פירוש שד"ל על שמות פרק ט

קוד: שד"ל שמות ט בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: אלמונית

אל: מימון: אלמוני

[ג] הנה יד ה' הויה: במכת הדבר ובמכת בכורות שהיתה בהן נטילת נשמה לא עשו משה ואהרן שום פעולה לסימן, לא הרמת המטה ולא דבר אחר, אך ייחסו המעשה אל ה' לבדו (הנה יד ה' הויה; כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים למטה י"א ד'). הויה: בינוני משורש היה, ומצאנו הוה (נחמיה ו' ו') ולא אמרו הוה שלא יתחלף עם מה שהוא שם דבר, כמו הוה על הוה תבא (יחזקאל ז' כ"ו). דבר כבד מאד: אייכהארן אומר כי ריבוי השרצים (כינים וערוב) גרמו הדבר, כי ביצי השרצים מתפזרים באויר ונופלים עם הטל על צמח השדה, והבהמות באכלן את הירק חולות ומתות, והוא אומר ג"כ כי מקנה ישראל לא מת, מפני שישראל היו רועי צאן מימי קדם והיו בקיאים בדרכי רפואות הבהמות; ואני לא אכחיש היות בזה חלק טבעי, אלא שנתלוה עמו חלק של נס ויוצא ממנהגו של עולם; והנה ריבוי הכינים והערוב ושלא נתפשט הערוב בארץ גושן, היה דרך נס, והוא עצמו אולי היה סיבה שלא מת מקנה ישראל.

[ח] פיח כבשן: רשב"ם פירש אפר דק שמתנפח ברוח, אך מפני שסמכו לכבשן נראה יותר שהוא המתנפח ועולה בעשן ונדבק בכבשן. וזרקו משה השמימה: לא שזה יהיה סיבה לשחין, אלא שצריך לעשות פעולת מה קודם התהוות הנפלאות, למען ייודע כי ברצון הקל אשר שלח את הנביא העושה הפעולה ההיא נהיה הנס, והוא כמו הרמת המטה והדיבור אל הסלע וכיוצא באלה; ואולי בחר בסימן הזה בפרט. כדעת דון יצחק, כדי שיהיה לאות שכל אויר מצרים ייפסד ויהיה חם ושורף ומעלה שחין. וזרקו משה: מן השחין ואילך עשה הסימנים האלה (נטיית המטה וכיוצא) משה ולא אהרן. אולי לכובד המכות האלה שהיה בהן חולי ומיתה לבני אדם או כריתת מזונותיהם.

[ט] והיה לאבק: דרך משל והפלגה, כאלו הפיח ההוא יתהפך לאבק ויתפזר בכל ארץ מצרים ובנפלו על האדם ועל הבהמה יתהפך לשחין וגו'. שחין: מין נגעים כמו באיוב (ב' ז') בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, ולדעת רש"י גזרת המילה לשון חמימות, כמו בלשון חכמים (יומא נ"ה ע"ב) שנה שחונה; ואפשר שנקראו הנגעים ע"ש ה חמימות, אך לא שיהיה ענין שחין דלקת כדעת רמבמ"ן וי' ש' ריגיו, והם חשבו כי כוונת הכתוב שהשחין שהוא החמימות הפריח אבעבועות, ואין הדבר כן, אלא (כמו שהשכיל להטעים בעל הטעמים) פרח הוא תואר לשחין. וכמו שמפורש אח"כ שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה; ופירוש שחין פורח כמו צרעת פורחת (ויקרא י"ג מ"ב, נ"ז) שהיא צומחת בלא סיבה חיצונית, או שהיא חוזרת וצומחת, וקשה להירפא. אבעבועות: הוא פירוש לשחין, ושרשו בוע, או נבע, שהן כמו מבוע שיוצאה מהן ליחה, ואייכהארן אמר שהן אבעבועות הדבר ושהן ענין טבעי המצוי במצרים; ויפה השיב ראזנמילר כי השחין הנזכר כאן לא היה ממית, שאם היה ממית לא היה משה נמנע מלהזכירו; ועוד ראיה ממה שאמר משה לפרעה (למטה פסוק ט"ו) כי עתה שלחתי את ידי וגו', משמע שלא שלח בהם ה' דבר.

[יא] ואל יכלו החרטמים לעמד לפני משה: נראה שהחרטומים, גם כשלא היו עושים שום פעולה בלהטיהם, כמו בדבר ובערוב, היו תמיד לפני משה כשהיה מדבר עם פרעה כדי לבדוק דבריו ומעשיו ולהטיל בהן ספק, ועתה בשחין לא יכלו לעמוד, כי נגעה המכה בגופם (דון יצחק).

[יד] את כל מגפתי: הוא הברד, ולהיותו משחית התבואה ומביא הרעב הוא קשה מכל המכות וכולן נכללות בו; וזאת כוונת רש"י שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות, וכן הוא הנוסח בדפוס לסבונא ובהרבה ספרים כ"י, וכן דעת בעל ספר הזכרון, לא "מכת בכורות", שאין להן ענין כאן, ועיין ר' אליהו מזרחי. אל לבך: לא אמר "בך" כמו שאמר ובעבדיך ובעמך, כי מכת בצורת איננה נרגשת למלך, כי לא יחסר לחמו, אבל היא נוגעת אל לבו, כי צר לא בצרת עמו (תלמידי מהר"ם עהרענרייך).

[טו] כי עתה שלחתי: מן הראוי היה שאעשה כן, על דרך דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל (שמואל ב' כ' י"ח), אכול תאכלו אותה בקדש (ויקרא י' י"ח), וע' פירושי בישעיה ב' ט' ויחזקאל כ' כ"ה.

[יז] מסתולל: מתרומם ומתגאה, ל' סולו לרוכב בערבות (תהלים ס"ח ה'), סלסלה ותרוממך (משלי ד' ח') וכן מסלה (רד"ק שרש סלל) שמגביהים הדרכים כדי לישרם (לא ע"ש שמרימים מהם האבנים והמכשולות, כדעת רד"ק): אלא שעדיין יקשה שהיה ראוי לומר מסתולל על עמי לא בעמי; לפיכך נ"ל כי המילה הזאת כולל ג"כ ענין אחר הנמשך מן הגאוה, והוא הזדון ורוע המעללים והקושי עם השפלים, וכתרגום אנקלוס; את כביש ליה לעמי. והמקרא הזה הוא בל' תנאי, אם עודך מסתולל, או כאדם האומר: א"כ עדיין עומד אתה בדעתך?

[יח] הוסדה: נאמר הלשון בזה בתחילת יישוב ארץ מצרים, כי היאור שוטף אותה בכל שנה ולא היתה ראויה ליישוב עד שיסדוה במלאכות מיוחדות לכך; וכיוצא בזה בארץ כשדים שהיתה מכוסה במי פרת נאמר עליה אשור יסדה (ישעיה כ"ג י"ג, וע' שם פירושי), וכיוצא בזה עיר ויניציאה על ימים יסדוה ועד היום הדרכים אשר על שפת המים נקראים בעיר ההיא fondamenta שענינו יסודות. הוסדה: אם היה מקור ( ואז היתה הה " א ראויה למפיק) היל " ל למן יום, לא למן היום; עכשו צריך שיהיה זמן עבר, והנה בהיותו זמן עבר, אם היה בנין נפעל, היה משפטו נוסדה, ואם התפעל התיסדה, והסמ " ך דגושה, ואם הפעך הוסדה; עכשיו אינו אלא בנין הנפעל והוא אביו של בנין נפעל ובנו של התפעיל, אשר ממנו במקרא התפקדו ( שופטים כ ' ט " ו). והנה אין ספק כי בעלי המסורת טעו במה שמנו מלה זו בכלל י " ח מלין דלא מפיקין ה " א בסוף תיבותא, לומר שראויות למפיק ואין בהן מפיק; ומ " מ הנה זו ראיה על נקיון כפיהם, שלא שלחו ידם להגיה מסברה ולהוסיף המפיק שלדעתם היה ראוי להיות בתבות הללו.

[ יט ] העז: צווי משורש עוז, בנין הפעיל, וענינו אסיפה למקום נשמר, וכן יושבים הגבים העיזו ( ישעיה י ' ל " א), העיזו בני בנימין ( ירמיה ו ' א '). והנה דבר זר הוא שיתן עצה לפרעה איך לינצל מן המכה, ואם היו כל המצרים יראים את דבר ה ', היו כולם ניצולים; והשיב הרמב " ן כי עיקר המכה היה להשחית יבול האדמה, ולא להמית האדם והבהמה, על כן יורה חטאים בדרך להצילם מן הברד. ותלמידי יוסף ירא משיב כי לא היה אפשר שתתפשט האזהרה הזאת בכל ארץ מצרים, מאחר שהברד היה עתיד לבוא ביום המחרת, ובאמת נראה שלא נודעה האזהרה אלא לעבדי פרעה שהיו אצלו ושמעו דברי משה, כי כן כתוב: הירא את דבר ה ' מעבדי פרעו הניס וגו ', אך המצרים לא ידעו מזה מאומה; א " כ תשובת הרמב " ן בלתי מספקת, וגם דברי רנ " ח וייזל ( בחכמת שלמה דף ק " ו), המובאים בפירוש י ' ש ' ריגיו ¹ אינם מספיקים, מאחר שלא היתה האזהרה ידוע לרוב המצרים. ודון יצחק כתב כי הפסוק הזה איננו דברי ה ', אבל משה כדי להחניף את הרשעים נתן לפרעה העצה הזאת כאדם האוהב אותו. ואני אומר שאין כאן שום אזהרה או עצה, כי כשאמר להם: הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו, אין ספק כי עבדי פרעה השומעים דבריו, אם היו מאמינים שיש ממש בדברי משה, היו ממהרים להניס את מקניהם ואת עבדיהם הביתה בלי שיזהירם משה על זה, וה ' שידע, כי קצת מעבדי פרעה היו מאמינים במשה ( והם אותם שאמרו אח " כ [ י ' ז '] הטרם תדע כי אבדה מצרים) הקדים ואמר לפרעה הרשות בידך להינצל במקצת מן המכה הזאת, כי לכך אני אומר אילך שתהיה המכה מחר ולא היום, ואמנם לכך גזר ה ' שתהיה המכה מחר ולא היום, כדי שיהיה הפרש בין הירא את דבר ה ' להבלתי ירא, למען יתרשם בלב ישראל ההפרש הזה, וגם המצרים כשיספרו המאורעות שהיו בשנה ההיא, יזכירו כי הירא את דבר ה ' מקנהו ואנשיו ניצולו מן הברד.

[ כב ] נטה את ידך: במטך ( ראב " ע).

[ כג ] ותהלך אש ארצה: ברקים וחיצי שדי, וניקוד המילה זר, וכמוהו ולשונם תהלך בארץ ( תהלים ע " ג ט '), ומשפטו תהלך או תהלך, או תהלך ( בניקוד של בניין פיעל) או תלך ( בניקוד של בניין קל).

[ כד ] ואש מתלקחת: וכן ביחזקאל ( א ' ד ') ענן גדול ואש מתלקחת, ופירש רנ " ה וייזל ל ' אחיזה, שהיא נאחזת בעצמה ואינה צריכה להיאחז בדבר אחר כמו אש שלנו, והוא נכון, והוא מפרש נגד הטעמים ואש מתלקחת בתוך הברד, בתוך הברד היתה אש מתלקחת, ואפשר ג " כ לפרש על פי הטעמים ואש היתה דולקת מאליה בתוך הברד. מאז היתה לגוי: עיין " בכורי העתים " תקפ " ז ע ' 174.

[ כז ] חטאתי הפעם: לא חטא בפעם הזאת יותר משאר פעמים, אלא פירוש " הפעם " כמו זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי ( בראשית ב ' כ " ג), והטעם לסוף רואה אני שחטאתי. ואני ועמי הרשעים: גם העם חטאו, כי פרעה מתחילה נתיעץ עמהם ואמר אל עמו הנה עם בני ישראל וכו ' ( למעלה א ' ט ') ואם לא היו רשעים, היו משתדלים להסיר חמתו מהשחית, והם לא אמרו לו דבר, אך מיד הסכימו עמו וישימו ( לא וישם פרעה) עליו שרי מסים וכו ' ( למעלה א ' י " א). והנה ראינו כי המיילדות עם כל חולשתן לא עשו מה שציוה אותן פרעה והוא לא ענש אותן, וק " ו העם כולו היה יכול לבטל גזרותיו או למתק אותן.

[ כח ] ורב: פועל עבר מהופך לעתיד, והכוונה ויהיה די, כלומר ישבות.

[ כט ] כצאתי את העיר: אולי לא היה הברד בעיר אלא בשדה, ולפיכך יכלו שליחי פרעה ללכת לקרוא למשה ולאהרן, על כן אמר כצאתי את העיר ( מוהר " ר יצחק פארדו), כי כן היה דרכם להסתכל בדבר אשר עליו יתפללו, ע " ד ( בראשית כ " ה כ " א) ויעתר יצחק לה ' לנכח אשתו.

[ ל ] כי טרם תיראון: עדיין לא תיראון, ע ' רש " י; והראב " ע כתב כי רש " י פירש טרם כמו לא, ואולי טעות סופר הוא, כי אמנם בשיטה האחרת ( ביאור קצר לספר שמות) ייחס הפירוש הזה לא לרש " י כי אם לר ' יהודה המדקדק הספרדי.

[ לא ] גבעל: מל ' גביע, כן דעת גיזניסו, והביא ראיה מרבנו עובדיה ברטנורא שפירש ( פרה פי " א משנה ז ') גבעולים שלא גמלו, כל שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שייפתח, וכן דעת ר ' פרחון ( גבעל, פרח שלא הוציא הנץ שלו), וכן דעת ר ' יונה ור ' יהודה בן קריש בספריהם הערביים כ " י.

[ לג ] לא נתך: ענין יציקה וירידת המשקה ( והוא כמו נסך) כמו עד נתך מים עליהם ( ש " ב כ " א ל '); והכוונה לא ירד אפילו מעט, כי אמנם עם הברד היה ג " כ מטר, כמו שהוא אומר אחר זה כי חדל המטר.