קוד: ביאור:משלי כז19 בתנ"ך
סוג: משל
מאת: אראל
אל:
משלי כז19: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם
"
כמו המים שבתוך הפנים של הזולת (המים שבגלגל העין), המשקפים לפנים המסתכלות לתוכן את עצמן (מי שמסתכל לתוך עיני הזולת רואה את הפנים של עצמו) - כן לב האדם של הזולת משקף לאדם את האופי של עצמו (מי שמסתכל על האופי של הזולת רואה שיקוף של האופי של עצמו).
/ כמו מים, המשקפים את הפנים ומראים אותן לפנים המסתכלות לתוכן, כן לב האדם צריך לשקף את מחשבותיו ורגשותיו של האדם המדבר עמו, ולחזור עליהן במילים שלו.
כשאנחנו רואים פגם באופיו של אדם אחר שמציק לנו במיוחד, ייתכן שהפגם הזה משקף פגם שנמצא גם אצלנו.
הפסוק בנוי משתי צלעות שניתן לערוך זו מול זו בטבלה:
|
|
|
|
|
|
|
|
בצלע השניה, לב האדם הוא הלב של האדם, הלב שנמצא באדם; לב הוא הפנימיות של האדם, משל לאופי שלו.
לפי זה, גם בצלע הראשונה,
מים הפנים הם המים של הפנים, המים שנמצאים
בפנים; מסתבר שהכוונה למים שנמצאים בעין: העין האנושית מכוסה בשכבה דקה של
מים (אולי זו הסיבה שמקור מים נקרא בעברית "עין" או "מעין").
הצלע הראשונה היא משל: כשהפנים מסתכלות לתוך מי הפנים שנמצאות בעיניו של הזולת, הן רואות לא רק את פניו של הזולת, אלא גם את פניו של המסתכל עצמו, המשתקפים במים;
הצלע השניה היא הנמשל: כשהאדם מסתכל לתוך לב האדם, לתוך הפנימיות של הזולת, הוא רואה לא רק את האופי של הזולת, אלא גם את האופי שלו המשתקף שם.
כשאנחנו רואים פגמים אצל הזולת, ייתכן שהפגמים הללו הם למעשה השתקפות של פגמים שנמצאים אצלנו; ולכן, במקום לכעוס ולהאשים את הזולת, אנחנו יכולים לשמוח שה' זימן לנו "מראה" אנושית, שבעזרתה אנחנו יכולים לראות את הפגמים שלנו ולתקן אותם.
הרעיון נכון לא רק לגבי תכונות האופי של הזולת אלא גם לגבי הרגשות שלו: אם אנחנו חושבים שהוא שונא אותנו - אולי זה משום שבליבנו יש שנאה כלפיו; אם אנחנו מרגישים שהוא כועס עלינו - אולי הכעס בעצם נמצא אצלנו בלב.
קריאת רגשות היא אחד הכישרונות היסודיים של אינטלגנציה רגשית (ראו דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית"), אולם לפני שמנסים לקרוא את רגשותיו של הזולת, יש להיות מודעים לרגשות שלנו, כדי שלא נשליך על הזולת רגשות שלמעשה נמצאים בתוך לבנו.
שמואל א טז7: "כִּי
הָאָדָם יִרְאֶה
לַעֵינַיִם, וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב
" -
רק ה' יכול לראות את המידות והתכונות שיש בליבו של הזולת.
משלי יד10: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר
" -
רק האדם עצמו יכול לדעת, בתוך ליבו, מה גורם לו שמחה או צער (פירוט).
מצד שני, בספר משלי מתוארים מצבים מסויימים שבהם אפשר להסיק מסקנות כלשהן לגבי מחשבותיו ורגשותיו של הזולת:
משלי כ5: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה
בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה
": איש תבונה יכול לדלות את
העצה, התוכנית המעשית שנמצאת בלבם של אנשים אחרים מתוך ניתוח של פעולותיהם (פירוט), כמו שעושים במחלקת מחקר מודיעין.
משלי כג6-8: "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם
רַע עָיִן, וְאַל
תתאו[תִּתְאָיו]
לְמַטְעַמֹּתָיו. כִּי
כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא; 'אֱכֹל וּשְׁתֵה!' יֹאמַר לָךְ, וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ...
" - מתוך התבוננות בעיניו של הזולת, אפשר לדעת אם הוא נותן מתנה מתוך רצון טוב או רק מתוך אילוץ חברתי (פירוט).
משלי כו23: "כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ - שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע
" - מתוך ניתוח סגנון הדיבור של הזולת, אפשר לדעת אם הוא ידיד או אויב (פירוט).
לכאורה הפסוקים סותרים זה את זה!
1. ניתן לפרש שהפסוקים הראשונים מתייחסים לתכונות אופי, והפסוקים האחרונים מתייחסים למחשבות ורגשות;
2. אך הפסוק שלנו מציע הסבר יפה יותר, על-פי ההקבלה למים: כשאדם מסתכל לתוך מים, הוא רואה את המים, אך אינו רואה אותם בטהרתם כי גם הפנים שלו משתקפים שם; כך, כשאדם מסתכל על אופיו ורגשותיו של הזולת, הוא יכול לקרוא אותם, אך לא בטהרתם, כי גם האופי והרגשות שלו משתקפים שם.כשאדם רואה פגם אצל אדם אחר - ייתכן שהפגם הזה נמצא אצלו; רעיון דומה נרמז ב
ויקרא כד20: "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם - כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ
", וכדברי חז"ל "הפוסל - במומו פוסל
" (פירוט).
ניתן לפרש את הפסוק בכמה דרכים:
1. הפסוק מתאר
מצב בין אדם לעצמו: "כשם
שהמים מראים את
הפנים לפניו של אדם המסתכל את עצמו בהם, ואם רואה אותם מלוכלכים רוחצם ומטהרם, כך
הלב מראה את פנימיותו של
אדם
לאדם
עצמו, כדי שיחשוב על תיקונו. שאם הוא מהרהר הרהורים רעים בליבו, זהו סימן
שהוא אדם רע, וישתדל בכל מאמצי כוחו לתקן את עצמו כדי שייהפך לאדם טוב, כי
הלב ודאי מודיע אל האדם איך הוא הפנימיות שלו, ואין עד נאמן יותר ממנו
"
(רמ"ד וואלי).
2. הפסוק מתאר
מצב בין אדם לחברו: כשהאדם מסתכל על אופיו או רגשותיו של הזולת, הוא רואה שם השתקפות של עצמו: "שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה ש(דוגמת) אותו הרע נמצא בו
בעצמו. וכמו אדם המביט בראי – אם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי,
אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום שפניו מטונפין
"
("מאור
עיניים" ריש פרשת חוקת. הובאו דבריו ב"לקוטי שיחות" י', פרשת נח), "ייתכן שזוהי ההצלחה המידית בידיעת עצמנו, שנתלמד שלא להאשים אחרים,
ולהכיר את ליקויי נפשנו ממה שאנו נוטים לשלול בסביבתנו
"
(הרב שלמה וולבה, עלי שור, שם), "כאשר אנו עושות את העבודה שלנו, נגלה פעמים רבות דבר מדהים – פתאום נעלמת
ההתנהגות או התופעה ה'מעצבנת' אצל זולתנו. ייתכן, שכאשר אנו מסיימות את
התיקון הנדרש, כבר איננו צריכים לראות אותו, ומעתה אנו פנויים לגילויים
ותיקונים נוספים. ייתכן גם, שכאשר אנו עובדים על עצמנו, ומכוונים לתיקון
פנימי, גם לשני קל יותר לשמוע מה שיש לנו לומר, בראותו שבאמת איכפת לנו
ממנו, ואיננו באים ממקום מתנשא של שלימות מדומה. וייתכן, שגם תהליך זה
נכנס לכלל ההשתקפויות, ושני הלבבות האוהבים, השואפים יחדיו לתיקון,
מתאחדים ללב אחד טהור יותר
"
(אורה רבקה וינגורט, מאמר באתר שורש)
3. הפסוק מתאר
תהליך בין אדם לחברו: כשהאדם מראה רגשות מסויימים לזולת, הוא גורם לזולת להרגיש אותם רגשות ביחס אליו: "כמים הללו, שאדם צופה בהן ורואה בהם
פנים כפניו: אם הוא שׂוחק - הם שׂוחקות,
ואם הוא עוקם - הם עקומות, כן
לב האדם לאדם האחֵר: אם הוא אוהב את זה - גם
זה הוא אוהבו, ואם הוא שונא את זה - גם הוא שונאו
"
(רש"י על
בבלי יבמות קיז א, דעת רבנן), "כיון שהוא שונאו - גם חבירו שונא אותו
"
(תוספות על בבא מציעא לב:), "כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים כן נראה לו שם במים אותה צורה
עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה
בלב חבירו אליו גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו
אליו.
"
(תניא חלק א מו ג€“ ויקיטקסט). כמו שהאדם יכול להשפיע על הבבואה המשתקפת במים על-ידי שינוי הבעת הפנים שלו, כך הוא יכול להשפיע על רגשותיו של הזולת כלפיו על-ידי שינוי הרגשות של עצמו. אם ירעיף עליו אהבה - גם הזולת בסופו של דבר יחזיר לו אהבה; אך אם ינהג כלפיו בשנאה - גם הזולת ישנא אותו.
חכמי התלמוד אף הסיקו מכאן מסקנה מעשית בדיני עדות: אם ידוע לנו שאדם שונא את זולתו, ולכן פסול מלהעיד עליו, מסתבר שגם הזולת שונא אותו באותה מידה, ולכן גם הוא יהיה פסול מלהעיד עליו (בבלי יבמות קיז א, דעת רבנן).
לרעיון הזה ישנם יישומים מעשיים בתחומים רבים:כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
יתבונן באהבת ה' הגדולה ונפלאה אלינו, לירד למצרים... להוציא נשמותינו מכור הברזל... לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש... שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה... אזי כמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בענין זה בעומקא דלבא, לאהוב את ה' אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש" (תניא, שער הייחוד והאמונה, חינוך קטן).
לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה - לבך עומד לך להעמיד גירסא: אם יגעת בה תמצא, אם לא יגעת - לא תמצא. לשון אחר: אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים, ואם לאו - אינו מחכים מרבו" (רש"י על בבלי יבמות קיז א, דעת רבי יהודה).
ויש לו נמשל, אל הלב הכללי של הגוף הכללי, כמו המלך שהוא לב המדינה... שמה שיתנו אל המלך, מיסים וכדומה, ישובו ויקבלו..." (מלבי"ם).
4. הפסוק נותן המלצה לתקשורת בין אישית: כמו שהמים משקפים את הפנים המביטים בהם, כך אדם המשוחח עם זולתו צריך להשתדל לשקף את הדברים שהזולת אומר, כלומר לחזור עליהם במדוייק כדי לוודא שהבין. רעיון זה הוא הבסיס לשיטת התקשורת המכונה "אימאגו" (= שיקוף).
"כמים
הללו,
הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך,
כן לב האדם לאדם
חברו: לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו, כן הוא מראה לו
פנים
"
(רש"י).
"כמו
דרך
המים, מראים את
הפנים בדומים
להפנים המסתכלים בה, אם שוחקות שוחקות ואם עצבות עצבות,
כן לב האדם לאדם
- אם לבו טוב על חבירו ייטיב גם לבו, ואם רעה תרע גם היא
"
(מצודת דוד);
"הנה,
כמו
שיורשמו
במים
מפני המביט בהם, ויחשב הרושם ההוא אל ראותו בדרך שיראה בזה תאר
פניו,
כן ענין
בלב האדם לאדם, כי האדם ישיג מהות
צורתו במה שישפע לו ממנה, ומהשפע ההוא ישוב לב האדם לראות בו עצמו [וזה
מבואר מדברינו בספר הנפש ובמאמר הא' מספר מלחמות ה', ושם התבאר איך ישכיל
האדם זה הכח אשר לו להשגת המושכלות מופשט וערום מהמושכלות]
"
(רלב"ג).
"הלב שולח מרוצת הדם אל כל האיברים ומחיה את כולם, וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב, נמצא
הלב נותן אל
האדם בחזרה מה שקיבל ממנו, הוא דומה כמים, שהרואה בם יראה פניו, שהפנים שיתנו
המים אל עין הרואה, הוא עצמו
הפנים שקיבלו מצורת האדם העומד לנגדם... והנה, הלב מגיד לאדם מה שיחו, כי כל כוחות האדם יתראה צורתם בלב, ועל-כן הוא החוזה בכל כוחותיו ומנבא לו טוב או רע, כמו שצורת האדם יתראה במים. ויש לו נמשל, אל הלב הכללי של הגוף הכללי, כמו המלך שהוא לב המדינה... שמה שיתנו אל המלך, מיסים וכדומה, ישובו ויקבלו...
"
(מלבי"ם).
"כמו המים, שמראים פני האדם כפי שהוא נראה למים, אם יעקם פניו - גם המים יראו כן, כן לב האדם לאדם - אם ליבו טוב לאותו אדם, אותו אדם הוא גם כן טוב עמו, אף שאינו יודע ליבו של אדם...
"
(הגאון מווילנה).