קוד: ביאור:משלי יז12 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי יז12: "פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ, וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ
"
עדיף לפגוש דב שנעשה שכול בגלל איש שפגע בגוריו, ומשום כך הוא כועס ורוצה לנקום בכל אדם שהוא פוגש, ולא לפגוש כסיל, שנפגע מדברי החכמים המוכיחים אותו, ומרוב איוולת (שטחיות) הוא כועס ורוצה לנקום בכל חכם שהוא פוגש.
יש אנשים, שחושבים, שהם יכולים להחזיר למוטב גם אנשים מלאים בשנאה, אם רק יצליחו להיפגש איתם פנים אל פנים. ספר משלי מזהיר מהסכנה שבגישה זו:
דב שכול = דובה שאיבדה את אחד מגוריה, והיא ממורמרת ולכן נחשבת למסוכנת:
...אַתָּה יָדַעְתָּ
אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו, כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה, כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה..."
אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל, וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם..."
באיש = בגלל איש, על-ידי איש.
דב שכול באיש = דובה שנעשתה שכולה בגלל איש שפגע באחד מצאצאיה. בעיניים דוביות, מן הסתם, כל האנשים נראים אותו דבר (כמו שבעיניים אנושיות כל הדובים נראים אותו דבר), ולכן הדובה השכולה אינה מבחינה בין איש לאיש, ומאחר שאיש פגע באחד מגוריה, היא מתמלאת שנאה כלפי כל האנשים, ורוצה לפגוע בכולם, ולכן היא מסוכנת במיוחד.
כסיל
= שונא חכמה. הכסיל נמשל לדב שכול, כי גם הוא מרגיש לפעמים שהחכמים רוצים לקחת את הערכים היקרים לו מכל (ערכים חומריים או רוחניים), ומתמלא שנאה כלפיהם.
איוולת = שטחיות. השטחיות מאפיינת גם את הדובה השכולה וגם את הכסיל: הדובה השכולה לא יודעת להבחין בין איש לאיש ושונאת את כולם, וגם הכסיל לא יודע להבחין בין חכם לחכם ושונא את כולם.
ויש מפרשים:
איוולת = רוח-שיגעון של אדם שרוצה לעבור עבירה: "כי הס"א אוחזת בו בכסיל, ומתאמצת ביותר כשהוא רץ אחר איוולתו, ולכן אוי לו למי שיפגע בו באותו הזמן, שהכל נראים לו כמונעים, ונעשה כנגדם יותר אכזרי מדב שכול... ואפילו המוכיח לא יבקש להוכיחו באותה שעה, כי הוא כשוטה ממש, ומכניס את עצמו בסכנה עצומה בלי תועלת, אלא ימתין אחר שחטא, שאז באה החרטה, ואפשר שיועיל בתוכחתו שלא יהיה ככלב שב על קיאו כסיל שונה באיוולתו
"
(רמ"ד וואלי פירוש ראשון).
וכך סיפר רבי עקיבא על עצמו: "כשהייתי עם הארץ, הייתי אומר: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור!'
"
(תלמוד בבלי פסחים
מט:), כלומר: "לאו משום שהיה
שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן,
והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם,
כדאמרינן "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים"...
"
(תוספות שם): כשרבי עקיבא היה עם הארץ, הוא זיהה בעיות וחסרונות בהתנהגותם של חכמים, אך במקום למתוח ביקורת ספציפית על תופעות אלו, הוא התמלא בשנאה אלימה כלפי החכמים כולם.
פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באיוולתו = שניהם שטחיים, ושניהם מלאים שנאה בלתי ממוקדת כלפי כל מי שנראה להם "אשם" במצבם, ובכל זאת הכסיל מסוכן יותר, כי השנאה שלו ממוקדת יותר - היא מכוונת בפרט כלפי חכמים. לכן, דווקא החכמים צריכים להיזהר במיוחד במפגש עם כסילים. עדיף ללכת ליער ולפגוש דב שכול...
הפסוק גם רומז איך בכל-זאת כדאי להתנהג כשפוגשים כסיל: לא להפוך אותו ל"דב שכול", לא לקחת ממנו את הדברים היקרים לו: לא לדבר באופן שפוגע בעקרונות וערכים שנראים בעיניו חשובים, ולא לדרוש ממנו לוותר על תענוגות החיים שנראים בעיניו הכרחיים. כך, יש סיכוי שהשנאה שלו תהיה קטנה יותר, ואולי הוא גם ייפתח להקשיב וללמוד.
פגוש דב שכול באיש -
1. לפי רוב המפרשים, הכוונה
פגוש... באיש - עדיף שאיש יפגוש דב שכול, מאשר כסיל באיוולתו: "מוטב
לפגוש
באיש דוב שכול מבניו, אשר דרכו להרוג אשר יפגוש בעבור מרירת הלב, ועם כל זה יותר
טוב שיפגוש הוא בו משיפגוש בו איש
כסיל בעת ידבר
אולתו להסית לעבירה
"
(מצודת דוד).
אולם, לפי זה לא ברור מה מוסיפה המילה "איש"; היה אפשר לכתוב "פגוש דב שכול, ואל כסיל באיוולתו".
2. אחת מ משמעויות אות היחס ב היא על-ידי; אם כך: דב שכול באיש = דב שכול על-ידי איש, דב שאיש עשה אותו שכול, ולכן הוא שונא אנשים, וסכנתו גדולה יותר משאר דובים שכולים.3. אולי בפסוק זה איש = אישיות, אדם נכבד וחשוב; מבחינת הדב השכול אין הבדל בין אדם נכבד לאדם פשוט, אבל הכסיל שונא יותר דווקא את האנשים הנכבדים, החכמים, ולכן הפסוק פונה דווקא לאנשים אלה - "איש נכבד! עדיף שתפגוש דב שכול, כי הכסיל מסוכן לך יותר".
4. ואולי בפסוק זה דב שכול הוא משל לאדם, שמתוך צער וכעס מתנהג בתוקפנות (גם בשני הפסוקים האחרים שהבאנו בגוף המאמר, "דב שכול " הוא משל). לפי זה, דב שכול באיש = דב שכול שנמצא בתוך איש, בתוך אישיות; כלומר, אדם המתנהג בתוקפנות מתוך צער וכעס, אך הוא עדיין "בן אדם", עדיין שומר על אנושיות. עדיף לפגוש אדם כזה מאשר " כסיל באיוולתו ", כי הכסיל גרוע יותר, הכסיל מתנהג כבהמה.
ואל כסיל באיוולתו -1. הפסוק מזהיר מפני הסכנה הפיסית שבהתקרבות לכסילים: "כי הדוב מותר להרגו, והכסיל - אם יזיקך - צריך אתה להישמר שלא יהרגך ושלא תהרגהו. ועוד, שהדוב לא יעמוד נגדך למשפט, והכסיל יישפט עמך שלא בצדק. והדב לא יוציא עליך שם רע, והכסיל יעשה זאת
"
(רס"ג, מתוך 'דעת מקרא' הערה 37א).
2. הפסוק מזהיר גם מפני סכנה רוחנית, שהיא חמורה יותר: "טוב לאדם
שיפגע בו
דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן
הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו
"
(רש"י, ודומה לזה מצודת דוד); "הדוב מסוכן לגוף, והכסיל מסוכן לנפש; הדוב קורע סגור ליבו להוציא הדם, והוא קורע סגור ליבו להכניס שם איוולת וספיקות; הדוב ינצחנו האדם לפעמים בצידו, והכסיל לא ינוצח באיוולתו; הדוב יניח את האדם לפעמים, והכסיל לא יניח איוולתו בשום אופן
"
(מלבי"ם, וכן רמ"ד וואלי פירוש שני).
הלוך[הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים וחכם[יֶחְכָּם], וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (פירוט)
אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם, וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ" (פירוט)
לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל, וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת" (פירוט)