ביקש לץ חכמה ואין, ודעת לנבון נקל

קוד: ביאור:משלי יד6 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)

אל: סגלות משלי

משלי יד6: "בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל"

כשאדם לץ, המזלזל בלימודיו, מבקש (מחפש בזיכרונו) דבר- חכמה שלמד בעבר, אין באפשרותו למצוא אותו;   אולם כשאדם נבון, החושב ומסיק מסקנות מהדברים שהוא לומד, מחפש דבר- דעת שלמד בעבר, הוא נזכר בו בקלות.

עצות

אחד הדברים שמשפיעים על יכולתנו לזכור דברים הוא מידת החשיבות שאנחנו מייחסים להם:

ביקש = רצה;   לץ = הלועג ומזלזל בזולת;   חכמה = הכישרון לשמוע וללמוד;   ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מנסה להיזכר ולשחזר את דברי החכמה שלמד, הוא אינו מצליח. הזלזול והבוז שהרגיש כלפי האנשים שלימדו אותם וכלפי הדברים שהם לימדו גרמו לכך שהזיכרון שלו "סינן" אותם, ועכשיו הם אינם בזכרונו.

ועוד: הלעג של הלץ עלול לגרום גם לתלמידים אחרים לזלזל בחכמה, ולכן החכמים מרחיקים את הלץ מהלימוד:

• משלי ט7-8: "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (פירוט).
• משלי כב10: "גָּרֵשׁ לֵץ - וְיֵצֵא מָדוֹן; וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן" (פירוט).

לכן ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מבקש ללמוד חכמה, אין מי שיסכים ללמד אותו.

לעומת זאת:

דעת = הכרות קרובה וברורה, באמצעות החושים;    נבון = החושב ומסיק מסקנות;   ודעת לנבון נקל = אדם נבון יודע בבירור את הדברים שלמד, קל לו "לשלוף" אותם מהזיכרון כאילו הוא רואה אותם מול עיניו.

הוא הבין את החשיבות של כל דבר שלימדו אותו, הבין את הקשר בין כל דבר שלמד לבין דברים אחרים שהוא יודע, ואיך כל דבר משתלב בתמונה הכללית, ואף הסיק מהם מסקנות נוספות, ולכן עכשיו הדברים מסודרים היטב בזכרונו.

-

הפסוק שלנו מגנה את הליצנות, שהיא צחוק של לעג וזלזול, ופוגעת בלמידה ובזיכרון. אבל הבדיחה, שהיא צחוק שאינו של זלזול, דווקא פותחת את הלב ומקלה על הלמידה, ולכן: "רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא" (בבלי שבת ל: עם פירוש רש"י; ראו צחוק והומור ביהדות), וכן "רב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה..." (זוהר ויקרא דף מז:; ראו השמחה כמצוה ביהדות). כלומר, בזמן שחכמי הזהר למדו מרב המנונא הזקן את סודות התורה, היה רב המנונא מלמד אותם קודם פרק מצחיק בדברי שטות, על-מנת שהדבר יועיל להם להחכים.

רעיון זה נרמז כבר בספר משלי, בנאומה של החכמה, משלי ח30-31: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם" - החכמה משתעשעת ומשחקת לפני ה', ולכן גם לבני האדם מותר לשחק ולהשתעשע בחכמה (פירוט).

עם זאת, חז"ל קבעו שגם לבדיחה יש מקום מוגבל - לא צריך להפוך את הלימוד כולו לבדיחה: "אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה (צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא)... איני? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר (מרירות מחמת אימה) תכוינה...! לא קשיא: הא ברב והא בתלמיד. ואיבעית אימא: הא והא ברב, ולא קשיא, הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח, כי הא דרבה: מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא." (שם). כלומר:

• לפי דעת אחת, רק המורה צריך להשתמש בבדיחות, אבל התלמידים צריכים להיות רציניים ומלאי יראת כבוד.
• ולפי הדעה השניה, מותר להשתמש בבדיחות רק בתחילת השיעור כדי לפתוח את הלב, אבל בהמשך השיעור יש לשבת ברצינות וביראה.

בימינו, אני רואה שנוהגים להקל בזה: גם רבנים וגם תלמידים נוהגים לספר בדיחות בכל חלקי השיעור. נראה שהם מפרשים, שכל בדיחה מותרת, ורק ליצנות - שיש בה הבעת בוז וזלזול - אסורה, כפי שפירשנו למעלה.