אבשלום. מי אתה אבשלום?
יש לי תחושה שהתנ"ך בכוונה מספר את סיפור אבשלום מזויות שונות. דמותו מתוארת לנו מפנים שונות.
סיפור האיש, סיפור העם, סיפור יועציו, סיפור אביו. כל פן מספר סיפור חדש מזוית ראיה שונה על
האיש הזה, ואולי בגלל זה הוא דמות טרגית כל-כך - הוא דמות מורכבת שאפשר להזדהות איתה.
'הדבר החשוב באמת - סמוי מן העין' (הנסיך הקטן)
אבשלום.
כמה תקוות כמוסות ונגלות תלה בך אביך היקר שגם ברגעיו הקשים עדין דאג לך. "לְאַט-לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם" (שמ"ב יח, ה). גם אז ראה אותך כנער, כבן, למרות שנאלץ לצלוח את הירדן בגילו המתקדם באשמתך הוא התאבל עליך והזעקה היתה מרה והקול גדול.
אבשלום. כמה תקוות תלו בך למלוכה. שתהיה מלך, שתנהיג. לא סתם רצו לפניך חמישים ואיש
לא גער בך על המרכבה והסוסים. אם לשלום או כמלך לצדק כה רצינו בך העם. לו אך יכולנו להצדיקך.
מה שלח אותך לקרב אבשלום...?
ישנם מספר מהלכים שמסבירים מדוע אבשלום פורץ במרד זה דווקא בזמן הזה, מה היתה סיבת המרד
ולמה העם תמך בו כל-כך. אני רוצה להתמקד דווקא בקינה.
"בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמ"ב יט, א). קצת קשה שלא לשים לב למילים החוזרות. אם נספור במהירות נגלה חמש פעמים את המילה "בני" ושלוש פעמים "אבשלום".
בדרך הטבע הבן קובר את אביו ויורש אותו. דוד עומד כבר בסוף ימיו והוא נלחם כאן מלחמה
כפולה. אולי זאת הנקודה שמדגישה עד כמה דוד הוא אדם פרטי אבל באותה מידה גם סמל
למלוכה. זאת נקודה שמאחדת את "סיפוריו" של אבשלום לחטיבה אחת. אחרי מרד אבשלום
דוד צריך להתחיל מחדש במידה מסוימת, ללמוד לקחים מהפרשה, לדעת לקונן קינה ולהמשיך.
באבל של דוד מתבטאות שתי נקודות. "אבשלום" כמושג, כאיש, אולי אפילו כמלך ו"בני אבשלום"
כבן, נער.
אבשלום מבקש את המלוכה. בעיני עצמו והעם הוא ראוי לה ואולי במידה מסוימת אפילו דוד
חושב כך ומבטא זאת בעזיבתו את העיר ללא מלחמה. גם דוד רואה את יופיו ואת האנשים
הרצים לפניו כמו העם ושותק. אולי הוא נזכר בסיפור שקרה פעם, לפני שנים רבות כשהנביא
העדיף את הבן היפה והבכור- עכשיו הוא מבין את הכוח הגדול הזה. גם דוד, כמו העם,
מבין את פוטנציאל המלוכה של אבשלום- אבל בשביל דוד הוא גם בן, לא רק מלך פוטנציאלי.
דוד הוא אב שמכיר את אבשלום מעבר לכישוריו. הוא דוחה את אבשלום מן המלוכה
בעקבות הבטחה לבן אחר והוא בוכה ומקונן על הבן האישי שאבד לו, שלא הסכים להקשיב,
להבין, לדעת שאולי הוא ראוי למלוכה אבל לא תמיד הדברים מתקיימים כמו שהם
נראים עתידים להתרחש ובכאב הפרטי הזה של הבן שהחמיץ הוא שותף. אני חושבת שבאיזו
שהיא מידה בקינה הזאת הוא אף מביע שביב של אשמה. "בני, בני" הוא קורא. אילו רק הקשבת
לי בני. אולי היית מבין שיעודך הוא אחר. אולי לא הכתר יהיה מונח על ראשך אבל יהיה לך מקום
יציב. אבשלום בני, אתה הרי יודע שאהבתי אותך?...
הזעקה הזאת הכפולה מזעזעת בעיני פי כמה. הזעקה הכללית הארצית המדינית והזעקה האישית.
לכן, אין פלא בעיני שהעם נבוכים כל-כך והמחנה משתומם. דווקא יותר מכולם דוד יודע שהעניינים
יכולים להסתדר אחרת. רק הוא מכיר את יונתן ואת קשריו המיוחדים עמו. דווקא הוא דוד, המכיר את יונתן שלא יהיה הממשיך. אם רק היה מגלה את הסוד הזה לאבשלום, שיש עוד מקום מלבד כסא שלמה. שגם זרע יונתן היה משמעותי ולא נכחד... אם רק אבשלום היה יודע...
איזו החמצה. מכל החלום הזה, של תקון והשלמה של המצב שאצלו לא הצליח, הוא מתעורר אל השבר הגדול
והזעקה מרה.
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ. לו רק למדת מסיפור אביך זקנך. ועצב ליבי עליך, בני.
השיר בעיני מחדד את הנקודה הזאת, שבדרך כלל לא שמתי לב אליה כאשר למדתי את סיפור מרד אבשלום.
זה לא רק סיפור האיש אבשלום אלא במידה רבה גם סיפור של דוד. דוד האב ולא רק המלך. דוד
ששואף לתיקון אמיתי והדבר מתבטא דוקא בקינה שלו, הקצרה כל-כך אך המדברת אל הלב.