מאת: אהובה קליין
נושא החתן והכלה מופיע פעמים רבות בתנ"ך, ובדרך כלל הוא דימוי בעל אופי של שמחה. כפי שאנו קוראים גם בהפטרת פרשת ניצבים וילך: "
שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה
", ובהמשך נאמר: "
...ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך
".
השאלות הן:
לפי דעת מקרא: החתן מסמל את הקב"ה הלובש "פאר" וזוהי עטרה. בידוע כי בימי קדם היו נוהגים לשים על ראש החתן עטרה, ובפסוקים אלה: הכלה, מרוב התלהבותה וחיבתה לחתן, מדמה כי על ראשו ציץ של כהן גדול, או זוהי מגבעתו של כהן הדיוט. היא מספרת כי החתן מעניק לה בגדים נאים ליום הנישואין - בגדי ישע, והדבר נחשב בעיניה כשירות של הכהן בקודש. הכלה המסמלת את ירושלים, כנסת ישראל, או ארץ ישראל כישות אחת – מתארת את עצמה כעומדת לפני ה' ביום נישואיה, מקושטת בתכשיטיה. היא שמחה באלוקים שגרם לה טובה גדולה, כמו שנאמר בשיר-השירים: "
..נגילה ונשמחה בך
" [שם א,ד]. מעמד זה ,מסמל את יום גאולתה של ירושלים. כשם שהאדמה אשר נזרעה בידי האדם, מצמיחה אחר כך צמחים, כך ה' יצמיח ישועה לישראל לעיני הגויים.
לפי דברי המלבים: בגדי הכלה הניתנים מהחתן מסמלים את הישועה שתבוא על עם ישראל ביום הגאולה.
לפי דברי מצודת דויד: כמו החתן והכלה המתאחדים ביום נישואיהם ואינם נפרדים, כך מובטח לעם ישראל שישב בארצו ולא ייפרד עוד מאדמתו.
מסתבר כי בתנ"ך ניתן למצוא דוגמאות רבות לנושא החתן והכלה,פעמים הכוונה ממש לחתן וכלה,אך פעמים החתן יסמל את ה' ואילו הכלה את עם ישראל, הנה כמה מהדוגמאות:
א] "
התשכח בתולה עדיה כלה קישוריה ועמי שכחוני ימים אין מספר
" כאן הנביא ירמיהו מתלונן : כי למרות שכלה אינה שוכחת את תכשיטיה ביום נישואיה,עם ישראל המשול לכלה,שכח את ה' זמן רב. [ירמיהו ב,ל"ב]
ב] "
קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה,קול אומרים הודו את ה' צבאות
" [ירמיהו ל"ג,י"א]
ג] "
והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כי לחורבה תהיה הארץ
" [ירמיהו ,ז,ל"ד] כאן הכוונה, בעבור חטאי ישראל, כעונש- הארץ תהיה במצב של חורבה והעדר שמחת חתן וכלה.
ד] "
תקעו שופר בציון קידשו- צום קראו עצרת:אספו- עם קדשו קהל קיבצו זקנים איספו עוללים ויונקי שדיים יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה
" [יואל ב,ט"ו]
ה] "
איתי מלבנון כלה איתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים
" [שיר השירים ד,ח] כאן הקב"ה פונה אל עם ישראל ואומר להם, כי עימו יחדיו ירדו לגלות אחרי חורבן בית המקדש,ועימו יחדיו עתידים לחזור אל ארץ הקודש מן הלבנון, כמו חתן המלווה את כלתו מן המלכויות שנקראו:"לבנון". "ממעונות אריות "=הכוונה לסיחון ועוג, "מהררי נמרים"-הם הכנענים.
ו] "
לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד מעינייך באחד ענק מצווארונך:מה יפו דודיך אחותי כלה מה טובו דודיך מיין וריח שמנייך מכל-בשמים
" [שיר השירים ד,ט].
ז] "
מה יפו דודיך אחותי כלה מה טובו דודיך מיין וריח שמנייך מכל בשמים
" [שיר השירים ד,י] "דודיך"-אלו הקורבנות שעם ישראל הקריבו בשילה,בנוב וגבעון. "אחותי כלה"-משמש כינוי לעם ישראל...".
לסיכום, בהפטרת פרשת ניצבים וילך - מתאר הנביא ישעיהו את יום הגאולה. כיום שמחה גדולה-ממש כשמחת כלולות- כדוגמת חתן המרעיף על הכלה מתנות בהן היא מתקשטת לכבודו. החתן הוא משל לקב"ה והכלה מסמלת את ירושלים,ישראל,או כנסת ישראל. רעיון זה מופיע פעמים רבות במקרא ובאופן בולט בשיר השירים. מי ייתן ובקרוב עם ישראל יזכה למימוש חזון נחמה זה.
כפי המשפט: "ישועת ה' כהרף עין".