (עורכים), אברהם אבי המאמינים, רמת-גן תשס"ב, עמ' 359).
כפי שכבר הוזכר לעיל, לאחר העקידה אין שום שיח בין אלוהים לאברהם, גם לא בין אברהם ליצחק.
אם-כך, טוב שסיפור העקידה מצוי במקרא שלנו, כי סיפור העקידה בא לזעוק נגד קרבן אדם. אפילו אם אלוהים עצמו דורש ממך קרבן אדם זה לא יכול להתממש! אפילו אם אלוהי אידיאולוגיה זו או אחרת דורשים ממך קרבן אדם להגשמת רעיון, דחה על הסף דרישה כזו. מימוש דרישה כזו תוצאה אחת לה ניתוק בין האדם לאלוהים ניתוק בין האדם לאידיאולוגיה, וגם בין האדם לאדם.
לכן, אומר מאטעלע:
אל תשלח ידך אל הנער
אל תשלח.
את ידך
הושט,
את האגרוף פתח
ולטף.
אז יצחק,
יחזור ושוב יצחק.
תגובות