שאול - איש תבונות

קוד: ביאור:משלי יא12 בתנ"ך

סוג: מסקנה

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי יא12: "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ"

מי שמביע בוז (זלזול) ברעהו הוא חסר-לב (טיפש),   ו לכן איש תבונות אינו טורח לענות לו אלא מחריש (שותק).

האם מנהיג צריך להקפיד על כבודו ולענות לאנשים שמבזים אותו?

שאול, מלך ישראל הראשון, כנראה חשב שלא. לאחר שהוא נבחר למלך, וכל בני-ישראל הריעו לו ואמרו "יחי המלך", שמואל א י27: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ": היו כמה אנשים שביזו אותו, אך הוא החריש (= לא הגיב), לא העניש אותם ואף לא ענה להם.

לאחר ששאול הוכיח את גבורתו במלחמה נגד בני עמון, התאספו בני ישראל והמליכו אותו פעם שלישית, וגם אז גילה שאול איפוק והבלגה, שְׁמוּאֵל א יא12-13: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל 'מִי הָאֹמֵר 'שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ?!' תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם!' וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל'!".

זו דעתו של שָׁאוּל; אבל האם הוא צדק? או שמא ההבלגה שלו היתה דווקא גילוי מזיק של חולשה?

1. ניתן להביא ראיה לשיטתו של שָׁאוּל, דווקא מדבריו של אִישׁ ששייך למחנה פוליטי אחר - החכם באדם - שלמה המלך מבית דוד.

הביטויים בז ו יחריש, בפסוק שלנו, מראים קשר ברור בין פסוק זה לבין מעשהו של שאול. הפסוק מלמד, שאדם שמחריש כאשר מבזים אותו, כמו שעשה שאול, הוא איש תבונות. הבלגה אינה מעידה על חולשה אלא דווקא על תבונה! 

"איש תבונות יחריש כשמבזהו החסר לב, כמו שאול, דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש" (רש"י).

2. אמנם, בתלמוד בבלי מצאנו דעה הפוכה: "מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו, שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש, וכתיב (שמואל א יא) ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד וגו'". (רב יהודה בשם רב, יומא כב:)

הדעה הראשונה נראית מתאימה יותר לפשוטו של מקרא, שהרי בשום מקום לא נאמר ששאול נענש על כך שהחריש, היו לו חטאים הרבה יותר חמורים.

אולי אפשר ליישב בין שתי הדעות על-פי יחסו של דוד המלך אל שמעי בן גרא: כששמעי קילל אותו (שמואל ב טז10) הוא החריש ולא פגע בו, אך לפני מותו הוא ציווה על שלמה בנו שינקום את נקמתו, מלכִּים א ב9: "וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֵת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".

ייתכן שיש להחריש רק בשעת מעשה, כאשר הרגשות בוערים. אדם שמגיב מתוך רגש, עלול להגיב באופן מוגזם, שיגרום לו בזיון גדול עוד יותר. אולם לאחר מעשה, כשהרגשות נרגעים, אפשר לשקול מחדש את כל הנתונים ולהחליט מהי התגובה ההולמת.

לפי זה, שאול אכן נהג בתבונה בפעם הראשונה, כאשר ויבזוהו... ויהי כמחריש; אולם הוא חטא בפעם השניה, כאשר העם אמר מי האומר 'שאול ימלוך עלינו?!' תנו האנשים ונמיתם!, ושאול התנגד (ראיתי פירוש דומה בשם המאירי, בתלמוד בבלי מהדורת שוטנשטיין, יומא כב:, הערה אחרונה).