קוד: ביאור:משלי טו28 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי טו28: "לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת, וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת
"
ליבו של אדם צדיק הוגה (חושב היטב) לפני שהוא עונה, כדי להגות (להסיר מדבריו) את כל הפסולת; ולעומתו -
פיהם של אנשים רשעים שופך, כמו מעיין נובע, מילים רעות, ללא מחשבה וללא ביקורת.
הגה - שני פירושים:
1.
הגה = חשב
(מצודת ציון): הצדיק "יחשוב ויבין מה
יענה, קודם שישיב דבר
"
(רש"י, וכן
מלבי"ם), או "לב הצדיקים יהגה ויתעסק תמיד
לענין ולתועלת
"
(רלב"ג). "לא יוציא דבר מפיו עד שיחשוב מקודם מה שידבר, כמו שכתוב
לב צדיק יהגה לענות
"
(ר' אלעזר אזכרי, קיצור ספר חרדים, פרק ג).
2.
הגה = הסיר סיגים, כמו ב
משלי כה4: "הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף, וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי
" (פירוט). הצדיק מסיר את כל הפסולת ממחשבותיו, לפני שהוא אומר אותן. כולנו חושבים לפעמים דברים רעים על הזולת, אבל לפני שפותחים את הפה לדבר - יש להסיר את הרוע, כך שהדברים ייצאו נקיים וענייניים. ולכן נאמר ב
משלי י20: "כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט
" (פירוט).
לענות - חמישה פירושים:
1. להשיב, מלשון "מענֶה" (רוב המפרשים);
2. להועיל, מלשון "עניין" (רלב"ג);
3. להיכנע, מלשון "ענוה"; הצדיק הוגה דברי תפילה בהכנעה וענוה, ולכן בפסוק הבא,
משלי טו29: "רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים,
וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע
"
(אברהם אהוביה,
בימים ההם חלה חזקיהו), ודומה לזה בתרגום יונתן על הפסוק: "לבא דצדיקא רנן בהימנותא
".
4-5. ועל-דרך הדרש: לייסר ולהוכיח, מלשון "עינוי"; ואולי גם לעורר מוטיבציה לפעולה, מלשון "הנעה": הצדיק פועל מהלב (בניגוד ל רשע המשתמש בפה) - הוא אפילו לא מדבר, אלא רומז לשומע כיצד להתעורר מעצמו. הוא משתמש ברגשות כדי לעורר את ליבו של השומע. לפעמים הוא אפילו מענה מעט את השומע, אולם לא מתוך רוע, אלא כדי לעורר ולהניע אותו לפעולה. זאת מלאכת מחשבת, כי צריך להרהר ולהגות בדרך פעולתו.
מעבר לכך, הצדיק מעורר בשומע את ה- יֶהְגֶּה שלו, בלשון עתיד! מלאכת המחשבת של הצדיק ההוגה הוא לעורר בצד השני להגות מצד עצמו, בעתיד. כמו אדם הזורק אבן קטנה לתוך המים, וכך יוצר מעגלים הולכים וגדלים של אדווה. הצדיק הוגה תמיד; המשיב יהגה גם בעתיד, ואף ישוב בתשובה שלמה (ע"פ גליה).
ומצד שני:
הביע = דיבר בשטף כמו מעיין נובע (אבן עזרא):
1. הרשע אינו חושב לפני שהוא מדבר, אינו משתדל להסיר סיגים מדבריו, ואינו מכניע את עצמו לה' לפני התפילה, אלא "שופך" מפיו את כל הרוע שיש בליבו: "פי רשעים ירבה לדבר
רעות כמעיין
הנובע, כי ידבר כל העולה על רוחו ואינו חושש
"
(מצודות).
2. הרשע אינו מתעניין בליבו וברגשותיו של השומע, אלא נותן לכל הרוע לבעבע מתוכו כמו רעל (ע"פ גליה).
3. ועל-דרך הדרש, אפשר לפרש את החצי השני של הפסוק, לא כניגוד לחצי הראשון אלא כהמשך: לאחר שהצדיק עורר את הרשע לתשובה, הרשע מתוודה, מביע בפיו את כל הרעות, וכך מנקה את ליבו מהרע.