קוד: ביאור:משלי ג21 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי ג21-22: "בְּנִי! אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה. וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ, וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ
"
ניתן להבין מסר זה בשתי דרכים:
1. "אפילו ה', בכבודו ובעצמו, לא יצר את העולם באופן ספונטני, אלא יסד אותו בחכמה, כונן ותיכנן אותו בתבונה, ומילא אותו מים בדעת. לכן גם אתה, בני, אל תחשוב שאתה מסוגל לבנות את חייך באופן ספונטני, "לזרום" ולקוות שהכל יסתדר מעצמו, אלא תכנן את כל חייך בחכמה, תבונה ודעת!" (ע"פ רש"י, מצודות, דעת מקרא).
2. "ה' לא שמר את חכמתו לעצמו, כתיאוריה בלבד, אלא השתמש בה באופן מעשי, כדי לברוא עולם:
בחכמה - יסד ארץ,
בתבונה - כונן שמים,
ובדעת - מילא את העולם במים. לכן גם אתה,
בני, אל תחשוב שהחכמה נועדה ללימוד ועיון בלבד, אלא השתמש בה כדי לבנות וליצור. קיבלת חכמה כדי שתשתמש בה בעולם המעשה!".
לפי שני ההסברים הללו נסביר את הפסוקים:
נלוז
= עקום ונסתר;
אל ילוזו מעיניך =
ואחר שכל העולם נברא בהם, לכך אל ילוזו מעיניך - אל יתעקמו מנגד עיניך להסירם מכנגדך" (רש"י).
נצור תושיה ומזימה - שמור התורה במעשה ובמחשבה" (מצודות).
נפש
= הצד החומרי של החיים;
ויהיו חיים לנפשך =
גרגרת = גרון
= משל לדיבור;
וחן לגרגרותיך =
"ישנם באדם שלשה כוחות שיכולים להופיע באדם כפגע, כמו ששנינו במסכת אבות: "הקנאה, התאוה והכבוד, מוציאים את האדם מהעולם ". תאוה היא מהחומר והבשר של
האדם; כבוד הוא הופעתו החיצונה של האדם, שזה מתבטא בעורו של האדם כנ"ל;
והקנאה היא הצורה בה האדם חי את חייו, שזה שימושו של האדם, שהוא יכול ליפות
את עצמו מבית ומחוץ ולהשתמש בכלים מתוך קנאה באחרים.
"
"גם לטוב מצאנו
שלשה כוחות אלו פועלים, שכך נאמר במשלי:
ויהיו
חיים לנפשך וחן לגרגרתך. אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף, אם תשכב לא תפחד
ושכבת וערבה שנתך. אל תירא מפחד פתאם ומשאת רשעים כי תבא.... וביאר
הגר"א: "ויהיו חיים לנפשך - היא החכמה הפנימית שמחיה את בעליה, כי באור פני
מלך חיים, יתן חיים לנפש שהוא גם כן בפנימיות.
חן לגרגרתך - היא התבונה שהיא
חיצוניות של החכמה, שיהיו דבריך נשמעים, כמה שכתוב יוצק חן בשפתותיך, מחמת
התבונה תוכל להסביר לאחרים החכמה". כלומר,
החכמה היא המהות, כעין הבשר בגוף האדם, שזה גוף האדם. נמצא ששני אלו
הם עצם הדבר.
התבונה דומה לעור שהוא עוטף חיצונית את בשר האדם, כך התבונה
היא הבנת טעמי הדברים, ועל ידי כך אפשר להעבירה לאחרים ביתר קלות, כעין העור
שהוא הופעתו החיצונית של האדם שעל ידו הוא נקלט אצל הסובבים אותו.
"
"ומעתה
נבין כי
הדעת, שהיא הקרבה לקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר
דע את אלוקי אביך
ועבדהו, מוסיפה על החכמה ובינה, שכאמור הן דומות לגוף ולעור, ואשר כתוצאה
ממנה משיג האדם לעבוד את ה' בשלמות מתוך החכמה והבינה. כלומר, מעשיו של
האדם, שהם שימושיו, צריכים להיות מתוך דעה שזה תיקון המעשה, לעומת הקלקול
של מעשים מתוך קנאה. שלא רק קנאה חומרית היא פסולה, אלא גם קנאה טובה, כמו
קנאת סופרים תרבה חכמה, אינה שלמות. כי הטוב ביותר הוא, לעבוד את השם מפני
שכך ציוה אותנו, שזו הדעה האמיתית, הזדהות והתבטלות לבורא. כמי שאינו פועל
מתוך רצונותיו עצמו כלל. דעה מקנה את היתרונות הנאמרים בהמשך
הפסוקים:
אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף אם תשכב לא תפחד וגו', כי הזוכה
לחכמה בינה דעת אינו ירא מפגעי עולם הזה, והוא בטוח כי לא יכשל. לא רק
שהופעתו החיצונית נושאת חן מבחוץ ובריא הוא מבפנים, גם מעשיו ותפיקודו
משובחים. זה מה שנאמר כבר על ידי הקדמונים, שנגע וענג אותן אותיות הן. הכל
תלוי בצורה שמסדרים אותן. ג, הוא כנגד גוף, שזה הבשר הפנימי. נ כנגד נראה,
שהוא העור החיצוני אותו רואים. ע כנגד עשיה, שכאמור היא יכולה להיות טובה
וחלילה רעה ומקולקלת
"
(פרשות תזריע מצורע - הרב:אברהם יצחק הלוי כלאב - אתר ישיבת בית אל).
הפסוקים הבאים מתארים את שכרו של מי שמתכנן את מעשיו בתבונה; ראו
תכנון חכם מונע הפתעות.
"מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים, וְלֹא-תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם
תֻּשִׁיָּה
" (איוב ה' 12)
"אֲנִי-חָכְמָה שָׁכַנְתִּי
עָרְמָה, וְדַעַת
מְזִמּוֹת אֶמְצָא
" (משלי ח' 12)
"לֹא יָשׁוּב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, עַד-עֲשֹׂתוֹ וְעַד-הֲקִימוֹ
מְזִמּוֹת לִבּוֹ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ
" (ירמיה ל' 24)
כלומר, מילים אלה: "תֻּשִׁיָּה", "מְזִמָּה", "עָרְמָה" - ניתן לשייך אל שני הצדדים של המשוואה.